התנתקות – הגל החדש Featured

 14 books
יפים כמו שהיינו, רון לשם. כנרת זמורה מוציאים לאור: תשע"ט.

הספר הזה גרם לי לחשוב שאולי באמת פספסתי משהו. האמת היא ש'ההתנתקות' / 'העקירה' / 'הגירוש' עברה לידי. בדיוק לא הייתי שייך לשום מסגרת של הציונות הדתית, למדתי באוניברסיטה העברית ובדיוק התחתנתי. גם לא ממש הייתי קשור למקום - לא ממש הכרתי מישהו ששורשיו היו בגוש קטיף, ולמעשה הייתי שם רק פעמיים בחיי לפני כן. אני יודע שזה סוג של משפט כפירה, אבל תמיד שאלתי את עצמי אם ההתנתקות הייתה באמת אירוע חשוב ומכונן במדינת ישראל. אני חושב שעל השאלה הזו עדיין מוקדם לענות, אבל נראה שאם לא מסתכלים אל מול הנצח או אל מול ההיסטוריה הגדולה – צריך להתייחס אל האירוע הזה ברצינות. וכפי שאמרתי, לא ממש עשיתי את זה. לא רק שאיכשהו זה לא נגע לי, אלא הרבה יותר מזה – זה הרתיע אותי. המאבק היה נראה לי פתטי – הוא היה יותר סמינריון ופחות ניסיון או יכולת לשינוי, ולאחר מכן – כבר לא מצאתי איך להתייחס לאירוע הזה.

זו האמת. ואעיד על עצמי, שאמנם אני לא מגיע מליבת הציונות הדתית, אבל בכל זאת – למדתי בישיבה תיכונית, למדתי בישיבת הסדר, שירתי בצה"ל, אני גר ביהודה ושומרון ומחובר לחלוטין להרבה ממוסדות הציונות הדתית ולרעיונות שלה – ובכל זאת, אפילו אצלי ההתנתקות לא הפכה לאירוע חשוב ונוגע בחיי האישיים. ונראה לי שחלק ניכר מהחברה הישראלית גם כן די אדיש לאירוע הזה. זה היה קצת כמו מדורה – מי שהיה קרוב הרגיש אש גדולה וחום אדיר, אבל כמה צעדים אחורה – לא הרגישו אותה כמעט בכלל, גם אם עקבו אחריה ברציפות מרחוק. אמנם כבר כמה שנים אני מבין שאדישות לאירוע כזה היא בעיה אמיתית – מוסרית ורוחנית – אבל כאן יש ספר שמצליח לחבר אותי רגשית לאירוע הזה, אולי גם משום שהוא לא מנסה לחנך אותי לשום דבר או לשכנע אותי באיזו צדקת דרך. הוא פשוט לוקח אותי לשם.

האומנות והתרבות, ובפרט אלו הפופולריות, הן הזדמנות של חברה לדון בחוויות הקולקטיביות שהיא חווה ולעבד אותן. כמו ששירים וספרים רבים מנסים להתמודד עם החוויה הפרטית והמוכרת של החיפוש אהבה וזוגיות, וספרים אחרים עם החוויה הפרטית של אובדן ושכול, כך גם בקבוצות, עמים וציבור. הייתי פעם בקורס מעניין שדיבר על הטיפול התרבותי במלחמת וייטנאם בקולנוע האמריקני. ההתנהגות של הקולנוע הייתה כמו בטראומה פרטית – בהתחלה סרטים מגויסים ומלאי צדק, אחרי כן תקופה ארוכה שבה הייתה התעלמות מהמלחמה והדחקה שלה, ואז מבול של סרטים שמתחילים 'להסתכל בעיניים' של האירוע הזה. אולי הגענו לשלב הזה בהתנתקות.

ההתנתקות היא בכל זאת אחד האירועים המשמעותיים שהתחוללו בחברה הישראלית בעשורים האחרונים. הספר מצליח להבהיר שלא משנה מאיזה צד אתם מסתכלים עליו – ישנה חשיבות שהחברה תמשיך להביט עליו ועל עצמה דרכו. זו החשיבות הרבה של הספר הזה. ספר שנוגע בסיפור של גוש קטיף ומביא את המסעיר, המרגש והמורכב בכל מה שהתחולל סביב הזמן והמקום של גוש קטיף. מובן שיש בספר עוד הרבה דברים – אבל בכל זאת, גוש קטיף הוא מוקד בספר.

