לא לעצור את הקרב

13 leviteh

יובל לויטה

לא יכול להתעלם

חבר סיפר לי סיפור מדהים. הוא גר ליד זוג אחד שרחמנא ליצלן יש ביניהם הרבה מריבות, וקולות המחלוקת נשמעים בכל השכונה. הוא חבר טוב שלהם, ופעם אחת עבר ליד ביתם ושוב נשמעו קולות הרעמים. הוא חש שאינו יכול יותר, שהוא ממש רוצה לעזור, אך לא יודע איך. האם להיכנס ולנסות להרגיע? זה יכול לגרום להם בושה גדולה. אז מה כן? פשוט לעבור כאילו לא שמע כלום? להתעלם? ישראל ערבים זה לזה.

זה ממש שבר את לבו, והייתה לו התלבטות גדולה מה לעשות. רוב העולם טומנים את הראש במצבים כאלו, לא שמענו, לא ראינו, זה לא ענייננו; אך לא הוא. ואז בצעד נועז, חבש על עצמו פאה ענקית של תלתלים עד העקבים, שם משקפי שמש ענקיים, ויצא להציל את שלום ביתם. הוא הלך בנחישות לכיוון הפתח, וככל שהתקרב הצעקות נשמעו יותר בחזקה, אך הוא חיזק אתלבו, "הריני בא לקיים מצוות עשה של הבאת שלום בין איש לאשתו בשם כל ישראל", ופשוט נכנס בעזות דקדושה ישר לתוך זירת המריבה. הוא נעמד בין שני בני הזוג ההמומים והם מיד השתתקו, והביטו בפליאה בדמות הזו, מלאת התלתלים שעומדת ביניהם, והורסת להם את הקרב. הייתה מבוכה קצרה, ואז החבר תפס את הבעל לריקוד חסידי תוך השמעת קולות משונים. הבעל שיתף פעולה בלית בררה אך ככל שהזמן עבר הוא ממש נכנס לזה, תוך כדי שהאישה צוחקת ובוכה...

היה נראה שהכול ממש התהפך לטובה. כל כך מהר, מדהים. לאחר הרגיעה היחסית של אש המחלוקת, הוא דיבר אִתם בחמימות מעומק לבו, התחנן אליהם שיעצרו, שיפסיקו לריב, שה' אִתם, ושהוא אתם וממש ממש רוצה בטובתם מעבר לצחוקים ולתלתלים, וכן חיזק אותם במילים שחדרו ללבם כמה הם יפים, כל אחד, וכמה יש ביחד שלהם. הוא ביקש מחילה על ההתפרצות ויצא בדילוגים. בלכתו משם סיפר שהרגיש מדהים, ממש טעם עולם הבא על הזכות שניתנה לו. הוא חש שממש נוצרה איזו אפשרות קטנה ביניהם, אולי נקודה של התעוררות לטפל בעצמם, בזוגיות שלהם, איזו יציאה לדרך חדשה.

דחיקת השלום

באמת צריך להקדים ולומר שהמעשה שהוא עשה הוא מדהים. מלא טוב, מלא לב, מלא כוונה תמימה לעזור להשפיע טוב. רצה להיות שותף של הקב"ה, לתת מאורו, מחום לבו.

אך כפי שידוע, החיים אינם הוליווד, כלומר בטח כולם רוצים לשמוע שמעכשיו הם חיו לנצח באושר ועושר עד עצם היום הזה... אז זהו שלא!

החבר סיפר לי שדיבר עם הבעל יום אחרי האירוע, ניסה לברר מה שלומם, וציפה מאוד לשמוע חדשות טובות, שהם עלו על גל השמחה והשלום. אך הבעל מיהר לצמצם את התלהבותו. ראשית הודה לו על הניסיון המתוק לעזור, ואמר שהוא מעריך את זה. והוסיף שאכן לאחר שהוא הלך מביתם עם התלתלים, הייתה להם הטבה לרגע, הם נרגעו ויצרו קצת קשר, אך באמת העזרה הזו הייתה דחיקת השעה. כלומר לכאורה הם עברו למצב אחר, אך זמן קצר לאחר מכן זה רק הגביר את המתח והמרחק ביניהם. הסיבה היא שזה לא היה שינוי שבא באמת מתוכם, מרצונם ומבחירתם, אלא "כפה עליהם הר כגיגית". כן שינו מצב מבחוץ, בגללו (בזכותו), אך זה לא היה שלהם. הבעל הוסיף ואמר לו שזה גם יצר אצלם איזו אשליה, והגדיל ציפייה ש"זהו, מעכשיו הכול אחרת". אך באמת זה היה כל כך רחוק מזה, באמת לא נוצרה שם שום הבנה, שום בהירות, שום הסכמה פנימית למקום חדש.

הוא הוסיף ואמר לו שיכול להיות שהיה עדיף שהוא לא היה מתערב, ולא מפסיק את הסערה בצורה חדה כזו, שהשאירה אצל כל אחד מהם מטען שלא התפרק אלא נאגר בפנים ויצא שוב בגדול אחרי החיוכים בצורה יותר מכוערת. ייתכן, אמר, שהיה עדיף שהיו ממצים את הריב, וחוזרים בהדרגה לעצמם לפי הכלים שלהם, ולא היו הולכים מעבר ליכולתם העכשווית על ידי הזירוז החיצוני, שרק שבר להם את הכלים יותר.

