איייי!

13 leviteh

 

יובל לויטה

הלב מנותק מהמעיין

אני מתיישב ליד המחשב לנסות לכתוב את הטור השבועי. מזהה שיש מאמץ יתר, המילים לא באות, אין ממש כיוון. לרוב אני משתדל שהדיבור יבוא מבפנים, שיהיה נובע וטבעי. יש הדרכה נפלאה שרבי נחמן מלמד למי שרוצה להשפיע "ביאורי התורה". הוא מסביר שיש "לב העליון", שהוא בחינת "צור לבבי", וצריך לשפוך שיחו בתפילה לפני ה', וע"י זה נכמר הלב הזה ומשפיע לו דיבורים חמים, וכל ביאור ודיבור שהאדם רוצה לכתוב ולהגיד, צריך לקחת מהלב הזה, ע"י תפילה ובקשה (כדאי לראות שם בהרחבה, ליקוטי מוהר"ן כ, ב). וכך עשיתי, ביקשתי, שיוועתי למילים, לדיבורים, לשמח את נשמות ישראל, אך הפעם כאילו נסתם המעיין. אין קשר עם הנביעה, ואז זה הופך להיות צורה של שכל 'מגבב' ידיעות ורעיונות תורניים, ואת זה אני לא יכול לכתוב. יש מחויבות שנבנתה, ב"ה, לקשר החי והלבבי עם המילים.

"קיפוד בלב"

הנה סוף סוף נפתח כיוון לכתיבה, ואז... צעקות בחדר ילדים: "אמא בואי, אני לא יכולה" (בטון עצבני ומרגיז מאוד). אני קובר את ראשי במחשב, מצפה שאשתי תגיב במהרה ושהרעש יעבור, שאוכל להמשיך בשקט במלאכתי. אך כידוע, רבות מחשבות בלב איש ולה' יש תכניות אחרות. אשתי כנראה עסוקה, והנה שוב צעקות האימה, מבתי בת התשע: "לא יכולה עם המגֵרה הזאת". ובלבי מתחילה לקנן "הקפדה קדושה". קודם על אשתי: "נו, שתעלה כבר לטפל בעניין, הרי היא יודעת שאני מנסה להתרכז בכתיבה". וגם אל הבת "הקיפוד" שולח את מחטיו הדוקרניים: "שתירגע כבר, מה עושה מזה עניין גדול כל כך (באמת היה ברור לי שכל ההקפדה היא תוצאה של הסתירה הזו בנפשי: ללכת לעזור לבתי, לשחרר את אשתי, או לכתוב את המאמר).

ותוך כדי הרהורי לבי הקפדניים, הילדה ממשיכה: "אמא... אמא" – טוב, ככה אי אפשר לחיות. אני קם בנחישות (יותר נכון בעצבים גדולים), עובר מחדרי לחדר הילדים, לצערי המרחק קרוב מדי, ולא היה מספיק זמן להרגיע את הנפש.

"נו. מה העניין?" שאלתי (בלי ממש רצון לדעת, בלי ממש רצון לעזור). "המגרה יצאה מהמקום", אמרה בלחישה עצובה וקצת מפוחדת מה"זאב" שנכנס לחדרה כרגע. אני ניגש בזעם לעבר היעד, בחוסר סבלנות גדול. מנסה מפה, מנסה משם, ולא ממש מצליח. "מי ייצר את המגרה הזאת?"

וואן... געוולד, מאיפה באה הנשמה הזאת? היא ממש ביטלה לי את הבחירה. עזבתי את המגרה שיצאה מהמקום, ואמרתי לה שתקרא לי כשהיא מסיימת להתפלל וננסה שוב. בינתיים חזרתי למחשב וכתבתי את השורות האלה, אך כל הזמן התפללתי לקב"ה שיצליח דרכי לתקן את המגרה לאחר מכן. לא בשבילי, מלכי וא-לוהיי, אלא בשביל הילדה הקדושה שלך
הלל והודאה

אך לאט לאט, תוך כדי ניסיונות לא ממש יעילים לתיקון, אני נזכר שאני יהודי, ואין כוחי אלא בפי, ותופס אומנות אבותיי, מתחיל תפילה חרישית. רק שפתיי נעות וקולי לא נשמע, "עם לבבי אשיחה". מבקש ממנו לחזור למקומו, לשמחתו, לפתיחותו. מבקש תשובה, לשוב לעצמי, לבתי. מבקש להנמיך את האש, לא לכבות אותה, אלא להפוך אותה לחמימות לבבית מקרבת, מאירה. "חמימות הבוער בלב מריבוי הצרות, צריך להפכו לתפילות ותחינות ובקשות וצעקות לה' יתברך, בחמימות הלב" (ליקוטי הלכות, או"ח פורים ה"ו).