רון לשם הוא תסריטאי וגם סופר שכבר זכה בפרסים וייצר כמה רבי מכר בסרטים ובספרים. יש חשיבות מסוימת להפרדה בין שני המקצועות הללו, אף ששניהם עסוקים לכאורה באותו דבר – לספר סיפורים. אני לא בטוח שאני יודע לתת הבחנה מקצועית בין שני המקצועות - אבל כשאני קורא ספר של תסריטאי הדבר מורגש מאוד. הספר הוא בעצם טקסט חזותי ולא טקסט "שמעי". ספר של תסריטאי הוא בעצם קצת כמו סרט שמשודר ישירות אלינו למוח. סרט שדורש מאיתנו להיות גם הבמאים והיוצרים שלו - אבל עדיין סרט. והאמת היא שאנחנו אוהבים לראות סרטים. הם צבעוניים יותר, מרגשים יותר ומגניבים יותר. אז הספר הזה - 'יפים כמו שהיינו' - הוא בעצם סרט שאנחנו צריכים לקרוא.

הייתי פעם בקורס מעניין שדיבר על הטיפול התרבותי במלחמת וייטנאם בקולנוע האמריקני. ההתנהגות של הקולנוע הייתה כמו בטראומה פרטית – בהתחלה סרטים מגויסים ומלאי צדק, אחרי כן תקופה ארוכה שבה הייתה התעלמות מהמלחמה והדחקה שלה, ואז מבול של סרטים שמתחילים 'להסתכל בעיניים' של האירוע הזה. אולי הגענו לשלב הזה בהתנתקות

מי שזה נשמע לו ביקורת והקטנה של הספר - צודק. בעיניי זה זן פחות משובח של ספרות. יש בו שימוש באמצעים שלופתים את הקוראים ומכריחים אותם לראות תמונה מסוימת, שמצמצמים את הדמיון. זה רועש יותר ופיזי יותר. אבל אולי דווקא לאור מה שכתבתי קודם – התחושה שהחברה הישראלית מעדיפה להדחיק את אירוע ההתנתקות ולהתרחק ממנו – הטקטיקה הזו עושה כאן שירות נכון. ובכל זאת, אני לא חושב שיש כאן ספרות גבוהה. לקוראים המקפידים – היא גם לא לגמרי צנועה ונקייה, וזה כמובן חלק מהעניין.

הספר מכיל שני סיפורים מקבילים, באחד אנחנו מלווים את דניאל - גיבור הספר, מילדותו באחד היישובים החילוניים בגוש קטיף ועד סיום שירותו הצבאי. ובשני, אנחנו איתו בטיול הגדול בדרום אמריקה, כנראה תקופה מסוימת לאחר מכן.

הטיול הגדול בדרום אמריקה הסוערת ממלחמות משל עצמה הוא בעצם ריפוי של דניאל. אני חייב להודות שיש דברים מעט מוזרים בחלק הזה של הספר (לטייל עם גופה למשל, אבל אולי הדבר הזה הוא בעצם המטאפורה הגדולה של הסיפור ושל החיים בו – אנחנו תמיד הולכים עם מוות לצידנו), אבל בכל זאת – יש שם טיפול מעניין מאוד בנושא הזיכרון והמשמעות שלו. די מפתיע שגם במהלך מסע הבריחה של דניאל – הוא בעיקר מנסה לאחוז עוד יותר חזק בזיכרונות שלו. מעניין הקשר בין זיכרון ושכחה לבין ריפוי – איזה כוח מועיל יותר לריפוי.

במהלך המסע דניאל נחשף לטכנולוגיה מרעישה ומופרעת שמאפשרת לאדם להיכנס לאוקיינוס הזיכרון הקולקטיבי ו'ללבוש' זיכרון של מישהו אחר. להשתמש בו כמכחול ולהיזכר את הזיכרונות שלו – לחוות אותם דרך התודעה שלו כאילו הם שלו. לחיות את הדבר שוב כאילו אתם הוא לגמרי. זה רעיון מטלטל ששווה להתעכב עליו והספר בהחלט עושה את זה. אחת המשמעויות של זה היא, למשל, שלאחר אלפי שנים שהאנושות מחזיקה במילים ככלי המרכזי שלה לתקשורת, לחשיבה ובעצם לכל דבר – ייתכן שהיא תוכל להיפרד מהמילים לטובת חוויה ויזואלית ורגשית של התלבשות בגוף אחר. כלומר, בהמשך למה שכתבתי קודם על כך שהספר הזה הוא בעצם סרט – הספר הזה עצמו מציע עולם של מפגש אנושי ללא מילים ואותיות. זה מעניין. אולי אנחנו בעיצומו של מעבר דרמטי של המדיום האנושי.