הייתה מבוכה קצרה, ואז החבר תפס את הבעל לריקוד חסידי תוך השמעת קולות משונים. הבעל שיתף פעולה בלית בררה אך ככל שהזמן עבר נכנס לזה ממש, תוך כדי שהאישה צוחקת ובוכה
רצון טוב שמגביר את הדין

מהתבוננות בסיפור המופלא הזה עלו לי כמה תובנות. ראשית, הנקודה שדחיקת השעה יכולה לעורר יותר דינים. כלומר הרצון הנפלא והקדוש הזה שיש בכל אחד מאתנו לזרז את הטוב, את הגאולה, "גאולה עכשיו", לפעמים זה מגביר את המרחק והדין, ממש יוצר פעולה הפוכה.

רבי חייא הגדול מגלה ומסביר לרבי שמעון בן חלפתא, בעודם הולכים בבקעת ארבל ומתבוננים על איילת השחר שבקע אורה, את צורת הגאולה האמתית, כלומר כמו שהקב"ה מתכוון ולא כמו שאנחנו חושבים: "כך היא גאולתם של ישראל - בתחילה היא באה קמעא קמעא ואחר כך היא מנצנצת ובאה" (שיר השירים רבה).

חוויתי זאת גם בעצמי פעמים רבות, בצורת רצון טוב שיוצא בצורה לא מדויקת, רצון שמקדים את זמנו, שלא מתחשב באמת ביכולת ובכלים של האחר. לפעמים יש בזה אפילו יהירות.

באחד השיעורים אמר לי תלמיד יקר, שממש מכעיס אותו ומרחיק אותו כשמנסים להניח לו תפילין בכוח (כהגדרתו) ברחוב. אמר שחש שזה רק מרחיק אותו יותר מהיהדות. אמר שהבוקר האדם שהציע לו להניח, אפילו לא אמר לו שלום, לא שאל איך קוראים לו. "הוא לא יודע בכלל מי אני", אך מה זה חשוב, העיקר שיניח תפילין. לתחושתו הוא כאילו לא ראה אותו בכלל, כמו איזה "מפעל" של קדושה, כמו רובוטים, שלא משנה להם מה עם הנשמה שנמצאת שם.

ודאי שאותו אחד שבא להניח תפילין כוונתו קדושה ונפלאה, ולא רצה להרחיק ובטח שלא לפגוע, אך נראה שצריכים לדייק, שזה יהיה "קמעא קמעא", לא לדחוק את השעה, שכבר יניח תפילין וזהו! עשיתי את שלי! אולי כדאי קודם לשאול לשלומו, להיפגש נפשית, להתייחס באמת למקומו, לעיסוקו, למשפחתו, לראות שיש כלי, שיש רצון, ליצור קשר - ואז להציע את התורה, את הקדושה. כך דרכו של אהרן הכהן: "אוהב את הבריות ומקרבן לתורה". זה סדר שונה, לא שהתפילין והתורה אינן חשובות חלילה, אך אהרן מלמד שקודם מוודאים שיש אהבה, שיש חום הלב, שאכפת לך באמת מהשני ומחייו. נראה שזה הרבה יותר קשה לנו.

אומר רבנו הקדוש ר' נחמן מברסלב: "שאין דרכו לייעץ את האדם ולגזור עליו בדווקא שיעשה כמו שהוא מצווה, רק מייעצו בדרך עצה טובה. אם יעשה - יעשה, ואם לאו - לאו. אף על פי שרצונו שיעשה, אף על פי כן אין דרכו לדחוק על שום דבר שיהיה דווקא כך, אלא אם יהיה - יהיה, ואם לאו - לאו... וכן בכל דבר אינו דוחק את את השעה שיהיה דווקא כך" (חיי מוהר"ן עמ' תכב, ראה שם באריכות נושא זה).

לפעמים המהלך של דחיקת השעה נראה מבחוץ כמעשה נתינה והשפעה מופלא, אך רבות הפעמים שהוא בעיקר בשביל הנותן, להרגיש שהוא עושה משהו קדוש, שהוא מוסר נפש על עם ישראל וכו', ובעצם מבטל את מקומו של האחר ואת רצונו. בואו נעז להאט את הקצב, נעז להיפגש באמת, לבדוק היטב שאנחנו באמת רוצים את טובת האחר, שבאמת אוהבים. בואו נתחיל קודם בלשאול מה נשמע, איך החיים שלך, בואו נתחיל קודם באהבת הבריות, בפתיחות הלב. נראה שאחרי זה גם ירצו לקבל את התורה שלנו, אמן.


 

atarMbaolam

 

 

 

 

אולי יעניין אותך גם

כתבות אחרונות

Prev Next
זמן המראה

  אבינועם הרש מכין אתכם...

צעד לקראת השיבה הביתה

  שולי מועלם עד החזרה...

הפרסום בעולם קטן עובד

האתר החדש של עולם קטן

לפרסום באתר או בשבועון

This email address is being protected from spambots. You need JavaScript enabled to view it.

052-5471494 נדיה 

מקום בעולם - מגזין הנוער מבית עולם קטן

לאתר מקום בעולם

שירות לקוחות מגזין - ok@okm.co.il 077-6621680

הירשמו לניוזלייטר

וקבלו את גיליון "עולם קטן" במייל הרבה לפני כולם