רווקות – הסיפור האמתי

12 books ehud palmor cover

דוד שמחון

לרשתה, אהוד פלמור. פרדס הוצאה לאור: תשע"ז.

'לרשתה' הוא ספרו הראשון של אהוד פלמור, אב לארבעה מירושלים ועורך דין. פלמור יצר כאן יצירה גדולה וכתב ספר חשוב ומצוין, אבל נראה שהוא לא לגמרי הבין למה ועד כמה הספר שלו באמת שווה. נראה שהוא התלהב מאוד דווקא מהחלק הלא נכון בספר - החלק הזה טוב ואפילו יפה - אבל הוא לא מה שבאמת נדיר ומצוין ביצירה שלו. כמו שמסעדה מתהדרת בהמבורגר שלה אבל בעצם הלחמנייה שלה היא באמת השוס הענק. זו קצת החמצה כי מה שאמור להיות לב הספר לא מצליח לשכנע עד הסוף ולרגש ומה שאמור להיות רק סיפור המעטפת הוא בעצם החידוש הגדול והמפעים שלו. יש בזה גם משהו מדליק - לפעמים אדם מצליח ליצור דבר מופלא כמעט בהיסח הדעת.

גיבור הספר הוא כרמי. כרמי מתחיל את הספר כרווק דתי מתבגר, יתום משני הוריו שעובד כעורך דין ירושלמי צעיר במשרד ממשלתי גדול. כרמי התייתם מאביו ומאמו בגיל צעיר ונותר לבדו בעולם עם אח יחיד ונשוי. זמן רב אחרי מות הוריו נזכר כרמי, בהתנוצצות פתאומית, במחבוא שהיה לאביו בתוככי המדף הגדול במטבח. למרבה ההפתעה כרמי מצליח לאתר את המדף הישן, שהספיק כבר להיזרק לפח בידי דיירי הבית החדשים, ולמצוא בתוכו גם סכום כסף גדול וגם פיסת קלף - מעין קמע - שעליו מופיעה מילה אחת: 'לרשתה'. הניסיון של כרמי לפענח את כתב החידה הזה הוא לכאורה חוט השדרה של הספר. המילה 'לרשתה' חושפת רעיון יפה שקושר בין אברהם אבינו ומשה רבנו, בין גלות הונגריה ותלאות השואה לבין ארץ ישראל, והוא מחדש פרשנות יפה ומעניינת לתורה, שבהקשר מסוים יכולה להיחשב אפילו מבריקה. עם מציאת החצי השני של הקמע ועם כמה תובנות נוספות שמגיעות לכרמי מכל מיני כיוונים לא צפויים - החידה מגיעה אל פתרונה בסופו של הספר.

אבל האמת היא שלמרות החידוש היפה והמסקרן, בעיניי זה לא העיקר של הספר. מה שהופך את הספר למרתק וחשוב הוא הגלגולים הזוגיים של כרמי. פעם ראשונה שאני מרגיש שמישהו מצליח לספר בצורה אמתית ונוקבת את סיפורה של הבדידות ואת סיפורה של הזוגיות. יותר מזה, את הבדידות שבתוך הזוגיות - הבדידות של כל אחד מבני הזוג והבדידות של הזוג מול כל העולם. הוא מספר לנו על רווקות, דייטים, אירוסין, נישואין (ואפילו גירושין), מיניות וכמובן ההסתבכויות שבדבר.

