לא להרגיש בבית Featured

 6 books1

דוד שמחון

אמזלג, יוסי סוכרי. הוצאת עם עובד: תשע"ט.

כולם זקוקים לבית. כולם מחפשים שייכות. רוצים להרגיש רצויים, נינוחים, מובנים ומבינים. האדם חייב להרגיש שיש הלימה וקשר בין מה שמתחולל בתוכו למה שקורה סביבו, שמה שחשוב לו – חשוב גם למי שסביבו. שהוא לא חייב להילחם כל הזמן כדי שמה שחשוב לו יהיה נוכח. זה צורך באהבה פשוטה, בתחושה שלמישהו אכפת ממנו ובידיעה שהוא לא בודד לגמרי.

זה ספר על חיפוש של בית. ובעצם – על חורבן של בית ועוד בית ועוד בית. עמנואל-מנו אמזלג הוא גיבור הספר. הספר נפתח בכך שהבית היחיד שעוד היה איכשהו בית בעבורו – התפרק. בפרק הראשון של הספר, הדס אשתו, שמיד תהפוך לגרושתו, מספרת לו שהיא ביטלה את השולחן שהם הזמינו למסעדה. כבר אין בזה שום טעם. מנו יושב בפעם האחרונה בחדר הילדים בביתם המשותף ופורץ בבכי. כשהקרקע הזאת נשמטת מתחת רגליו, הוא מגלה שבעצם אין לו שום קרקע יציבה. שום מקום.

אמזלג הוא בן לאבא תוניסאי ואמא מרוקאית שעלו ארצה. יליד דרום תל אביב שהפך למרצה באוניברסיטה. הספר מתאר את התחושה העמוקה שלו שהוא לא שייך לשום עולם. שבאקדמיה הוא מרגיש זר ומודר, שהוריו כבר לא ממש מבינים אותו, ושאחותו, שמבחינתו נשארה קצת מאחור, דוחה אותו. אמזלג מרגיש סיפור הצלחה – הוא הצליח להפוך למרצה, פילוסוף ואינטלקטואל בעל חשיבות – אבל ככל שהצליח יותר, הוא הפך לתלוש יותר. הוא מרגיש שבאקדמיה – המקום שאליו הוא כביכול שייך עכשיו – לא מבינים אותו, ושהוריו – המקום שממנו הוא יצא – רחוקים ממנו שנות אור.

הוא מרגיש שהמזרחיות המודרת והמזולזלת, היא שגורמת לו להרגיש זר בכל מקום. הוא מנסה להפוך את אותה מזרחיות לבית – הוא מחפש נחמה בפיוטים בבית הכנסת של הוריו, אבל גם אם יש בכך רגעים של נחמה – הוא נזכר שהוא כבר לא ממש שייך לשם, אחרי כל הכשרתו הפילוסופית. הוא נכנס עמוק למוזיקה מזרחית – אבל גם שם הוא לא מצליח לאסוף יותר מכמה רגעים של בית. הוא מרחיק ונוסע למרוקו, מולדת אימו, בציפיות גדולות, ואפילו שם הוא מרגיש זר. במאמץ רב ובדרך לא דרך הוא מגיע גם לבנגזי בירת לוב, מולדת אביו, וגם שם הוא מגלה שבעצם אין שם כלום ושהוא לא מרגיש כלום. מתברר לו שהבית הגדול והיפה שאביו סיפר לו עליו כל החיים בגעגוע – נהרס, ועכשיו הוא רק בור ריק מאוד מאוד. והוא לא מפסיק לחפש. פטירת הוריו שומטת עוד קרקע מתחת לרגליו, ודווקא הקבר של הוריו (כאשר הם אינם יכולים כבר לנזוף בו)נהיה מקום שמעניק רגעי בית קטנים. זו מציאה עצובה.

