היה היה טנק

14 tank
חמישה סיפורים על טנק אחד וגם – הגיע הזמן שלשירות הלאומי תהיה אפשרות ל'שנת קבע'

הטנק, אסף ענברי. ידיעות ספרים: תשע"ח.

העובדות הברורות הן שבקרב על עמק הירדן, שהתרחש ימים ספורים לאחר הכרזת המדינה במלחמת השחרור, הצליחו כ-150 לוחמים (שחלקם כלל לא היו חיילים) ומעט תגבורות שהגיעו במהלך הקרב להדוף חטיבה סורית סדירה שכללה גדודי חי"ר ושריון ויותר מ-2,000 לוחמים. עוד רגע נתמקד במחלוקת הגדולה שהספר מביא אתו, אבל הנתון הזה, שמסופר יפה בספר אבל דווקא לא מובלט, הוא באמת החידה הגדולה ביותר. למה הסורים עצרו בעצם? קשה להבין מה גרם לסורים להסתובב ולנוס על נפשם כשכבר הגיעו לשערי דגניה וכאשר מניין ההרוגים בצד היהודי הגיע כבר לכ-70 איש. יחסי הכוחות היו כל כך מובהקים לטובת הסורים וההצלחה שלהם הייתה כל כך ברורה אל מול הניסיונות המעט פאתטיים של אנשי היישוב, ובכל זאת - הם נהדפו. הקרב הזה והמנוסה הסורית הפכו לסמל משמעותי במהלך הקרבות שהיה בעל משמעות למדינה כולה. אבל אף על פי שמפתה ומשמח לעסוק בשאלה הזאת, הספר עוסק בשאלה נקודתית בהרבה, שקשורה לשאלה הגדולה ונוגע במה שהוא אולי רגע השיא של הקרב ונקודת המפנה שלו.

רגע השיא של הקרב הוא הרגע שבו טנק סורי מסוג רנו 35 נבלם בכניסה לדגניה. עצירת הטנק, שמונח עד ימינו אנו באותו המקום, היא הנושא הגדול של הספר. מישהו מהמגנים על דגניה עצר את הטנק, ולא פחות מחמישה אנשים בטוחים שהם אלו שעשו זאת ואין בלתם. חמישה אנשים שונים וחמישה סיפורים שונים. חלקם טוענים שהם עשו זאת באמצעות בקבוק מולוטוב שהבעיר את הטנק וחלקם טוענים שהם עשו זאת באמצעות מטול נגד טנקים בשם פיא"ט. כל אחד מהם מרגיש, ובמידה רבה של צדק, שהוא דוד המלך שהרג את גוליית והכניע את פלישתים. שהוא המעטים מול רבים של ימינו.

אני שמח ששירתי כחייל, אבל חסר לי משהו משמעותי שהייתי יכול לפגוש בשירות לאומי. וכפי שמופיע בהקדמה לספר - המשימה של הגנה ולחימה עם אויבים היא לעתים פחותה מהמשימה הפנימית של בניית החברה בישראל

הספר בנוי נהדר, ואף שהוא ספר היסטורי לכל דבר ועניין הוא מצליח לספר סיפור מרתק ונוגע ללב על הדמויות, על הגרסאות שלהן ועל המפגש של הדמויות עם הגרסאות האחרות. אדם חי את חייו עם סיפור ועם רגע מכונן וגדול בעבורו, ומתישהו הוא מגלה שיש מישהו אחר שמספר שהוא זה שעשה את המעשה הזה. זה בעצם סיפור על סיפור, סיפור דרמטי ומותח שעוסק בבעלות על סיפור ועל זיכרון. מדהים מה אנשים מוכנים לעשות בשביל סיפור וזיכרון וכמה זה חשוב להם. מה שמפתיע בספר הוא שכל זה אמתי לגמרי ועד היום הנושא לא הוכרע. כנראה לא נדע מי באמת עצר את הטנק בדגניה - איש סולל בונה יצחק עשת, שלמה אנשל - נהג אגד בחיפה, שלום הוכבאום ניצול השואה וחבר קיבוץ דגניה, אל"מ בורקה ברלב או רס"ן דוד זרחיה מחיל החימוש. זה סיפור אמתי רווי מתח, כעס, פוליטיקה, אגו, כאב וגבורה. לא ייאמן עד כמה קרב הגרסאות הזה חשוב לכל אחד מהמספרים וגם למעגלים ההולכים ומתרחבים. כל סיפור מדגיש אתוס אחר לגמרי ובעצם אפשרות שלמה ואחרת לראות את המפעל הציוני (מקצועיות מול גבורה, רוויזיוניסטים מול סוציאליסטים, מזרחים מול אשכנזים, מצוינות או נס ועוד).

