תעתועי האמת

 14 books

דוד שמחון

איתי החיים משחק הרבה, דויד גרוסמן. הספריה החדשה: תשע"ט.

דויד גרוסמן הוא הכותב הכי טוב שיש היום לעברית. הוא ליגה אחת מעל כל הסופרים, והוא יודע לכתוב ולתאר דברים במילים כמו שאף אחד אחר לא יודע. חוות הדעת הזו אינה נדירה או מקורית, אבל כל ספר חדש שלו הוא תזכורת לכך. אין דומה לו.

דווקא בספר הזה היכולת הזו מודגשת עוד יותר. העובדה שהספר מבוסס על סיפור אמיתי ועל אישה אמיתית שחייתה כאן בינינו עד לפני שנים אחדות הותירה לגרוסמן בעיקר את המרחב לבחור כיצד לספר את הסיפור, ולא את ההמצאה של הסיפור. זה מזקק את הקסם שבכתיבה של גרוסמן. העוצמה והגאונות של הכתיבה של גרוסמן באה כאן לידי ביטוי בצורה מופלאה. מסתבר שהכוח של סופר הוא לא בלדמיין סיפור אלא יותר בלדעת איך לספר אותו. להצליח באמצעות מילים לברוא עולם ואולי לשנות מציאות קיימת, ולאו דווקא ליצור מציאות מדומיינת.

כאמור, הספר "אִתי החיים משחֵק הרבה" מבוסס על סיפור אמיתי ועל אישה אמיתית. אווה פאניץ' נהיר. אווה נולדה ב-1918 בעיר צ'אקובץ ביגוסלביה, הצטרפה לפרטיזנים של טיטו במלחמת העולם השנייה, ולאחר המלחמה, כשחייתה בבלגרד עם בעלה ראדה, חייל סרבי שהכירה, נולדה בתם טיאנה.

ב-1951 נחשד ראדה כמי שחותר תחת משטרו של טיטו למען סטלין, והתאבד בכלאו. אווה נעצרה, וברגע אחד גילתה גם שבעלה איננו וגם שהוא לכאורה בוגד. היא נשלחה לאי הנורא גוֹלי אוטוק (האי העירום, אי צחיח אשר שימש את משטרו של טיטו למחנה עינויים לאסירים פוליטיים) לעבודות כפייה ולחינוך מחדש. בתה טיאנה נאלצה לחפש קרובי משפחה לחיות עימם. הקשר בינה לבין אימה כבר לא השתקם לעולם.

יש איזו הסכמה בלתי כתובה בין כותבי ביקורת ספרים לבין הסופרים והמו"לים שלא כותבים ספוילרים, שמותר לדון בדברים בכללי, בלי לחשוף פרטים ואירועים שמתרחשים אחרי התחלת הסיפור, איפשהו אחרי השליש הראשון של הספר. אבל אני חושב שאם הספר מבוסס על סיפור אמיתי, אפשר קצת להקל בעניין. מי שזה מפריע לו שידלג על הפסקה הקרובה.

יש הרבה אנשים שהם הורים מבחינה ביולוגית ומשפטית, אבל במילה אבא, אימא, בן ובת יש אלפי מדרגות של הורות וקשר. אפשר לחיות ולהחזיק בזוגיות או בקשר של אב וילד לעולם ועד, ולהישאר רק בדרגה מסוימת. יש מי ששוחים במים הרדודים כל חייהם. ורה בחרה להיות בת זוג עד הסוף ולהיות אימא נוראית, ולוותר על עוד דברים רבים וחשובים בשביל הזוגיות הזו, אני מקווה שהקשרים לא תמיד חייבים לבוא זה על חשבון זה.

בפני ורה, גיבורת הספר, שדמותה מבוססת על דמותה של אותה אווה, ניצבה אפשרות די פשוטה: לחתום שהיא מודה שמילוש, בעלה המת, אכן בגד במולדת, ובתמורה להשתחרר מייד, לא לגְלוֹת לגולי אוטוק ולחזור מייד לבתה הקטנה, כלומר לשקר שקר שהוא בעצם חסר משמעות מעשית ולהשתחרר מייד. זה מה שכל הקצינים רצו שהיא תעשה, ובכך הם קיוו לגמור את העניין. אבל ורה לא מסכימה בשום אופן. בלי שום התלבטות היא מעדיפה לשמור אמונים לבעלה המת על פני הבת החיה. זו הכרעה איומה. את הרגע הזה גרוסמן מנסה לזקק ולהבין. היא בוחרת לצאת לגלוּת נוראה ולוותר על הבת היחידה שלה, רק לא לשקר, רק לא להטיל דופי בנאמנות של בעלה ובנאמנותה אליו.

הספר מעמיד דילמה איומה בין המחויבות של אישה לבעלה לבין מחויבותה לבת שלה. מה קודם למה? בן הזוג או הבת? או יותר מזה: מה קודם למה, הבת החיה או האיש המת? האהבה או ההורות? אלה שאלות מחרידות. כל קורא וכל מי ששומע על הסיפור יתקשה מאוד להבין את הבחירה של ורה. הגדולה של הספר היא שהוא מצליח לגרום לנו להבין את ורה. להבין את הכוח של אמת. אמת קשה, קשוחה ובהירה. נאמנות מוחלטת כזו לאמת היא סוג של יציאה לחירות.