אמזלג הוא כאמור גיבור הספר. אני מוכרח להגיד שהיה לי לא כל כך נוח איתו. בדרך כלל ספרים גורמים לי די מהר להתקרב אל הגיבור שבהם. עם הקריאה אני מתחיל להרגיש קרבה ואפילו אהבה והזדהות עם גיבור הספר. לעיתים זה גם עושה לי בעיות – אני מוצא את עצמי מזדהה עם אנשים שלא ממש בא לי להזדהות איתם. יש משהו אינטימי בקשר שנוצר בין הקורא לבין גיבורי ספריו. הקשר שהולך ומעמיק גורם לכך שאני מוצא את עצמי מתפלל שעסקת סמים תצליח, שקשר רומנטי בעייתי יימשך ועוד ועוד. זה הכוח הגדול של ספרים – הם גורמים לנו להזדהות עם אנשים ועם דברים שבחיים האמיתיים אמורים להימצא מחוץ לטווח שלנו, ואפילו לחוש קרבה כלפיהם. זה היופי וזו המורכבות של ספרים טובים.

כאן זה לא קרה לי. כמעט בשום שלב של הספר לא הרגשתי קרבה או אהבה לאמזלג גיבור הספר. הוא עצבן אותי והוא הרתיע אותי. זה לא קורה לי הרבה. מה גרם לריחוק הזה? מה בגיבור הזה כל כך הדף אותי לאחור? וכשאני מתעמק בזה עוד, כאן איתכם, אני תוהה אם זה לא מכוון. האם יוסי סוכרי, מחבר הספר (שמעיד על עצמו שהוא קצת אמזלג), לא בנה בכוונה דמות שאי אפשר להרגיש שייכות אליה. שגם אנחנו נחווה את חוסר ההזדהות ואת הריחוק הבסיסי שאמזלג מרגיש. שזה העומק של תחושת התלישות שאדם לא מצליח להרגיש בנוח אפילו בתוך עצמו. זה חלק מהסיבה שהוא בעצם לא יכול להרגיש בנוח בשום מקום. ואת החוויה הקיומית הזאת – של חוסר נחת עצמית ושל ניכור עצמי – הצליח סוכרי לגרום לנו לחוות.

מתברר שתחושת שייכות מתחילה בקבלה של האדם את עצמו. לכן אנשים שמרגישים שלמים עם עצמם יכולים להרגיש בבית יותר בקלות. קצת כמו חילזון או צב – הם מצליחים להיות הבית של עצמם. זו ברכה מופלאה ויכולת מעוררת קנאה, אבל רובנו עדיין תלויים בסביבה ומחפשים כל הזמן שייכות ובית.

לא אהבתי למשל, את האבהות המתרפסת של אמזלג. אבהות שכל הזמן רוצה רק לרַצות את הילדים, ואז חשבתי שזה אולי אחד הנזקים של התלישות. התפקיד הבסיסי של אבא הוא להעניק בית לילדים שלו, וכשאדם כל כך חסר ביטחון ביכולת הזאת, הוא נדרש כל הזמן לפצות את ילדיו. אמזלג הוא טיפוס גנדרן. מה אני אגיד – אדם שקונה חולצה ב-2,500 שקל כי הוא קצת מבואס, עושה לי רע. אבל אולי זה קשור בדיוק לאותו דבר. כשאדם מרגיש שהוא ריק מבפנים – הוא מקשט את עצמו מבחוץ. ואולי אולי התקשיתי עם אמזלג כי הוא גיבור שמגיע מתרבות אחרת מהעולם שלי והבעיה היא אצלי? גם זו אפשרות הגיונית. אם כי היא מבאסת.

יש בספר רגעים של נחמה, ספורים ומדודים, ויש אפילו רגעי מתח. אבל בסופו של דבר יש כאן אדם בלי בית. זה סיפור חשוב. סיפור שיכול לעורר גם הזדהות עמוקה וגם קושי גדול. הספר מעלה שאלות רציניות על מזרחיות, על ישראליות ועל ההזדמנויות שהיא מעניקה או לא מעניקה ועל פער בין דורות. אני בטוח שכל קורא יוכל למצוא גם בתוך עצמו חוויות דומות. בסך הכול כמעט כולנו די חדשים כאן והשורשים שלנו עוד לא יציבים. וגם אם לרגע הם נראים ככה – לעיתים באה רוח גדולה ועוקרת אותנו. זה ספר שמזמין רגעים של הבנה ואמפתיה לחסרי בית וזו גם הזדמנות לכל מי שמרגיש רגעים של בית – להודות על הבית שיש לו ולבחור להשתקע בו עוד קצת. יכול להיות שהספר גם מציע שבית הוא לא רק מה שאתה מקבל – זה מה שאתה בוחר בו.