הספר מתחיל ממלחמת יום כיפור, שפותחת את כל הפצעים של כל המלחמות, מפוררת את נרטיב הגבורה הישראלי ומחוללת את ההתנגשות בין הסיפורים השונים על אותו קרב נורא במלחמת השחרור. ביד אמן מצליח אסף ענברי, בן קיבוץ אפיקים - שכן לדגניה, להפוך את הוויכוח המוזר הזה לדרמה של ממש. דרמה ציונית וישראלית מסעירה הנוגעת בכל השחקנים החשובים של הסיפור הציוני ובכל האירועים שהתרחשו. הספר מצליח לכבד באופן עמוק כל אחד מהסיפורים, ולמרות הפיתוי העז - הוא לא שוחט את הפרה הקדושה של מלחמת העצמאות וגבורת הלוחמים. בסופו של דבר הוא מצדיע לגבורה, גם אם לא לגמרי ברור של מי היא.

הספר באמת מצוין. מומלץ מאוד. אחד הספרים הכי ישראליים שקראתי.

 

שיחות לקראת שירות לאומי, הרב אמיר סנדלר. הוצאת מדרשה לבנות דניאלי: תשע"ח.

השירות הלאומי הפך במידה מסוימת לשק חבטות לאומי. קודם כול, הוא נקלע בעל כורחו למאבק האידיאולוגי הקשוח בעניין שירות צבאי לנשים. המאבק החם והסוער ביותר כיום. ומעבר לכך, הוא עצמו מקבל ביקורות רבות - על מגזריות, על חלוקת התקנים, על התנהלות האגודות, על ליווי המשרתות והמשרתים ועוד ועוד. חלק מהביקורות ענייניות וראויות ויש מה להקשיב להן. לעתים גם נראה שיש בהחלט שיפורים וניסיונות לתקן. אגב, גם על צה"ל יש לא מעט ביקורת, וגם זה בסדר.

יש שתי עובדות שאפשר כנראה להסכים עליהן. הראשונה - השירות הלאומי יכול להיות אחת הבשורות המשמעותיות ביותר בחיבור אוכלוסיות לחברה הישראלית וללקיחת אחריות עליה, החברה החרדית והחברה הערבית למשל. והשנייה - הבנים והבנות של השירות הלאומי עושים עבודה מרשימה וחשובה מאוד. אני אישית מרגיש לא פעם צער על כך שלא הייתה לי הזדמנות לעסוק באינטנסיביות כזו בעשייה חברתית כפי שהשירות הלאומי מאפשר. אני שמח ששירתּי כחייל, אבל חסר לי משהו משמעותי שהייתי יכול לפגוש בשירות לאומי. וכפי שמופיע בהקדמה לספר - המשימה של הגנה ולחימה עם אויבים היא לעתים פחותה מהמשימה הפנימית של בניית החברה בישראל. זה הדבר הראשון שיש בספר הזה - הערכה עמוקה לשירות הלאומי. זה אמנם לא הנושא ולא המטרה, אבל זה המסר הכי חזק שעובר בו בין השורות. בנות השירות הלאומי צריכות להרגיש את ההערכה הזאת - בבית, בחבר'ה, בקהילה ובחברה הישראלית – גם אם אין להן מדים נוצצים ונשק משופצר.

