מחייך עלינו משמים

14 books orbach

דוד שמחון

כשאורי אורבך הצליח לגרום (אפילו) לי להרגיש גאה להיות מזרוחניק

דתי נורמלי, אורי אורבך. ידיעות ספרים: תשע"ח.

כמה שאורי אורבך חסר לנו כאן. איזה קול נדיר היה לו. כמה יושר, פשטות, היגיון וחוש הומור היו באיש הזה. ואיזה ספר נהדר. שכחתי עד כמה הכתיבה שלו מדויקת, נוקבת, קולחת, לא מנופחת ולא מגזימה, וכמו שהוא עצמו כותב בספר: "אנשים דתיים לא נוהגים להשתמש יותר מדי בחוש ההומור ובחוש מידה (בעיקר לא כשהם ביחד, כשהם 'הציבור הדתי')". וכמה חוש מידה וחוש הומור הביא לנו אורי אורבך. מה פתאום הלכת מוקדם כל כך?

הספר הוא אוסף מאמרים של אורבך מעיתונים, נאומים ורשתות חברתיות. אורבך העיתונאי, אורבך חבר הכנסת ואורבך השר. כולם קצרים יחסית וכולם מהנים לקריאה. המאמרים נוגעים בכל הנושאים החשובים בישראל - ביחסי דתיים-וחילונים, בחינוך, בחברה, בתורה, בלימוד גמרא, בציונות, במלפפונים בחומץ או במלח (חומץ!), בארץ ישראל, בפוליטיקה, בצדק, בתקשורת, בשבת בישראל ובכל נושא ציבורי חשוב. הוא מתנגח בחרדים, בחילונים, בחרד"לים, בליברלים, בדתיים הרגילים, באמריקנים ובכל מי שאפשר - באהבה, בשנינות ובחדות. הוא לא מהסס למתוח ביקורת עצמית נוקבת וגם להתגאות כשצריך. מי שליקט את האוסף הזה עשה עבודה מצוינת וחשובה. ממש.

ש חוסר אמתי בניסוח טוב, סדור, אידיאולוגי ובהיר לתורה המזרוחניקית הרגילה. זו שכולם צוחקים עליה, שכל מחנך תורני מזהיר את התלמידים שלו ממנה - לבל יהיו 'בעלבתים'. זו עם השפם, שמצביעה מפד"ל, שמתפללת שלוש תפילות במניין, שלומדת קצת תורה, שטסה לחו"ל, שהולכת לסרטים, שקוראת ספרים, שיוצאת לקצינים וגרה בבניין ברחוב עם שם גנרי ומרפסת סוכה. וזה מה שאורבך מציע כאן. וזה כל כך חשוב. כמה חסרה הגות דתית אבל ליברלית ורגועה, פתוחה אבל נחרצת ולא מתנצלת

הספר הזה הוא המניפסט, מגילת הזכויות ומצעד הגאווה של הדתיים הנורמליים. איזה ביטוי מדויק. ובאמת שיש חוסר אמתי בניסוח טוב, סדור, אידיאולוגי ובהיר לתורה המזרוחניקית הרגילה. זו שכולם צוחקים עליה, שכל מחנך תורני מזהיר את התלמידים שלו ממנה - לבל יהיו 'בעלבתים'. זו עם השפם, שמצביעה מפד"ל, שמתפללת שלוש תפילות במניין, שלומדת קצת תורה, שטסה לחו"ל, שהולכת לסרטים, שקוראת ספרים, שיוצאת לקצינים וגרה בבניין ברחוב עם שם גנרי ומרפסת סוכה. וזה מה שאורבך מציע כאן. וזה חשוב כל כך. כמה חסרה הגות דתית אבל ליברלית ורגועה, פתוחה אבל נחרצת ולא מתנצלת. הגות שמלאה אחריות ציבורית ואחריות לעם ישראל, ציונות, צדק, צדקה וחמלה. הגות ימנית בהירה וחדה - שאינה אלימה ואינה מתלהמת. ובעיקר - כל כך חכמה. למה יש כל כך הרבה דתיים וימניים טיפשים? (ברור שיש טיפשים בכל המגזרים, אבל שם זה פחות מפריע לי).

