להכניס את הבית לאקסל Featured

 14 books
הכול בגלל רוזי, גרהם סימסיון. אחוזת בית: תשע"ט.

דוד שמחון

עד לפני לא הרבה שנים לאדם היה מרחב חיים אחד, שבו הוא גם חי וגם עבד. ההפרדה שנראית לנו היום כל כך ברורה בין חיי המשפחה לחיי העבודה היא די חדשה. פקקי הבוקר, בנייני המשרדים והתעשייה ואפילו בתי הספר – אינם מציאות החיים היחידה. עם הזמן גם פיתחנו שפה ייחודית לכל אחד מהמרחבים הללו, צורות התנהגות שונות לכל אחד מהם ואפילו קוד לבוש אחר לגמרי. כל אחד יכול לבדוק את עצמו ולמצוא את ההבדלים בין האופן שהוא מתנהל בעבודה לאופן שבו הוא מתנהל בבית.

ההפרדה בין המרחבים האלה היא כרגע עובדה. חזרה אחורה בלתי אפשרית באופן כללי, וגם לא כל כך בטוח שכדאי לחזור. אז לפחות כרגע אפשר לנסות להרוויח מפיצול האישיות שלנו ולנסות לראות אילו התנהגויות וצורות חשיבה כדאי לנו להשאיל ממרחב אחד לאחר, ואם לא להשאיל – הרי שקיומו של מרחב נוסף מאפשר לנו לראות אפשרות אחרת להתנהגות.

בעבודה אנחנו עושים פרויקטים. יש לנו פרויקט שצריך להתבצע עם חזון, מטרות ויעדים. אנחנו צריכים לגרום לדבר להתרחש ועל זה אנחנו עובדים. אנחנו יודעים איך הדבר צריך להיראות בסוף ואנחנו עושים את מה שצריך כדי להגיע מנקודה א' לנקודה ב'. אנחנו אמורים להיות רציונליים ולהיות מוּנעים לפי סדר פעולות ברור. בבית ובמשפחה זה לרוב אחרת. ההתנהלות "זורמת" הרבה יותר ומאפשרת לחוסר שליטה לבוא לידי ביטוי. יש גם הרבה יותר מקום לרגשות, לספונטניות ולביטוי העצמי. ברור שהחלוקה הזאת פשטנית מאוד – בסופו של דבר גם בעבודה ובכל מרחב שיש בו אנשים יש גם רגשות והרבה פעמים לא באמת יודעים לאן הולכים וגם אין סדר פעולות ברור. הרבה מקומות עבודה גם מתהדרים במשפחתיות, וזה עשוי להתבטא בבחירה להכניס חברויות ורגש בעוצמה גבוהה יותר, ובאותה מידה זה יכול להיות בחירה לשמר על רף נמוך וסלחנות לחוסר רצינות.

פרופ' דון טילמן מחליט לעזוב את העבודה שלו באקדמיה ובמעבדה לגנטיקה שנועדה לבדוק גישות חדשות לריפוי מסרטן, כדי להתמקד ב'פרויקט האדסון' – להתמקד בגידול הילד שלו. בגלל שזה מה שצריך, לא מפריע לו כל עניין הכבוד והמעמד. זה כבר דבר מרשים

 

אצלי די ברור שהשיח של העבודה פחות נכנס לתוך הבית – אין לי למשל טבלת אקסל של הוצאות והכנסות, וגם – וזה הדבר העיקרי שאני חושב עליו – הילדים אינם "פרויקט" בעבורנו. אנחנו לא יושבים ורושמים מה החזון שלנו בעבור הילד ומהן המטרות החודשיות שלו, החצי שנתיות ותוכנית החומש. אנחנו ממעטים לתאר את המוצר – את התפוקה שלנו באופן שבו אנחנו רוצים שהילדים שלנו יצאו. אנחנו גם לא מבצעים הערכה ומדידה ומסמנים ליקויים. זה בוודאי לא קורה באופן סדור. זו בחירה. הילדים שלנו אינם פרויקט – הם אנשים.

בספר הזה יש הצעה אחרת. פרופ' דון טילמן מתגייס לפרויקט האדסון. האדסון הוא הבן של דון ורוזי, שאולי חלק מהקוראים מכירים אותם משני הספרים הקודמים בטרילוגיה. האדסון, כמו אבא שלו, גיבור הספר, הוא חבר מִסְדר תסמונת האספרגר על הרצף האוטיסטי. אחד המאפיינים של האַסְפִּים (אנשי האספרגר, כפי שקרויים בספר)הוא שהם רציונליים מאוד ומתקשים במרחבים חברתיים ובפענוח מסרים רגשיים. הספר הזה מראה את העוצמה של מבנה אישיות כזה. זה אחד הדברים היפים והחשובים בספר – שהוא גורם לנוירוטיפוסיים כמוני (כלומר, אנשים שנחשבים נורמליים מבחינה קוגניטיבית ורגשית)להרגיש חסרים. פתאום אני מרגיש שגם אני רק אופציה אחת של אופן הפעלה ולא האפשרות הראשית או הנכונה.