הרב אמיר סנדלר (גילוי נאות: אמיר הוא חבר טוב ואיש מרשים בעיניי) עבד רבות עם בנות שירות לאומי, בבני עקיבא ובמקומות אחרים, ומכיר היטב את הלבטים, החששות, הקשיים וההתלהבות של בת השירות הלאומי. 'שיחות לקראת שירות לאומי' הוא בעצם שיעוריו של הרב סנדלר במדרשת 'דניאלי' לבנות מבית מוסדות 'בני דוד' (עוד שק חבטות לאומי, לא פעם בצדק). הספר שכתוב בלשון שיחה קולחת עוסק בנושאים רבים המעסיקים את בת השירות הלאומי - ביכולת לחולל שינוי, באמון אישי בכוחות העצמיים, בקבלת החלטות, בהקשבה, בחינוך, בהתמודדות עם קשיים ומשברים, בשמחה בשירות ועוד ועוד. הנושאים הללו ייחודיים לשירות הלאומי והם בלי ספק נקודות השיא והשפל בשירות. כל פרק עוסק בנושא ומשלב בין טקסט קולח וישיר, סיפורים וציטוטים ושיעור של ממש ממקורות רבים ומגוונים. הספר נעים לקריאה ואין לי ספק שייגע בלִבן של הקוראות בו.

אז לכבוד בנות ובני השירות הלאומי המתחילים בקרוב את שירותם - הספר מומלץ וחשוב. למעשה הוא כמעט נדיר - בהערכה שלו לבנות השירות, ברלוונטיות שלו אליהן ובכך שהוא בעצם מספר את סיפורן. סיפור לאומי מעורר השראה.

*

ואם כבר נגעתי בעניין השירות הלאומי ובביקורת עליו, לא אתאפק ואציע רעיון אחד שבעיניי יחולל שינוי של ממש בשירות הלאומי. רכזות השירות הלאומי הן לרוב נשים נשואות, תחילת הדרך או בשלבים מתקדמים יותר. כל אחת מהן מקבלת מספר גדול מאוד של בנות ואותן הן מלוות. הן מלאות רצון טוב, לב קשוב ונכונות לעמוד לצד הבנות בשירות. הן מבקרות את הבנות מעת לעת, תומכות בהן בעת הצורך ומשתדלות לעשות ככל יכולתן למען בנות השירות הלאומי. אני באמת חושב כך. אבל למרות זאת, הן לעולם לא נמצאות לגמרי עם הבנות, הן לא נמצאות אִתן במשימה ולא ישנות אתן בדירה. לא בכדי בת שירות תמיד מרגישה קצת לבד.

ההצעה שלי היא פשוטה, ולא נובעת מרצון להידמות לצבא. ההצעה היא שבנות שירות טובות, מתאימות ומוכשרות יחתמו על שנה שלישית בשירות הלאומי. שנה בשכר. אלה יהיו רכזות השירות הלאומי. הן ילוו את הבנות, יגורו בדירה עם הבנות, יעבירו להן את שיעורי התורה, יובילו את המשימות ויהיו במשימות יחד אתן. כך נקבל גם ליווי טוב יותר ונוכח, גם מסלול קידום ויוקרה בשירות הלאומי (ארגון בלי אפשרות קידום עלול להיות ארגון בינוני) וגם אכפתיות אמתית למשימה (אם הרכזת משתתפת ומובילה את המשימה היא כנראה באמת חשובה, אם לא - כנראה פחות).

בסוף השנה השנייה יוצע לבנות המתאימות לצאת לקורס רכזות ולאחריו הן תקבלנה אחריות על קבוצת בנות ועל משימה. אחרי כן אפשר לחשוב על מסלולי קידום נוספים. כך ייווצר ארגון עם המשכיות, עם אכפתיות ועם יכולת לחולל שינוי של ממש. לדעתי זה אפילו יהיה זול יותר לעמותות. המחיר של הוויתור על רכזת מבוגרת עם ראייה בוגרת ויכולות מקצועיות לכאורה, בטל בשישים לעומת התועלת של רכזת צעירה, רלוונטית, נוכחת ומובילה. הלוואי שמישהו ירים את הכפפה.

 

אולי יעניין אותך גם

כתבות אחרונות

Prev Next
הקרב על כללי המשחק

  הרב איתי אליצור על...

"נו, מה עם ילדים?"

  סקירת הצגה חדשה שפותחת...

הפרסום בעולם קטן עובד

לפרסום באתר או בשבועון

This email address is being protected from spambots. You need JavaScript enabled to view it.

052-5471494 נדיה 

מקום בעולם - מגזין הנוער מבית עולם קטן

לאתר מקום בעולם

שירות לקוחות מגזין - ok@okm.co.il 077-6621680

הירשמו לניוזלייטר

וקבלו את גיליון "עולם קטן" במייל הרבה לפני כולם