המזרוחניקיות רגילה להתייחס לעצמה ברגשי נחיתות. שנים של עירוי חינוכי של זלזול במזרוחניקיות עושות את העבודה. היא לא מספיק לוהטת, מסעירה ומגניבה. אין בה ריגושים גדולים - רק עוד יום של דף יומי, עמידה בפקקים ותשלום מופקע למוסדות חינוך. אורי אורבך יודע מצוין לצחוק על עצמו המזרוחניק - אבל כל זה בלי שמץ של רגשי נחיתות. להפך - בגאווה גדולה ובידיעה שהמזרוחניק הוא מי שבאמת מחזיק פה את היהדות ואת הדתיות. וכאן אני מציע הצעה שאבקש עליה תמלוגים מהמו"ל - אני מציע שזה יהיה ספר חובה למוסדות חינוך דתיים. הפער בין החינוך הדתי לבין החיים הדתיים הולך ונהיה בלתי נסבל. הנזקים שלו עצומים - אז או שהחיים הדתיים ישתנו (גם זו הצעה מצוינת, דרך אגב), או שהחינוך הדתי ישתנה. ללמד את הספר הזה בכיתה י"א או בשיעור א' במדרשה, במכינה או בישיבה - יהיה התחלה מצוינת. אני בטוח שיתווכחו עליו ויתעצבנו עליו - אבל לפחות ידעו שיש אופציה כזו - להיות דתי נורמלי.

אז כדי לשמש דוגמה אני אהיה הראשון שגם מתווכח על הספר. חשבתי לכתוב ולהבריק בגילוי שבדתיות הנורמליות של אורבך אין רוחניות, אין חוויה דתית, ובעיקר - אין ממש א-לוהים. כלומר - יש, אבל הוא לא ממש הנושא. ואז גיליתי שאורבך כתב כבר בעצמו את הביקורת הזאת לספר. איזה איש כן וישר. המאמר החשוב ביותר בספר הוא אכן המאמר הנושא את שמו של הספר - "אנחנו, הדתיים הנורמליים". ואלה מילות הסיום הנהדרות של אורבך:

"המטיפים מכאן מאשימים אותנו שדרכנו מובילה אל החילוניות והמחפפים מכאן טוענים שדרכנו מביאה אותנו לקיצוניות דתית. אנחנו מסכימים, אבל מוסיפים בנחת שדרכנו היא זו שמובילה לכך שרוב הצעירים שלנו פשוט ממשיכים בדרכנו. בוחרים את הטוב שבכל העולמות, שביל הזהב.

לא, אנחנו לא עסוקים עד צוואר בשאלות קיומיות של אמונה, ואת הסוגיות התיאולוגיות אולי השארנו לאחרים. אנחנו בחרנו בשגרה הברוכה של שמירת מצוות ואמונה פשוטה. לא משהו לכתוב עליו הביתה, בלי סיפורי נסים והתגלות ובלי תהומות של חיפוש דרך. דתיים נורמליים אנחנו, אשרינו, מה טוב חלקנו ומה נעים גורלנו".

ההסתפקות במועט הידועה של אורבך היא הסיבה שהמסר הזה לא עובר מסך במערכת החינוך ואצל הנוער. מי רוצה לחיות חיים כאלה? אני לא יודע מה מעניין בחיים דתיים בלי חיפוש ובלי התגלות, בלי תהומות ובלי פסגות. אם אנחנו מתרגשים מניצחון של נבחרת מקסיקו על נבחרת גרמניה - איך אנחנו מסכימים לחיות חיים דתיים כל כך לא מרגשים?