אז הפיתוח של האופציה הזו הוא ההתרחשות של החלק הזה בספר, ויש לה משמעות רבה בעבור דניאל. אובססיה כמעט. הוא מבין שהדרך שלו להירפא הוא לראות את האירועים מהעבר שלו באמצעות מישהו אחר. אז אם מנקים את החלק הזה של הספר מכל מיני רעשים, יש בו באמת תובנות ורעיונות מדהימים על זיכרון ועל ההשפעה שלו על חיינו.

אבל חלק הארי של הסיפור הוא חייו של דניאל. חייו של דניאל מול הים של גוש קטיף (תמיד חשבתי שמתנחלים עם ים זה אוקסימורון)עם הגלשן, החול והגלים – חיים יפים כמו שהיינו. עם הערבים שהם לפעמים שכנים ולפעמים אויבים, ועם הטרור. אוי הטרור. הוא חד ונוקב בספר הזה. דניאל שייך למשפחות החילוניות (ואולי גם המזרחיות) של גוש קטיף, וזו בהחלט זווית ראייה נדירה שמביאה איתה גם מעט ביקורת, אבל גם הביקורת הזו מלאה אהבה למקום ולמרחבים הגאוגרפיים והאנושיים שבו. דניאל רואה במקום סוג של גן עדן עלי אדמות ובאמת קשה לאנשים לתפוס איך מקום שמתנהל קצת כמו בסיס צבאי עם שיירות, פצמ"רים וטרור, מצליח להיות גן עדן. זו סתירה שבאופן כללי קשה להסביר לאנשים שלא גרים בהתנחלויות – החיבור בין הנורמלי לממש לא נורמלי, בין המתח הפוליטי והמאבק שמצוי במקום, לבין היפה והטבעי שמצליחים לשרור שם.

דניאל מתגייס לצבא, לסיירת צנחנים, ושם איכשהו הוא נהיה צלף, בשנים קשות של פיגועי התאבדות וירי, של שכם ג'נין ועזה, של תנזים, חמאס וג'יהאד. והוא מוצא את עצמו מתמסר ונהיה מקצוען באופן מפחיד וקר. וגם זה כתוב גם כסרט פעולה טוב ומלא אקשן וגם מלא כאב, פחד, אובדן וביקורת. כי מתברר שהחיים שלנו הם באמת גם וגם וגם, וזה מורכב ושורט ובונה ומטלטל. ואחרי זה איכשהו הוא מתגלגל לקראת סוף שירותו הצבאי להיות חלק מכוחות הפינוי, הוא עובר הכנות מנטליות, רואה משפחות דומעות, מתפללות, נפרדות, נגררות על האדמה ונקרעות. ואף שברור שהסיפור דמיוני ולא דוקומנטרי, ואלימות המתנחלים בהחלט מוגברת – עדיין יש כאן תיאור אנושי ונוגע שמצליח להיות גם לבבי, ולא רק כלפי דניאל גיבור הספר.

ואחרי הכול יש בספר חברות מיוחדת במינה. דניאל ומגורי. מגורי, שהציל את דניאל ולימד אותו הכול – כולל את הגלישה ואת הים, את האהבה, את הדיבור ואת החיבור. והצער הוא שבין שאר הבגידות שבספר – הבגידה בארץ, ובמתיישבים, ובאחווה הצבאית ועוד ועוד – תהיה בחברות הזו גם בגידה, שלא מקבלת נחמה. והספר באמת מסתיים בלי נחמה ומלא פצעים פתוחים. לפעמים זו המציאות. ואולי הדבר הקטן שהספר מציע זה להשתהות עם הפצע הזה בחמלה.

אז אם כמו בקולנוע האמריקני יתחיל עכשיו גל של יצירה שתספר על גוש קטיף, על ההתנתקות, על טרור, על פיגועי התאבדות ועל כל הפצעים האחרונים האלה – אז זה דבר גדול. בעיניי הספר הזה הוא התחלה. התחלה סבירה, קצת רועשת, אבל חשובה.

 

אולי יעניין אותך גם

כתבות אחרונות

Prev Next
שבת של מי?

  מאמר מאת איתמר סג"ל

אז למה מצווה ועושה

  מאמר מאת יאיר שח"ל,...

הפרסום בעולם קטן עובד

לפרסום באתר או בשבועון

This email address is being protected from spambots. You need JavaScript enabled to view it.

דניאל 055-920-5666

מקום בעולם - מגזין הנוער מבית עולם קטן

לאתר מקום בעולם

שירות לקוחות מגזין - ok@okm.co.il 077-6621680

הירשמו לניוזלייטר

וקבלו את גיליון "עולם קטן" במייל הרבה לפני כולם