להתערבב, להתנתק Featured

 14 books
שקרים הכרחיים, דיאן צ'מברליין. הוצאת עם עובד: תש"ף.

פנינה שמחון

הספר הזה הצליח לטלטל אותי. הוא הכניס אותי לתוך פרשה היסטורית משוגעת, כזאת שיש לה השלכות עד היום, כזאת שקצוות שלה עדיין מתרחשים בעולם. בדרך כלל אני לא יכולה לסבול ספרים שיש להם אג'נדה ברורה והסיפור כולו מעובד כדי להגיע למסר ידוע מראש, זה בל יעבור חמור. אבל הספר הזה הצליח לעשות זאת, ובכל זאת נהניתי ממנו, והנה הוא כאן. למה?כי זה נעשה ברגישות רבה. כי אף על פי שהמסר ברור כשמש יש די ירחים מעניינים מסביב.

הספר עוסק בוועדות האאוגניקה בשנות השישים במדינת קרוליינה בארצות הברית. אלו ועדות שבהן הייתה למערכת הרווחה סמכות לעקר או לסרס מבוגרים או ילדים בשל מנת משכל נמוכה, עוני חמור, תנאים סוציאליים קשים, מחלות ועוד. בסוף הספר יש מידע היסטורי בנושא. כדאי לקרוא. ברור שהספר הוא ספר מחאה כנגד הדבר הזה. הוא מסתיים בוועדות השימוע שנערכו לפני כעשור כדי להוציא לאור את הסיפורים הקשים ולאפשר מתן פיצויים לקורבנות האאוגניקה.

התאוריה מאחורי העיקור בכפייה מתכתבת עם תאוריות על שיבוח הגזע במשטרים אפלים. למעשה זו אחת הסיבות שבסוף הפסיקו עם זה. ודאי שהיו מקרים שהופעל בהם שיקול דעת וטובת הפרט הובילה למעשה העיקור, וודאי שהיו גם מקרים שבהם אנשים בחרו בעיקור ושמחו בו (יש מקרה כזה גם בספר). אך המקרים הרבים שהופעלו בהם שיקולי דעת פסולים והעיקור נעשה בכפייה או שלא מדעת, משל היה 'שקר הכרחי', בלתי נתפסים.

עכשיו שהעמדה הזו ברורה אפשר להניח רגע להיסטוריה ולעבור לסיפור ולדברים נוספים העולים ממנו. במרכז הספר עומדות שתי נשים. האחת היא אייבי, נערה יתומה וענייה בת 15 שמערכת הרווחה חושבת שיש לעקר. השנייה היא ג'יין, עובדת סוציאלית צעירה וחדשה המטפלת בתיק של אייבי ומשפחתה ונכנסת בו למעורבות רגשית גדולה.

מה אני אגיד לכם, שתי הנשים הצעירות מאוד האלה מוצגות כאן באופן רגיש וחם ומעורר הזדהות וחמלה רבה. אהבתי את אייבי, האחראית מדי לגילה ועם זאת לא יודעת כמעט כלום על החיים שלא מפסיקה ללחום על עצמה ועל עתידה. ואהבתי עוד יותר את ג'יין, שהחליטה לצאת לעבוד בניגוד גמור לנורמות החברתיות סביבה. שמוצאת את עצמה צעירה מדי בתפקיד כבד מדי. שנכנסת בכל הלב והנפש שלה לתוך החיים של המטופלים שלה. ובשנות השישים כל אלה נחשבו לבעיות.

בואו נדבר רגע על מעורבות רגשית בעבודה. בשנות השישים במדינת קרוליינה זאת עילה לפיטורין. ומה היום אצלנו?עובדים סוציאליים, מורים, מטפלים רגשייים, האם הם אמורים להיקשר לתלמידי ולמטופלים שלהם? האם מעורבות רגשית עוזרת להם לתפקד או מפריעה? יותר מזה, האם בכלל אפשר לנתק רגש מעבודה אנושית?אפשר להחליט שלא לאהוב?שלא לכעוס?שלא להרגיש אי-צדק? שלא להזדהות עם כאב? ומה עם הצד השני במשוואה הזאת? תלמידים ומטופלים אמורים לעבור תהליכים בלי להיות מעורבים בהם רגשית, או שמצופה ממערכת היחסים הזאת להיות חד-צדדית?