פרופ' דון טילמן מחליט לעזוב את העבודה שלו באקדמיה ובמעבדה לגנטיקה שנועדה לבדוק גישות חדשות לריפוי מסרטן, כדי להתמקד ב'פרויקט האדסון' – להתמקד בגידול הילד שלו. מכיוון שזה מה שצריך, לא מפריע לו כל עניין הכבוד והמעמד. זה כבר דבר מרשים. מטרותיו של פרויקט האדסון הוגדרו מראש וכללו שיפור המיומנויות החברתיות ורכישת חברים, שיפור היכולות הספורטיביות והמשחק במשחקי כדור ויצירת טאקט. נבנה לוח זמנים מסודר למטרות אלה וסומנו דרכי פעולה. יש כאן בהחלט הצגה של אופציה הורית אחרת. היא נבחרה כי לדון טילמן אין באמת אפשרות לחשוב ולנהוג אחרת – הוא באמת מתייחס לכל סוגיה באופן רציונלי. כל דבר אחר דורש ממנו מאמץ גדול. לאחר הקריאה בספר אני חושב שאולי כדאי גם לאנשים אחרים לחשוב על האפשרות הזאת, אף שהיא בהחלט מכניסה שפה של עבודה אל הבית. האמת, לא בטוח שזה רע כל כך.

זו העלילה הגדולה של הספר. במהלך הספר דון פותח בר – כדי להשלים הכנסה, נפרד מאביו ומגלה דברים חדשים על עצמו. אבל עיקר העלילה היא של האדסון. מה שקורה לו בבית הספר, מה שקורה לו חברתית ומה שקורה לו מול ההורים שלו. אגב, מתברר שלמרות ההתגייסות של דון, לפעמים דווקא הורה מגויס הוא לא הדבר המועיל ביותר לילד. בטח הורה שיודע בדיוק לאן צריך ללכת ואיך. טוב שיש אנשים אחרים בסביבה שיכולים להירתם ולהיות חלק מהמיזם.

יש בספר עיסוק נרחב בשאלה אם נכון לאבחן ילד כלוקה במשהו מסוים או שעדיף דווקא להשאיר את זה עמום. מהם הצרכים של המערכת ומהם הצרכים של הילד. הספר לא נותן תשובה פשוטה, אבל הוא מצליח להציב את השאלה מכיוונים שאינם מובנים מאליהם. השאלה חשובה מאוד והיא קשורה לא רק לילדים עם צרכים מיוחדים. מתברר שאנחנו עסוקים בתיוג מתמיד - של ילדינו, של האנשים בסביבה שלנו ובעיקר - של עצמנו.

בסוף - יש כאן ספר על הורים, ילדים, סבא וסבתא, אמון, הערכה הדדית, יכולת שיחה, מורים, חברים, אתגרים בעבודה, אתגרים בלימודים - החומרים שמהם מורכבים החיים האמיתיים. הספר פשוט ונוגע באופן מדויק בשאלות הפשוטות והגדולות של החיים.

 

נער האופניים, אלי עמיר. עם עובד: תשע"ט.

פנינה שמחון

קראתם את 'תרנגול כפרות'? מה חשבתם על נורי ועל היחסים המורכבים שלו עם הקיבוץ ועם הבית? אי אז בתיכון, כשקראתי את הספר, לא יכולתי לסבול את הדמות של נורי. הבנתי את הרצון שלו להשתייך, ואת המצוקה שלו מול הצברים הקיבוצניקים המלאים בעצמם, אבל לא יכולתי להבין את הפניית העורף לבית ולמסורת, את ההתכופפות וההתבטלות בפני הממסד הקיבוצי. בטח שלא יכולתי להבין איך הספר הזה הפך לספר קאנוני בתוכנית הלימודים, ומה הוא רוצה ללמד את ילדי ישראל. והנה, אלי עמיר חוזר בספרו זה אל נורי, והפעם לאחר שעזב את הקיבוץ בחזרה אל הצריף בכפר העיוורים, ואז עזב את הצריף בהוראת הוריו אל העיר ירושלים כדי להכין את הקרקע למעבר המשפחה כולה אל עיר הבירה.