ברוך שומע תפילה. עדיין לא על המגרה, היא עוד לא שבה למקומה, אך הנה יש מנוחה ורגיעה קלה, יש אפשרות ליצור קשר וקרבה לבתי האהובה, להיות בן אדם סוף סוף, להיפרד מ"הקיפוד והזאב שבלב". אומר לה בפיוס: "מחילה מתוקה שלי, סליחה על חוסר הסבלנות שיצא ממני, הייתי פשוט עסוק במשהו, וגם את צעקת, וזה קצת הוציא אותי משיווי משקל, אך באמת זה בכלל לא מגיע לך. הנה אני כאן אתך מנסה לתקן ולעזור בע"ה".

ובינתיים ממשיך לנסות לתקן, אך הרגיעה, לא כקרבן של המציאות. ותוך כדי שאני ממשיך להסתבך, בת המלך הקטנה, בקולה המלאכי, המפויס המתוק, אומרת לי חרישית: "תעזוב אבא... אני יודעת למה זה". הפניתי את מבטי אליה ואמרתי: "זה בסדר חמודה, אני אתך, אני כבר מסדר את זה". המשכתי לנסות, ותוך כדי שאלתי: "אמרת שאת יודעת למה זה קרה?"

"כן כן, אבא, אני יודעת... זה פשוט כי לא התפללתי הבוקר. תעזוב, ה' לא ייתן לך לתקן עד שאני אתפלל".

ואוו... געוולד, מאיפה באה הנשמה הזאת? היא ממש ביטלה לי את הבחירה. עזבתי את המגרה, ואמרתי לה שתקרא לי כשהיא מסיימת להתפלל וננסה שוב. בינתיים חזרתי למחשב וכתבתי את השורות האלה, אך כל הזמן התפללתי לקב"ה שיצליח דרכי לתקן את המגרה לאחר מכן. לא בשבילי, מלכי וא-לוהיי, אלא בשביל הילדה הקדושה שלך, בשביל שתחוש את ההשגחה שלך, שתתחזק באמונה וביטחון בהבנות שלה, בעשייה שלה, שכל מה שאמרה לי באשר למגרה שנפלה, ובאשר לעובדה שלא מצליחים לתקן, זה עקב כך שלא התפללה בבוקר. אנא, אתה מוכרח להצליח את דרכי שדבריה יתקיימו, אתה יודע איך זה יכול להחליש אותה, אם אחרי כל זה אני שוב אסתבך עם המגרה וכלום לא יקרה. אבא יקר, זה בסדר, אנחנו בתוך חג הנסים והאורות, פתח לנו שער, מה זה מגרה בשבילך? אמן".

והנה הקול הנעים מתנגן מעבר לדלת: "אבא בוא, סיימתי". קופץ ממקומי לחדרה (לכאורה שוב קפיצה לעזרה - אבל איזה הבדל, איזה לב, איזו אהבה, איזה רצון). אני ניגש למלאכה באמונה, משתדל, מנסה, בודק, ושוב זה נופל, אך אין שום ייאוש בעולם... והנה הנס מתרחש, המגרה שבה למקומה, בעקבות כל החלקים ששבו למקומם, ובא לציון גואל, "ועשאום ימים טובים בהלל והודאה" (שבת כא).

 

 

b7underdos5

 

 

 

 

אולי יעניין אותך גם

כתבות אחרונות

Prev Next
חברים של הים

  איך מתמודדים עם סכנות...

כוח הצבא הוא ב'יסוד'

  הרב יעקב עדס במאמר...

הפרסום בעולם קטן עובד

האתר החדש של עולם קטן

לפרסום באתר או בשבועון

This email address is being protected from spambots. You need JavaScript enabled to view it.

 

מקום בעולם - מגזין הנוער מבית עולם קטן

לאתר מקום בעולם

שירות לקוחות מגזין - ok@okm.co.il 077-662190

הירשמו לניוזלייטר

וקבלו את גיליון "עולם קטן" במייל הרבה לפני כולם