מתברר שתחושת שייכות מתחילה בקבלה של האדם את עצמו. לכן אנשים שמרגישים מאוד שלמים עם עצמם יכולים להרגיש בבית יותר בקלות. קצת כמו חילזון או צב – הם מצליחים להיות הבית של עצמם. זו ברכה מופלאה ויכולת מעוררת קנאה, אבל רובנו עדיין תלויים בסביבה ומחפשים כל הזמן שייכות

 

עבודת קיץ, ענת דומן. הוצאת מודן: תש"ף.

עבודת קיץ הוא ספר חביב שעוסק בבעיה לא חביבה בכלל. במרכזו יש אישה כבת 35 שעדיין לא התחתנה וגרה אצל ההורים. הרווקות המאוחרת היא אחת הבעיות המטרידות בחברה. יש לזכור שיותר משהיא מטרידה את החברה היא מטרידה את כל אותם רווקים ורווקות שחיים לבד.

יש בספר התייחסות לבעיה באופן שמכבד מאוד את הנושאת בה, ולא מאשים אותה, ולא משטח אותה. עם זאת, אני חייבת לומר שהיה בעיניי משהו קצת שבלוני בדרך שבה ענת דומן ניסתה לפתור אותה. אבל לא בזה אעסוק כאן.

מה שאותי העסיק יותר בספר הזה הוא העולם הפנימי של הגיבורה, שהיה עמוס בקולות פנימיים מצפוניים שגרמו לה לקבל אחריות לכל דבר המתנהל סביבה, ולהרגיש כל הזמן אשמה ונוראה, להרבות בהלקאה עצמית ולחשוב שהיא לא ראויה לכלום. זאת בשעה שמבחוץ היא מאוד מוערכת ואהובה על כולם. הגיבורה יוצאת לחופשת קיץ מעבודתה בהוראה ומתגייסת כמעט בעל כורחה לעבודת קיץ פנימית על הקולות האלה.

אני חושבת שכאן המחברת עלתה על אחת הנקודות החשובות ביותר שיש. זו עבודת קיץ חיונית לכל אדם באשר הוא. נשוי או רווק. אם לשניים או סבתא לחמישה עשר. ההתייחסות לעולם הפנימי שלנו היא דבר שאין לו סוף, וחשוב מאוד לפנות לזה את המקום. וברור שאם זה לא נעשה בכנות כמו שהספר הזה מציע – זה לא שווה כלום. יש פה התבוננות בעיניים, תוך תשומת לב חשובה לעובדה שהרבה פעמים המצפון והאשמה מתלבשים בלבושים "דוסיים" ומצליחים לערער מבפנים אנשים רבים וטובים.

אז אמנם הספר עצמו והעלילה שלו לא היו חדים, אבל ההתבוננות הזאת הייתה חדה בהחלט. אין צורך לחכות לחופשת הקיץ. אולי אפילו בימים האלה יש לכם קצת זמן להפנות את תשומת הלב פנימה. כדאי לחשוב קצת מה באמת קורה בחיים שלנו, מבפנים ומבחוץ. מי אנחנו. מה מזיז אותנו. מהם המניעים שלנו. מה ממלא את הזמן שלנו. כל מיני שאלות יפות. "הניצנים נראו בארץ עת הזמיר הגיע". קדימה לעבודה.

 

אולי יעניין אותך גם

כתבות אחרונות

Prev Next
הדופק נמשך

  הטור של סיון רהב...

הכאב והדרך

  עוזי דיין כותב על...

הפרסום בעולם קטן עובד

לפרסום באתר או בשבועון

This email address is being protected from spambots. You need JavaScript enabled to view it.

דניאל 055-920-5666

מקום בעולם - מגזין הנוער מבית עולם קטן

לאתר מקום בעולם

שירות לקוחות מגזין - ok@okm.co.il 077-6621680

הירשמו לניוזלייטר

וקבלו את גיליון "עולם קטן" במייל הרבה לפני כולם