מי שאהב את נורי בתרנגול כפרות, ישמח מאוד לפגוש אותו שוב. בוגר יותר, אך עדיין מתחבט בלי סוף באותן שאלות של זהות ומהות. הפעם הן לא רק מול הקיבוץ אלא מול חברה רב-גונית יותר. הוא פוגש את הירושלמים הספרדים הוותיקים הבטוחים בזהותם הדתית-עדתית כמו גם בתחושות הקיפוח שלהם, את עסקני מפא"י הירושלמים המנהלים את המדינה, את ילדי המעברות המחפשים פרנסה, וגם את המלומדים הרוויזיוניסטים. נורי מוצא את עצמו חי את החיים הבורגניים שבהם למד לזלזל בהיותו בן-קיבוץ, והוא צריך להכריע שוב ושוב בשאלה מה נכון ומה לא, מיהו הציוני האמיתי, מיהו איש העתיד של מדינת ישראל ומה עליו לעשות כדי להרגיש ישראלי, כדי להרגיש שייך. מי שהוטרד בתרנגול כפרות מחיבוטי הנפש של נורי יקבל אותם כאן במנה כפולה ומכופלת ואיני יודעת אם יצליח לשרוד. בטח אם מוסיפים להם גם סיפור אהבה שצומח בין נורי ובין נערה ירושלמית מבית אשכנזי ועשיר ואת תסביכי הנחיתות שנורי מביא איתו לקשר הזה.

מה אגיד לכם, הבדידות של נורי תפסה אותי. חשבתי על התלושים שלא מוצאים את עצמם בשום מקום. שהבית שלהם הוא כבר לא בית והמשפחה שלהם לא מתפקדת כמשפחה. חשבתי על מי שמודר תרבותית ולא יכול לומר בקול משפט אחד בלי להרגיש זר ומוזר. כמה שאנחנו זקוקים לתחושת שייכות

אני הגעתי הפעם אל נורי בהרבה יותר חמלה מאשר הייתה לי לפני עשרים שנה. איזה מסכן. מה עשינו אז ואנחנו עושים היום למי שעוקר את עצמו מביתו ומתרבותו ומגיע למדינת ישראל. איזו מדינה הזויה. כל כך הרבה דורשי טוב לכאורה ורואי עצמם כצודקים וחשובים יש בעולם, ומה עושה בעולם כזה ילדון מסכן שחושב יותר מדי, וכולם מצפים ממנו ליותר מדי והוא כל כך לבד. יש קטע בספר שבו נורי מוצא את עצמו שוכר מיטה בחדר עם דיירים מתחלפים, ואחד מהם תוקף אותו מינית. כשקראתי את זה כל כך ריחמתי עליו ועל כל הילדים שנאלצו לעבור חוויות כאלה, בגיל כזה ולבד לבד. יצא לי הלב. מה שאפילו קצת ריגש אותי בהבנה של הדמות של נורי, הוא שבעצם נורי מחפש במדינת ישראל את הבית שלו. הוא רוצה שהמדינה תהיה המשפחה החדשה שלו. הוא מתחיל לעבוד במשרדי הממשלה, ויוצר קשר אישי עם כל מיני פקידים ובעלי תפקידים. ודרכם הוא יוצר עם המדינה שלו יחסים משפחתיים. זה גם סוג של בית.

מה אגיד לכם, הבדידות של נורי תפסה אותי. חשבתי על התלושים שלא מוצאים את עצמם בשום מקום. שהבית שלהם הוא כבר לא בית והמשפחה שלהם לא מתפקדת כמשפחה. חשבתי על מי שמודר תרבותית ולא יכול לומר בקול משפט אחד בלי להרגיש זר ומוזר. כמה שאנחנו זקוקים לתחושת שייכות. לבסיס איתן. לידיעה שיש לנו מקום בעולם ואנשים שדואגים לנו ויחזיקו לנו את היד כשנפחד וינגבו לנו את הדמעות כשנהיה עצובים. כמה אנחנו צריכים לדעת שיש לנו ערך. שמה שאנחנו עושים ואיך שאנחנו חיים זה בסדר. כמה מרגש אותנו לראות מישהו 'כמונו' בטלוויזיה או לשמוע שיר 'משלנו' ברדיו. בכאבים האלה הספר עוסק. אלה כאבים שיש בהם גם מטען פוליטי, אבל הרבה יותר מזה – הם פשוט כאבים שכולנו חשים וכולנו מכירים. כשמישהו מצליח לנסח את הכאב הפרטי שלך, שבדיוק הרגשת ולא ידעת לנסח – זו התחלה של ריפוי. זה אחד הדברים הגדולים שספר יכול לעשות.

חורף עכשיו וקר. זה זמן שכולם רוצים בית. אז יש כאן ספר לא קצר להתכרבל איתו בבית ולחשוב קצת על השייכות, הנחמה והחום שבית יכול להעניק.

 

 

אולי יעניין אותך גם

כתבות אחרונות

Prev Next
כפיים למהפכה

  מאמר מאת הרב אברהם...

להתכונן לשנת קורונה?

  מאמר מאת  הרבנית ד"ר...

הפרסום בעולם קטן עובד

לפרסום באתר או בשבועון

This email address is being protected from spambots. You need JavaScript enabled to view it.

דניאל 055-920-5666

מקום בעולם - מגזין הנוער מבית עולם קטן

לאתר מקום בעולם

שירות לקוחות מגזין - ok@okm.co.il 077-6621680

הירשמו לניוזלייטר

וקבלו את גיליון "עולם קטן" במייל הרבה לפני כולם