מעבר לסיפורים האישיים

books Rachel Bluwstein P1180705
 

דוד שמחון

מועדון הניצולים, מייקל בורנסטין ודבי בורנסטין הולינסטט. הוצאת כנרת: תשע"ח.

אני לא כל כך אוהב את השיח על ניצולי השואה סביב יום השואה. קודם כול הוא שיח שמתייחס אליהם כמו משאב. משאב מתכלה. אובייקט זיכרון שהולך ונגמר לנו. גם המיקוד בזכויותיהם הוא בעיניי סוג של בריחה. במקום לזכור את השואה אנחנו מנגחים את הממשלה ואת הממסד. לנגח את הממשלה והממסד, שלפעמים נוהגים בטיפשות או באכזריות, זה דבר חשוב מאוד – אבל אינו קשור דווקא ליום השואה. ההסתייגות המרכזית היא שהתמקדות בניצולים מדגישה את השואה כסיפור פרטי ואנושי. עד כדי כך שיש ממש בהלה מזיכרון השואה שאינו נסוב סביב אדם ספציפי. אני יודע שהמטרה היא לקרב את השואה ואת הסיפור שלה אלינו באמצעות דמויות חיות וממשיות, אבל המשמעות היא ששוכחים שהשואה היא סיפור של עם. עם שנגדעו לו שליש מהאיברים. שליש מהמוח, שליש מהלב, שליש מהרגליים ושליש מהידיים. כולנו גדועים. היום וכאן.

השואה היא סיפור של עם יהודי. ונכון שנרצחו פולנים וצוענים רבים וגם נכים ולצער הלב עוד רבים רבים – ועדיין השואה היא סיפור יהודי. וכמו שכאשר אנחנו מספרים על שעבוד מצרים אנחנו לא מחפשים את הסיפור הפרטי – כך גם כאן. חובה עלינו להמשיך לספר על השואה אבל נראה שאנחנו צריכים להוסיף משהו באופן שבו אנחנו מספרים. לא רק לרדוף אחרי ניצולים ולהיתלות בהם אלא להתחיל לספר את הסיפור האיום והנורא, הטעון והמופלא של העם היהודי. של כולנו. זה עשוי להביא אותנו למסקנות ממשיות, לטלטל אותנו ולגעת לנו בקרביים. ההצעה כאן אינה לזנוח חס ושלום את ניצולי השואה, אלא לזכור את הסיפור הגדול, שמעבר לכל הסיפורים האישיים.

הסיפורים האישיים הם באמת חשובים, ולכן גם 'מועדון הניצולים' הוא נכס. אבל העצמה וההצלחה של הספר הזה טמונה בהצלחתו לספר סיפור אישי מאוד, אינטימי כמעט, וגם לספר סיפור כללי וגדול, שהרבה מעבר לילד בן ארבע.

מועדון הניצולים הוא שמם של הניצולים לבית משפחת יוניש, משפחה מהעיירה ז'ארקי שבפולין, שבאורח נס שרדו ממנה רבים, ביניהם גם מייקל-מיכאל בורנסטין, מחבר הספר. מייקל נולד אל תוך המלחמה, בשנת 1940. ואף שהיה בסך הכול ילד בן ארבע הוא הצליח לשרוד את אושוויץ ולצאת חי. בספר הוא מתאר את סיפור חייו, סיפור שעליו כמעט לא דיבר במשך עשרות שנים כדי שילדיו יחיו חיים שלווים ויפים באמריקה.

אך יום אחד הוא נתקל בתמונה שבה הוא מצולם כילד כמה ימים לאחר סיום המלחמה במחנה אושוויץ. את התמונה הוא ראה באתר אנטישמי שניסה להוכיח בעזרתה שהיהודים משקרים ומגזימים, ושאושוויץ לא הייתה מקום נורא כל כך. אפילו ילדים חמודים חיו בו. בורנסטין היה המום והחליט שעליו לעשות מעשה, ולספר את הסיפור האמתי של התמונה – את הסיפור האמתי שלו. את הספר הוא כתב בעזרת בתו, דבי הולינסטט. השילוב בין הזיכרונות שלו, המחקר המשותף שערכו, ויכולת הכתיבה הנהדרת שלה יצרו ספר מצוין, שמצליח לעבור את המשוכה הקשה שרוב ספרי העדות נתקלים בה – כתיבת סיפור אישי אותנטי ומדויק באופן קולח וסיפורי בלי להישאב לתיאורים היסטוריים דידקטיים.

