גבולי זה אלוקי

13 leviteh

יובל לויטה

מים עד נפש

אשתי היקרה משתפת אותי שהגיעו מים עד נפש. נמאס לה, כל הבלבולים של הילדים על הממתקים והחטיפים בשבת, "למה הוא כן ואני לא", "למה דווקא צ'יפס ולא דוריטוס", "אבל אכלתי רק צלוחית אחת של במבה"...

"אני רק רוצה לפנק אותם לכבוד שבת קודש, ללכת לקראת רצונותיהם - הרי זה לא ממש מתיישב לי כל מאכלי ה'ג'אנק' הללו, אך הנה נתתי לכולם אפרופו, והיו תלונות, אז הבאתי לכל אחד משהו אחר, ועדיין אין שקט, אין מנוחה, אין שבת. ההפך, זה רק מייצר יותר תלונות, יותר מרמור. זהו, נמאס לי! טפל בזה אתה".

"טוב", אמרתי, דון קישוט שכמוני, הנה שוב מגיע האביר להציל את המצב. אך מהר מאוד גיליתי שהמצב חמור ממה ששיערתי. כבר בדיבור הראשון שהפנו אליי בעניין הממתקים נשברתי: "הם אכלו סוכריות בבית כנסת ואנחנו לא" (בקול רוטן ומעצבן), מיד קלטתי שאין לי שום סבלנות להתעסק בזה, בכלל. מיד הצבתי 'גבול מאבני גזית' של הר הבית: "זהו! מעכשיו אוכלים ממתקים רק לקינוח אחרי הסעודות, ולא בין הארוחות, לא לפנות יותר לאמא בעניין הזה, רק אליי!" (קול פנימי: "וגם אליי לא לפנות!"). הדבר הראשון שהתרחש בנפשי הוא שהתחלתי יותר להעריך את אשתי - איך היא עמדה מול זה כל הזמן, כמה אנרגיה על כלום, כמה זה מוציא מהשבת. ההמשך היה לא פשוט. הם ממש בכו והתמרמרו, והיה מרד ילדים נגד ההורים הרעים שלא מתחשבים. דבר שעוד יותר הכעיס, ואנחנו עכשיו בשבת וכתוב ש"לא תבערו אש בכל מושבותיכם", אך המושבה בוערת, ולך תפתח ספר, לך תתפלל...

בעקבות זאת היה דיבור חשוב ומשמעותי בין כל המשפחה והתפייסות ממקום עמוק, במפגש עם כל ילד דרך המקום וההבנה שלו, ונפתחו עוד דברים אישיים שאני רוצה לשמור לעצמנו, אך יש כאן לימוד שכדאי לשתף בו, שנראה לי שנכון לכולנו.

מה הנקודה? מה כל הרעש, האש?

אשתי בסך הכול רצתה להשפיע, לתת מהטוב שבה, לשמח את הנפשות. איך יכול להיות שאור הנתינה מחזיר כזה חושך, כזאת כפיות טובה? הרי הם ילדים מדהימים (זה אובייקטיבי), זה לא באמת נכון להגיד שהם ילדים כאלה שרק מקטרים, שאין להם הכרת הטוב, אולי אפילו להפך; אז מה בכל זאת לא מדויק כאן?

בחינוך אנחנו מנסים כל הזמן לחזור לעצמנו, לא למהר להאשים את הילדים. ניסינו לברר מה הנקודה.

זה לא באמת מה שהילד צריך. נתינה שבאה משם, מאשם, מגבירה גם את הזיוף אצל הילד. מה הוא צריך באמת? את הקשר, את הנוכחות. עם חום ואהבה, עם לב, ואז לילד לא חסר כלום. הוא חוזר למקומו, מוצא את מידתו בעצמו, לא משתלט, לא לוקח, אלא מקבל ושמח
נתינה לשמה?

יש חלק נפלא של ימימה אביטל זצ"ל, שמדבר על הנתינה: "שמחת הנתינה, שמחים בשמחתו של המקבל". כל הורה מרגיש את זה. למשל: רגע לפני שמבשרים לילדים שיוצאים לחופש בצפון, אתה כבר מתרגש ושמח מהאופן שבו הם יקבלו את זה, מקריאות השמחה והצהלה שיהיו כאשר ישמעו את הבשורה, אפילו יש ויכוח מי יבשר כדי לקבל את הקרדיט.

הרצון להשפיע, לתת, לשמח הוא בטבע הנשמה שלנו. זה שורש הבריאה – "עולם חסד ייבנה", "רצונו להיטיב לנבראיו" ועוד. אך לא מספיק עמדו אתנו על דיוקים שיש לקיים בנתינה, על הגבולות שלה, על המידה הנכונה. הרי אותו בורא מכונה גם בכינוי "ש-ד-י", כלומר: שאמר לעולמו די.

בחלק של ימימה נאמר: "נתינה יתרה מדי אינה נתינה. לתת לילד כל מה שרוצה זו אינה נתינה. מה שחסר להורה הוא נותן לילד, הופך אותו לשתלטן, דורש, לוקח ולא נותן. זו נתינה ללא הבנה".

