Print this page

החיים מתחילים אחרי שנגמרים Featured

 13 books1

דוד שמחון

צערו העתיק של הירח, נעמה דעי. עם עובד: תשע"ט.

אנחנו עושים טעויות בלי סוף. מלא שטויות. אלפי דברים שרגע אחרי שאנחנו עושים אותם אנחנו מתחרטים עליהם. לרוב הדברים האלה אין השלכות מרחיקות לכת. חוסר נעימות, מריבה, כסף או זמן שירדו לטמיון, דברים כאלה. כפרת עוונות. אבל יש מקרים שבהם אלה דברים גדולים באמת. הפסדנו הזדמנות חשובה. מישהו נפגע בגללנו. משהו אבד לנצח. ואז, מה עושים אז? אילו רק יכולנו להחזיר את הגלגל לאחור, לפצח את סוד הזמן ולשנות את מה שעשינו, למחוק את מה שאמרנו, לפעול מוקדם יותר. אבל הזמן הולך רק קדימה, ואנחנו צריכים להתמודד עם ההשלכות.

'צערו העתיק של הירח', אחד הספרים המדויקים והיפים שקראתי, עוסק (בין השאר) ברגע כזה שכולם היו רוצים לשנות. אריאל, נער מתוק במיוחד, ילד סקרן וחייכן, ילד של מילים, נפצע בתאונת אופנוע כשניסה לעזור לבן הדוד שלו. אריאל נפצע קשה, וגם כשהוא יוצא מסכנת חיים הוא לא מצליח לדבר ולא חוזר להיות הילד שהיה.

כל מי שסובב אותו, כל מי שהיה שותף לאירוע באופן ישיר או עקיף, צריך להתמודד עכשיו עם החרטות שלו. עם "מה היה קורה אילו לא הייתי" או "אילו רק הייתי עושה אחרת". וקשה כל כך לקרוא אותם מתייסרים עם הכאב והמצפון, עם החרטה והאשמה. עם הידיעה שהם נושאים כל החיים את האחריות לאובדן.

קיץ, והארץ מתמלאת טרגדיות. חופש, והעולם מלא ילדים שנפגעים בתאונות דרכים, בפציעות ובמכות. לא עלינו ולא עליכם. ידיעה רודפת ידיעה, והלב מחסיר פעימה. אני קורא את הספר המופלא הזה וחושב על המשפחות שנושאות את כאב האובדן ואיתו את משא האשמה, האחריות, החרטות. מה עושים עם כל הצער הזה.

נעמה דעי לא מציעה נחמה זולה נוסח "הם חיו באושר ועושר". אין מה לצפות להפי-אנד דביק ומנצנץ. כבר אמרתי שזה ספר מדויק. ממש כמו בחיים ההתמודדות לעולם אינה נגמרת. אבל יש בספר נחמה אחרת, רכה ועדינה. כל פרק בספר מסופר מנקודת מבט של דמות אחרת. כל דמות לוקחת את הצער למקום אחר ועוברת איתו תהליכים אחרים.

בעקבות הטרגדיה בני המשפחה והחברים נדרשים לחשב מחדש את היחסים שלהם זה עם זה ועם אריאל ולקבל מחדש את אריאל על חולשותיו ובעיותיו. שוב ושוב עולה בספר שאלת הטעות, האשמה, האחריות של כל אחד על חייו ועל חיי זולתו. אבא של אריאל בנוקשות ועקשנות מחד גיסא ובכנות ופתיחות בלתי רגילות מאידך גיסא אינו מקבל את החיסרון כמציאות וחותר לשינוי ולתיקון. שאר בני המשפחה, כל אחד בדרכו, מתמודדים עם דמות האב הזאת, עם הדרישה הבלתי מתפשרת למלאות ועם כאבי החולשה האנושית והחיסרון.

צערו העתיק של הירח, החסר תמיד לעומת השמש, מרחף מעל כולם. העולם חסר ונדרש לתיקון, ואנחנו בני האדם נדרשים כל הזמן לתקן אותו ולתקן אותנו. וגם כשנתקן נחזור ונתרוקן ונצטרך לחזור ולתקן שוב ושוב.

תכף תשעה באב. החור השחור של החורבן והכאב. יום שמזכיר לנו כמה העולם שלנו לא שלם וכמה עוד אנחנו נדרשים לעשות. טעויות קורות לכל אחד, כל הזמן, כל החיים. השאלה הגדולה היא מה אנחנו עושים איתן אחר כך. האם אנחנו מקבלים את עצמנו על החסרונות שלנו בידיעה שזה העולם שלנו? האם אנחנו מצליחים להחזיק את קבלת החיסרון שלנו ושל העולם עם האחריות לתיקון ולשינוי?