הספר מיועד לבני הנעורים. ולמרות זאת אפילו לי חלק מהתיאורים בספר היו קשים. רבות דובר על השאלה כמה לספר על השואה לילדים ובאיזה אופן ובאיזה גיל. עד כמה יש לספר את סיפורי השואה רק כמשהו מעורפל ולא מתחייב על תקופה שהיה בה לא טוב והרגו בה יהודים, ועד כמה לספר סיפורים קונקרטיים עם רוע מוחשי ותיאורי זוועה. השאלה היא מתי בכלל יש גיל שבו כן אפשר לקלוט את הסיפורים האלה. אין לי תשובות לשאלות האלה. מצד שני, הספר מלא בכל כך הרבה אופטימיות – פשוט כי בורנסטין והמשפחה שלו הם אנשים אופטימיים מיסודם – ואף שבספר מתוארים חיים בלתי-נסבלים על כל דף משוך חוט של חסד וחמלה.

כמה דברים עשו עליי רושם רב בסיפור הזה: תיאור דמותו של ישראל בורנשטיין ז"ל, אבא של מיכאל, שהיה ראש היודנראט בעיירה. התיאורים של אומץ לבו אל מול המפקד הנאצי, הניסיונות שלו להציל את היהודים בעיירה, היהודים שהוא באמת הצליח להציל וגם ההתמודדות עם השילוחים. המחשבה על הרגע שבו הוא היה צריך לשלוח את בני משפחתו ולהחליט מי נשאר ומי הולך – נוגעת ומטלטלת.

הסיפור של מיכאל עצמו מעורר השתאות. איך הוא הצליח לשרוד. איך קרו כל צירופי המקרים שאפשרו לו להישאר בחיים. איך מכל הילדים שנשלחו אל מותם מיד כשירדו מהרכבת, דווקא הוא, ילד בן 4, הושאר בחיים. איך הוא הצליח להסתתר בתוך אושוויץ במשך חודשים בצריף הנשים, ואיך דווקא ביום שבו יצאו לצעדות המוות הוא חלה. ואיך דווקא אז הוא פגש רופא רחום לב שהציל את חייו והשאיר אותו ואת סבתו להתחבא במרפאה בזמן שכל השאר נלקחו אל הצעדות. ואיך גם אמא שלו שרדה, ואיך הוא הצליח למצוא אותה אחרי המלחמה. כל כך הרבה 'איך' וכל כך הרבה סימני שאלה. זה בלתי-ייאמן לחלוטין ובאמת מרגש.

וגם התיאורים של אחרי השואה השאירו עליי רושם. כמה אנטישמיות הייתה שם מסביב. מיכאל ואמו לא הפסיקו לחוות השפלות והתנכלות, וגם בשנים שלאחר השואה לעמוד אפילו על סף מוות. היו הרבה מאוד פולנים וגרמנים שהצטערו לראות כל יהודי שחזר חי מהמחנות ועשו הכול כדי שהיהודים האלה לא יחזרו לחיות בקרבם.

מה אני אגיד, בכל עמוד מחדש חשבתי כמה רע היה. אין גבול לרוע. אי אפשר להכיל את זה. וכמה קשה להיות טוב בתוך הרע הזה. למרבה ההפתעה, בסופו של דבר האופטימיות של הספר דבקה בי וסיימתי אותו בתחושה של התרגשות והודיה. מתברר שכולנו ב'מועדון הניצולים'.

מומלץ מאוד.

יום אחד, בורנסטין נתקל בתמונה שבה הוא מצולם כילד כמה ימים לאחר סיום המלחמה במחנה אושוויץ. את התמונה הוא ראה באתר אנטישמי שניסה להוכיח בעזרתה שהיהודים משקרים ומגזימים, ושאושוויץ לא הייתה מקום נורא כל כך. אפילו ילדים חמודים חיו בו. הוא היה המום והחליט שעליו לעש
יד אחות, נאוה מקמל-עתיר. הוצאת ידיעות ספרים: תשע"ח.

מי מאתנו לא מכיר כמה משיריה של רחל המשוררת? למדנו לדקלם את שיריה בעל פה לבגרות ("צריחות שצרחתי נואשת כואבת בשעות מצוקה ואבדן"...). אנחנו מזמזמים שורות מתוך שירים מולחנים שלה ("הו כנרת שלי! ההיית או חלמתי חלום?"). היא נתפסת אצל רובנו כמשוררת שקל להבין אותה, יחסית. אפשר לקרוא שיר שלה ולהבין על מה היא מדברת גם בלי לנתח לו את הקרביים. משוררת כזאת שכותבת מטאפורות פשוטות ומשתמש בחרוזים חמודים.