זהו פלא, הרי כשאשתי הביאה ממתקים לשבת, וקיבלה ביקורת מצדם, היא שאלה כל אחד מה הוא אוהב כדי להתאים לו ולרצות את כולם לכבוד שבת. היא שינתה את הבנתה והביאה דברים אחרים כדי שיהיו מרוצים, וכל פעם שחררה עוד גבול, כי זאת הרי שבת והיא רק רוצה לתת ולשמח. יש בנו ציפייה שזה ילמד אותם הכרת הטוב, ילמד אותם גם את ערך הנתינה. אך מתברר שכאשר עוברים את המידה האישית (תכף נראה למה) אז באמת זה הופך את הילד להיות "דורש", ולא למכיר טובה. זה מובן לו מאליו, הנפש שלו מתחילה לפתח תנועה של לקיחה ושתלטנות - הפוך ממש מרצונך הפנימי. הפער הזה מאוד מבלבל, והוא שמייצר את הכעס ואת הדחייה כלפיהם, "איך אתם לא מכירים בטוב ורק מתלוננים?" הכעס באמת הוא על עצמי כי עברתי את המידה שלי, אמרתי "כן, כן" גם שזה כבר לא היה מתאים.

מסבירה שם ימימה שצריך לנקות את הנתינה מכל ה"ערבובים" שעמה. כלומר מכל מה שלא נקי. למשל: הורה נשבע שבועה פנימית לעצמו - בבית שלי ההורים לא נתנו כלום, ואני כהורה לא אהיה כזה. ה"שבועה" הזו מייצרת נתינה לא נקייה, לא כי זה נכון ומהותי עכשיו, אלא כי הוא לא רוצה להיות כמו הוריו. זו לא נתינה לשמה, זה פיצוי. "מה שחסר להורה נותן לילד", זו נתינה מתוך חולשה, והילד חש את זה (בלי להיות מודע), ולכן זה מוציא מנפשו מידות שליליות, של "דרישה ושתלטנות".

דוגמה נוספת: הורה שנמצא זמן רב מחוץ לבית, ועכשיו קונה מתנה גדולה לילדים. זה לא מדיוק, זה פיצוי. ההורה חש רגשי אשם על חוסר הנוכחות בבית ומפצה על זה באופניים. זה לא באמת מה שהילד צריך. אלו דברים בינך לבין עצמך. אתה צריך ללמוד לסגור את זה, לקבל ולהשלים עם עצמך. נתינה שבאה משם, מאשם, מגבירה גם את הזיוף אצל הילד. מה הוא צריך באמת? את הקשר, את הנוכחות, גם אם היא מועטה בזמן אך היא איכותית מבחינה נפשית, נוכחות עם חום ואהבה, עם לב, אז לילד לא חסר כלום. הוא חוזר למקומו, מוצא את מידתו בעצמו, לא משתלט, לא לוקח, אלא מקבל ושמח.

הנתינה של אשתי באה מהרגשה ישנה שרשומה בנפש, ורבים מאתנו נושאים אותה, הרגשה של החסרה עצמית, "אני לא מספיק". והרגשה זו מתלבשת על כל מרחב החיים, "אני לא אמא מספיק טובה", "לא רעיה מספיק טובה", "לא מספיק שומרת את ההלכה", "לא מתפללת מספיק בכוונה" וכו'. כשהנתינה באה מתחושה זו היא מאבדת את מהותה, יוצאת מאורה ומחזירה חושך.

התיקון לנתינה בא מההבנה וההסכמה לכך שאני גבולי - יש לי התחלה, אמצע וסוף. נכון, בשורש שלי אני אלוקי, אין-סוף ממש, אך הוא יתברך בעצמו בחר להצטמצם ולהתגלות במידתיות, צמצם את האור ואת הנתינה לתוך גבולות בהתאמה למקבלים, אז אתה לא יכול לצמצם? זה לא פחות אלוקי לתת גבול. ההגדרה של רחמים שהם שורש היהדות, "רחמנים בני רחמנים", מבהירה את ההבדל בין חסד לרחמים. חסד הוא שפע בלי גבול, בלי קשר למקבל. רחמים הם השפעה ונתינה במידה. נתינה שמותאמת ליכולת העכשווית לתת וליכולת המקבל לקבל. כל התפשרות על המידה מייצרת "אש זרה", והנותן הופך להיות "הנותן הרוטן". אתה לא כועס על עצם הנתינה, אתה כועס שעברת את מידתך. באמת זה כעס עצמי. עשֵה תשובה, שוב למקומך, למידתך האמתית, היה נאמן לה, קבל את הגבוליות שלך, זה אלוקי, זה ממש רצונו יתברך.

 

 

atarMbaolam

 

 

 

כתבות אחרונות

Prev Next
ניגון העשבים השוטים

  דספסיטו שלא הכרתם ואתם...

רוצים לחיות – לא להתמגן

   הרבנית נעמי שחור במאמר...

הפרסום בעולם קטן עובד

האתר החדש של עולם קטן

לפרסום באתר או בשבועון

This email address is being protected from spambots. You need JavaScript enabled to view it.

052-5471494 נדיה 

מקום בעולם - מגזין הנוער מבית עולם קטן

לאתר מקום בעולם

שירות לקוחות מגזין - ok@okm.co.il 077-6621680

הירשמו לניוזלייטר

וקבלו את גיליון "עולם קטן" במייל הרבה לפני כולם