את הנחמה העיקרית בספר מצאתי ביחסים המשפחתיים המיוחדים כל כך במשפחת קהן. יש כל כך הרבה אהבה בבית ההפוך הזה. היחסים בין האחים ובין ההורים לילדים ובין הילדים לחברים שלהם על כל המורכבות שלהם הם דבק שמסוגל להחזיק את העולם השבור.

תודה לנעמה דעי על הספר המיוחד הזה. מומלץ בכל פה. אפשר לקרוא גם פעמיים או שלוש.

 

ילדי בית העץ – אבירי השולחן הירוק. רן כהן אהרונוב. איורים: יניב שמעוני. כנרת בית הוצאה לאור: תשע"ט.

ושוב הם כאן, ילדי בית העץ. חבורת הילדים הנהדרת מבית העץ בחורשה. אומנם כבר נכתב עליהם כאן בעבר, אך בכל פעם שהם חוזרים בספר חדש מגיע להם שוב להופיע במדור ולקבל את תשומת הלב הראויה להם.

הפעם מישהו מסתורי משאיר פסולת בנייה בחורשה, מישהו מסתורי אחר ישן בבית העץ, ומשהו מוזר ומסתורי קורה עם מפקח החורשה. ילדי בית העץ מתמודדים עם כל המסתורין הזה באומץ, בחברות ובחשיבה יצירתית, ושוב מצילים את החורשה האהובה שלהם.

אל הסיפור המוכר מצטרף הפעם ילד מעולם זר ושונה – דוד. ילד חרדי, מוזיקאי מוכשר שברח מהבית כי ההורים שלו רוצים לשלוח אותו לישיבה, והוא רוצה לנגן בכינור. הופעתו של דוד בסיפור מיוחדת מאוד. יש סיפורים על ילדים חילונים. יש סיפורים על ילדים דתיים. יש סיפורים על ילדים חרדים. כמעט אין סיפורים שבהם הם נפגשים. המבאס הוא שגם במציאות הם כמעט לא נפגשים.

אולי לא במקרה המפגש מתאפשר דווקא בחורשה. במקום ניטרלי שלא שייך לאף אחד ונותן לכולם להגיע אליו שווים. מה שיפה הוא שדוד לא הופך בספר למשהו אחר. הוא נשאר חרדי לגמרי ואפילו מוצא לעצמו ישיבה עם רב מרשים. הספר באמת מביא אותו כמו שהוא, וזה באמת דבר נדיר. בספרות ובמציאות.

אז מה קורה כשילד חרדי וחבורת ילדים חילונית נפגשים? יש להם על מה לדבר ומה לעשות ביחד? בהחלט יש להם פערים גדולים מאוד לגשר עליהם. במקרה הזה יש להם גם מרחב מוזיקלי משותף. דוד מנגן בכינור, ובלי שום קושי מצטרף ללהקה בהרמוניה מיוחדת. אני לא יודע אם זה עובר את מבחן המציאות ואם ילד חרדי במציאות היה מנגן עם חבורה כזו, אבל אולי.

"כולם התעניינו ושאלו מלא שאלות בלי להתבייש ובלי לפחד שהם חטטנים או מגזימים. כי ככה זה כשחברים. והם הלכו ככה עד לבית העץ, והכל היה כל כך טבעי ורגיל". על המשפט הזה אני רוצה לחתום. כל כך שמחתי שרן כהן אהרונוב נתן לחבורה הזאת לדבר באמת ואפשר לה לשאול שאלות ונתן לה גושפנקה לעשות את זה באופן חברי. חברים מתעניינים בעולמות של החברים שלהם. חברים שואלים זה את זה, דואגים זה לזה ולא עסוקים בלצחוק זה על זה ולרדת על כל מה שאחר ושונה. לפעמים ילדים (ומבוגרים) שוכחים את זה. לפעמים מרוב ניסיון להיות מגניבים ונכונים הם מתקיפים, מעליבים, צוחקים.

כבר בפעם הראשונה שאמיר הלך לחפש לדוד משהו לאכול וגילה שהוא צריך לקנות כשרות מסוימת הכול היה יכול להתפוצץ. הוא היה יכול להעיר הערה אחת מרושעת ולגרום לדוד להתבייש ולהתרחק. זה נכון כשפוגשים מישהו זר מעולם אחר, וזה נכון לא פחות כשמדברים עם חבר או עם אח או אחות. ובטח כשאלה הורים וילדים.

קיץ. חופש. חם. משעמם. בואו נדבר על זה. בואו נגלה מה מעניין, מטריד, מצחיק, מעציב, משגע או משמח את האנשים שאנו חיים איתם. בואו נתעניין בדברים הקטנים שמרכיבים את החיים שלהם. ואם כבר, בואו נספר לאחרים על עצמנו. לא צריך לחכות שהם ישאלו. אפשר פשוט לשתף.

הספר מתאים לגילי יסודי ובהחלט יכול לעזור להעביר כמה ימי חופש טובים.

 

 

אולי יעניין אותך גם