מאחורי השירים הלכאורה פשוטים מסתתר סיפור חיים טרגי, של משוררת שמתה צעירה ובודדה, בסבל וייסורים ממחלת השחפת, מרוחקת מהמקום ומהחיים שאהבה בקבוצת כנרת, וגם מאהוביה שעם אף אחד מהם לא הצליחה לחיות בזוגיות באושר ובעושר עד עצם היום הזה. קריאת עומק של השירים מגלה תהומות של צער, כאב, ציפיות שלא מומשו ואכזבות שהציפו. החיים המורכבים והלא-פשוטים האלה הם באמת סיפור שפלא שעוד לא נכתב. והנה מקמל-עתיר הרימה את הכפפה, ובעבודה רבת-שנים הפכה מאות מכתבים, שירים, פתקים, קטעי יומן ועוד – לסיפור חי. דמותה של רחל כאילו יוצאת מתוך תמונה קפואה בשחור-לבן ומתעוררת לחיים עשירים ועמוסים באידיאולוגיה, ברגש, ביחסי אנוש, בנתינה לזולת, וגם בכאב עז מלהכיל.

נאוה מקמל-עתיר הפכה את סיפור חייה של רחל המשוררת לסיפור שמתגלה באמצעות יכולתה המאגית של אופירה, אחת מגיבורות הספר, לדעת ולראות התרחשויות שלא נכחה בהן, ואפילו כאלה שהיו לפני שנות דור. סיפורה של רחל וסיפורה של אופירה שזורים בסיפוריהן של דמויות נוספות – סיגי שברחה מבית הוריה במושב אל העיר תל אביב, רגינה הזקנה שמאמצת ילדה נטושה ועוד. כולן דמויות נשיות שסיפוריהן משיקים בנקודות מסוימות לקורותיה של רחל, ולקורותיהן זו של זו. אפשר אפילו לומר שהן יוצרות תיקונים לסיפורה של רחל.

קצת מביך לומר, אך עליי להודות שסיפורי המסגרת עניינו אותי יותר מהסיפור הפנימי. משהו בסיפורה של רחל היה קצת מעושה. אולי כי לא התחברתי בכלל לקללת הברכה של אופירה. קשה לשים את האצבע על הנקודה, אך כמעט בכל רומן היסטורי שקראתי שמזגזג ככה בן העבר להווה, הייתה תחושה קצת "מודבקת". יצירת סיפור שישלב באופן הרמוני גם דמויות והתרחשויות אמתיות וגם דמויות והתרחשויות דמיוניות היא משימה מורכבת מאוד, בטח כשמוסיפים לזה גם את המעברים בין העבר להווה ואת סיפורי המסגרת.

מה שכן אהבתי בסיפור ההיסטורי הוא שמקמל-עתיר הצליחה להוציא אותי מהשבלונה המוכרת שבה התייחסתי לחלוצים בעליות הראשונות. היא באמת הפיחה חיים בדמויות והפכה אותן מצעירים חדורי להט ואידיאולוגיה הנכונים לכל משימה לאנשים בשר ודם, בעלי רגשות והתלבטויות, יצרים ואינטריגות. וכולם מחפשים אהבה וחום אנושי.

ומעל לכל אלה, מעל חוויית הקריאה מרחפת תחושה שכתיבת הספר הזה, וגם קריאתו, הן מעשה של צדק היסטורי. כאילו רחל מקבלת דרך הספר את מה שתמיד רצתה והגיע לה, אך לא קיבלה. כאילו הספר שולח אליה את כל גלי החום והאהבה שאליהם השתוקקה אל מעבר לדפי ההיסטוריה. יד מושטת פוגשת יד אחות.

 

אולי יעניין אותך גם

כתבות אחרונות

Prev Next
הזהות והחזון

  הרב זאב סולטנוביץ' על...

שבעים לישראל - לחזון ולאתגרים

  ח"כ מוטי יוגב במאמר...

הפרסום בעולם קטן עובד

האתר החדש של עולם קטן

לפרסום באתר או בשבועון

This email address is being protected from spambots. You need JavaScript enabled to view it.

052-5471494 נדיה 

מקום בעולם - מגזין הנוער מבית עולם קטן

לאתר מקום בעולם

שירות לקוחות מגזין - ok@okm.co.il 077-6621680

הירשמו לניוזלייטר

וקבלו את גיליון "עולם קטן" במייל הרבה לפני כולם