החשש הגדול שלי הוא שכמו שאורבך כתב - "אז מה אתה יותר, יהודי או ישראלי? מציקים לנו מדי פעם בשיעורי חברה, כאילו חייבים לבחור. סליחה על הנימה האישית, אבל זה בערך כמו שישאלו אותי: מה אתה יותר, ממושקף או משופם? התשובה פשוטה, תתפלאו: אם אסיר את המשקפיים לא אזהה אחרים, אם אוריד את השפם אולי לא יזהו אותי. הישראליות והיהדות שלנו הן הזהות שלנו. הדרך שבה אנחנו מביטים על אחרים והאופן שבו אחרים רואים אותנו. לא צריך להסתיר אותן". מעבר לזה שזה באמת טקסט נהדר, אני לא מצליח שלא לחשוב על המטאפורות שלו - משקפיים ושפם. החשש שלי הוא שאלה שני דברים שדי קל להסיר אותם ושמתחת לשניהם, הדתי הנורמלי הוא לא זה ולא זה. בפנים הוא פשוט בן אדם נחמד. זה בסדר, אבל לא מספיק. הלוואי שאני טועה.

מומלץ מאוד. ספר חובה.

שני ספרים שלא תקראו

אז אין כאן המלצה. וגם אין כאן ספרים. כלומר - יש כאן שני ספרים ספציפיים, שאת שמותם לא תדעו ואת מחבריהם לא תכירו. את שניהם קראתי לכבודכם ולכבודי ושניהם לא רעים בכלל, באמת. את שניהם שמחתי מאוד לפתוח. אני מאוד אוהב את יצירותיהם הקודמות של הסופרים ושמחתי לצאת אתם שוב לדרך. אבל אני לא יכול להמליץ לכם עליהם. לא שהם לא נקיים; הם די נקיים, אין בהם תיאורים בעייתיים מדי והם כתובים בצורה עצורה ומרשימה. אבל מה - שניהם שוברים טאבו מוסרי וחברתי. ובעולם שבו כל כך קשה להחזיק בטאבו חברתי ומוסרי - החלטתי לבחור צד.

שני הספרים עוסקים בזירה הכי חשובה, הכי מעניינת והכי טעונה בעולם - המשפחה. אבל שניהם עושים את המעשה שלא ייעשה: הם לא רק מתארים מעשים אסורים ולא מוסריים - הם גם מצליחים לגרום לי להזדהות עם המעשים האלה. פתאום מצאתי את עצמי בעד לשבור, לפרק ולפורר. אני נותרתי עם התמודדות עכשיו. זו התמודדות חשובה ומעניינת - אני צריך להסביר לעצמי עכשיו את עמדותיי ואת ערכיי - גם אחרי רגעי ההזדהות. לא חושב שצריך לדאוג לי, זה יהיה תהליך מעניין ומחזק. אני בטוח שגם קוראים אחרים יכולים להרוויח מהערעור הזה, אבל בשורה התחתונה - לא מתחשק לי להיות זה שעוזר לשבור טאבו מקודש. אז לכו לקרוא פרשת שבוע.

ציור: אלחנן בו אורי, פרוייקט המחווה של 'עולם קטן' לאורי אורבך ז"ל.

אולי יעניין אותך גם

כתבות אחרונות

Prev Next
משל המערה

  הטור של אבינועם הרש...

על נבואות ורעידות אדמה

  מאמר מאת הרב יואל...

הפרסום בעולם קטן עובד

לפרסום באתר או בשבועון

This email address is being protected from spambots. You need JavaScript enabled to view it.

052-5471494 נדיה 

מקום בעולם - מגזין הנוער מבית עולם קטן

לאתר מקום בעולם

שירות לקוחות מגזין - ok@okm.co.il 077-6621680

הירשמו לניוזלייטר

וקבלו את גיליון "עולם קטן" במייל הרבה לפני כולם