ורה לא מתכופפת בפני איש אפילו לשנייה כל חייה ונשארת נאמנת לאמת שלה בכל מחיר. גם עמוק בגולי אוטוק, בעינויים איומים, ורה מצליחה להיות זקופת קומה ובת חורין לחלוטין. ורה היא אחת מאנשי האמת והחירות הכי גדולים שקראתי עליהם אי פעם. זה לא קל או נעים. זו אמת שמשלמים עליה מחיר חיים שלמים. אמת ששלושה דורות עוד ימשיכו לשלם עליה ולהיות קצת קורבנות שלה. אמת שפגעה במחויבות הכי עמוקה שאפשר להכיר: המחויבות של אימא לבת שלה.

אני לא עשוי מהחומרים האלה, אני גם לא רוצה להיות עשוי מהם. ובכל זאת, בעולם הפרגמטי שאנחנו חיים בו, עולם שבו תמיד יש לנו סל גדול של מחויבויות שהאמת הנוקבת תמיד יחסית וחייבת להתחשב בהן, המפגש עם ורה מרשים בצורה בלתי רגילה.

יש כאן תיאור של זוגיות מדהימה. זוגיות שהמחויבות אליה היא מעל ומעבר לכל הגבולות ולכל מערכות השיקולים והמחויבות. שיקולים לאומיים, חברתיים ורציונליים. ורה חוזרת פעם אחר פעם על כך שהאהבה שלה אל מילוש הייתה משהו אחר מכל מה שכולנו מכירים. חשבתי על זה הרבה. נכון שיש הרבה זוגות בעולם, אבל יש מי שהקשר שלהם דליל יותר, ויש מי שהוא סמיך, עמוק ודרמטי.

העובדה שיש בני זוג היא רק הפתיח לעולם שלם של עומק שאפשר ללכת ולהעמיק בו ואפשר גם פחות. כמו שיש הרבה אנשים שהם הורים מבחינה ביולוגית ומשפטית, אבל במילה אבא, אימא, בן ובת יש אלפי מדרגות של הורות וקשר. אפשר לחיות ולהחזיק בזוגיות או בקשר של אב וילד לעולם ועד, ולהישאר רק בדרגה מסוימת. יש מי ששוחים במים הרדודים כל חייהם. ורה בחרה להיות בת זוג עד הסוף ולהיות אימא נוראית, ולוותר על עוד דברים רבים וחשובים בשביל הזוגיות הזו, אני מקווה שהקשרים לא תמיד חייבים לבוא זה על חשבון זה.

המספרת של הסיפור היא הנכדה של ורה, גילי, במאית ישראלית, שעם אבא שלה רפאל, גם הוא במאי, יוצאת למסע משפחתי מפתיע והזוי לאי הנורא ההוא בחופי קרואטיה. שלושה דורות יוצאים למסע קשה, גלוי לב ומופלא. הבחירה של גרוסמן לתת לנכדה להוביל את הסיפור ולתת לה להושיע את המשפחה מעוררת הרבה מחשבה. לא תמיד היכולת לחולל שינוי היא מלמעלה למטה, על ידי האחראים הרשמיים. לעיתים דווקא נכד קטן יכול להוביל אחריו משפחה שלמה ולשנות לה את הסיפור.

היציאה המשותפת שלהם למסע נועדה לספר שוב את הסיפור המשפחתי ולהתוודע אליו. וזה אולי עוד נושא חשוב בספר. לפעמים השאלה היא לא מה קרה (שעל זה, כאמור, גרוסמן לא ממש יכול להשפיע) אלא מה מספרים, ואולי עצם זה שמספרים. לא בכדי חצי מהספר הוא כביכול לפני מצלמת וידאו שמתלווה למסע. מתברר שמצלמה יכולה להציל משפחה. החובה להתייצב לפניה מחייבת לספר למישהו שהוא בעצם נוכח-נפקד. מבחינה זו יש כאן גם מבט חדש על הכוח האדיר של התיעוד והצילום. הוא מכניס לחיינו רובד מתמיד של נרטיב: אנחנו לא רק חיים את הסיפור שלנו, אנחנו גם מספרים אותו. וחזרנו לנקודה שבה פתחתי: לפעמים חשוב פחות מה היה, הכישרון הגדול הוא ביכולת לספר את זה.

הספר מומלץ מאוד. הוא לא קל ולא מתוק, אבל כרגיל דויד גרוסמן מצליח לחשוף את הקדושה האינסופית שבקשר שבין אדם לחברו ולמשפחתו.

 

 

אולי יעניין אותך גם

כתבות אחרונות

Prev Next
משהו חדש מתחיל בצה"ל

  מאמר מאת איתמר סג"ל,...

ולוויים לשירם ולזמרם

  שירת הלווים המיתולוגית תתחדש...

הפרסום בעולם קטן עובד

לפרסום באתר או בשבועון

This email address is being protected from spambots. You need JavaScript enabled to view it.

דניאל 055-920-5666

מקום בעולם - מגזין הנוער מבית עולם קטן

לאתר מקום בעולם

שירות לקוחות מגזין - ok@okm.co.il 077-6621680

הירשמו לניוזלייטר

וקבלו את גיליון "עולם קטן" במייל הרבה לפני כולם