אין לי תשובות ברורות על אף אחת מהשאלות האלה. בטח גם לכם אין. אבל הן בוודאי שוות התייחסות ומחשבה. בדיקה איפה אנחנו ביחס לשאלה הזו משני צידי השולחן. איך המעורבות הרגשית משפיעה עלינו לטוב ולרע. אני כמורה מחפשת נקודת איזון נכונה בין הדברים. מחפשת את הקשר האישי, את המקומות המעורבבים והרגשיים. אני מרשה לעצמי להיעלב, לכעוס, לשמוח ולהתרגש, אך בד בבד מוודאת כל הזמן שאני גם מנותקת. שאני יכולה לסגור את הדלת ולהגיד: כל מה שמתרחש שם הוא במסגרת העבודה, ושם הוא נשאר.

בואו נדבר רגע על מעורבות רגשית בעבודה. בשנות השישים במדינת קרוליינה זאת עילה לפיטורין. ומה היום אצלנו?עובדים סוציאליים, מורים, מטפלים רגשיים, האם הם אמורים להיקשר לתלמידי ולמטופלים שלהם? האם מעורבות רגשית עוזרת להם לתפקד או מפריעה? יותר מזה, האם בכלל אפשר לנתק רגש מעבודה אנושית?אפשר להחליט שלא לאהוב?שלא לכעוס?שלא להרגיש אי-צדק? שלא להזדהות עם כאב?

 

אולי זאת הסיבה שקשה לי עם ביטויים כמו 'חמ"ד זה כמו משפחה', 'משפחת בית הספר' וגם 'משפחת סלקום' ודומיהם. חבריי לעבודה יקרים לי עד מאוד, תלמידיי אהובים עליי, הוריהם מוערכים וחשובים לי. ועדיין, הם לא המשפחה שלי. ההפרדה הזו נחוצה לי כי בלעדיה אני עלולה להישאב פנימה לכל סכסוך ומריבה, עלולה להעדיף תלמידים אהובים על פני כאלה שאינם, עלולה לעסוק בשאלת הקשר איתי במקום בשאלת טובת הילדים. הניתוק מאפשר לי להסתכל על דברים מלמעלה, ובמפתיע זה עוזר לי להיות הרבה יותר שקולה והרבה יותר אוהבת (אולי אני צריכה להכניס מרכיבי ניתוק כאלה גם לחיים הפרטיים שלי. נשמע שזה עושה הרבה טוב).

וגם – ולא פחות מכך – הכול בדיוק הפוך. בדיוק שלא להפוך לאדישה. בדיוק שלא לומר מילים ריקות. בדיוק לפתוח את הלב שוב ושוב ושוב. בכל שנה לכיתה חדשה ולילדים חדשים ולצוות מורים חדש. להרגיש אמפתיה ואהבה והתרגשות. לכאוב איתם את הכאב שלהם, לשמוח בשמחות שלהם באמת ומבפנים. רק לב פתוח יכול לפגוש לב אחר, ואין למידה שאינה מתרחשת דרך הלב. זה לא קורה.

העוצמה של הספר הזה, 'שקרים הכרחיים', נוגעת בדיוק לנקודות האלה. לנקודת החיבור בין העבודה לחיים, למקומות שבהם נחצים הגבולות והעולמות באים זה על חשבון זה ומתערבבים זה בזה. במציאות המסובכת של שנות השישים בקרוליינה שתי נשים אמיצות חוצות את הגבולות הברורים כל כך לכל השאר, יוצאות נגד מוסד השקרים ההכרחייםומסתכלות לאמת בלבן של העיניים.

אז אם אתם מוכנים לוותר ולהיות מוכנים לקבל קצת שיעור חינוך, זה ספר חשוב. לא רק בגלל השאלות האלה שנוגעות לחיבורים ולהפרדות בחיים של כל אחד ואחת אלא גם בגלל הזעקה החברתית העולה ממנו. אומנם אנחנו כבר לא בשנות השישים, אבל עדיין יש עוולות רבות סביבנו. כל ספר שמזכיר לנו שהעולם עוד לא מושלם ודוחף אותנו להיות קצת יותר קשובים לכאב הוא ספר חשוב.

 

אולי יעניין אותך גם

כתבות אחרונות

Prev Next
המלך בשדה

  מאמר מאת הרב חברון...

הילדים הקבועים

  הרה דוד סתיו על...

הפרסום בעולם קטן עובד

לפרסום באתר או בשבועון

This email address is being protected from spambots. You need JavaScript enabled to view it.

דניאל 055-920-5666

מקום בעולם - מגזין הנוער מבית עולם קטן

לאתר מקום בעולם

שירות לקוחות מגזין - ok@okm.co.il 077-6621680

הירשמו לניוזלייטר

וקבלו את גיליון "עולם קטן" במייל הרבה לפני כולם