כאילו מדברים על זוגיות המון המון, אבל אני מרגיש שלא מדברים עליו בכלל. הרבה מהדיבור לא ממש אמתי ויותר מדי מטיפני ודידקטי. כאן פגשתי כנות נדירה ואותנטית. ההתלבטויות, ההתרחשות הפנימית והנפשית, המפגש המורכב עם ההלכה, הדילמות, המתחים, הרגעים הנפלאים, הרגעים הנוראיים, הפחדים והפרטים הקטנים

 

וכמה הסתבכויות יכולות להיות בדבר הזה, וכמה שלא מספיק מדברים על זה. כלומר, כאילו מדברים על זה המון המון, אבל אני מרגיש שלא מדברים על זה בכלל. הרבה מהדיבור לא ממש אמתי ויותר מדי מטיפני ודידקטי. כאן פגשתי כנות נדירה ואותנטית. ההתלבטויות, ההתרחשות הפנימית והנפשית, המפגש המורכב עם ההלכה, הדילמות, המתחים, הרגעים הנפלאים, הרגעים הנוראיים, הפחדים והפרטים הקטנים - כל אלה מתוארים בספר בצורה אותנטית, ישירה ומיוחדת. דווקא העובדה שנראה שאהוד פלמור לא חשב שזה החידוש הגדול של הספר גרמה לכך שאת כל זה הוא כתב בנונשלנטיות ובחוסר פאתוס שרק מחזקים את האמינות ואת העצמה שבסיפור.

זוגיות היא אחד הנסים של החיים. ואף שרבים זוכים לנס הזה - היא עדיין נס מופלא. מדי פעם צריך לזכור שבאמת מדובר בפלא: שני יצורים, לרוב די מבוגרים, מקובעים, עם הרבה אגו, יצר הרע, חלומות, הרגלים וקונספציות, יקשרו את חייהם זה בזה. זה לא מובן מאליו בכלל וצריך להודות על כך יום יום ולהתרגש מזה. וכשמסתכלים על המציאות הזאת כעל נס - מבינים שזה לא טבעי, שנדרשים מאמץ ועבודה, ושבקלות זה עלול לרדת לטמיון או לשיממון, ואני לא יודע מה גרוע יותר.

נראה שאצל דתיים זה אפילו עוד פחות טבעי. המסלול לכאורה הרבה יותר ברור: רווקות, דייטים, דייט מוצלח שמתמשך, שלב ההיכרות עם המשפחות, עוד קצת חברות, אירוסין, הכנות לחתונה, חתונה וחיי זוגיות מלאים. אבל האמת היא שהנורמות החברתיות-דתיות הברורות והמגבלות ההלכתיות יוצרים התרחשות זוגית שמביאה אִתה הרבה מורכבויות. אהוד פלמור נוגע בסיפור הזוגי בכלל והזוגי-דתי בפרט בצורה מיוחדת במינה - בעדינות, בכבוד, בהתרגשות, וכאמור - בכנות שטרם ראיתי.

הספר נוגע בכל כך הרבה נקודות חשובות שאת רובן אפשר היה להרחיב עוד יותר. זה היה מביא את הספר לשיאים גדולים יותר מעבר לאלה שהוא בהחלט השיג - הרווקות, השעמום והייאוש, התשוקה לבית, תפקיד ההורים - או היתמות של כרמי בהקשר של הספר, הדייט הראשון, המקום שניתן למראה המושך או הפחות מושך, היכולת להחליט שזה זה, הקשר עם משפחת הצד השני, הרצון המתמיד להוכיח את עצמך ו'להתקבל' ועוד ועוד. כל אחד מהדברים האלה הוא עולם שלם שגם אם פלמור מצמצם בו הוא מצליח לחשוף אותו ולספר אותו נהדר. וכמה שהתחשק לי להצטרף רגע לכרמי למרפסת באור יהודה בתצפית מרהיבה אל מטוסי האיירבוס וה-747 הממריאים וכמה שהתמלאתי אימה מהרגעים הנמוכים שאליהם הגיע שם.

נושא נוסף שפלמור נוגע בו מעט (מדי) הוא ההתמודדות עם דיני ההרחקה וההקפדה על טהרת המשפחה. כמעט שום דבר לא מכין בחור ובחורה דתיים טובים להתמודדות ולגבורה שתידרש מהם בהקפדה על דינים אלה. אין בהם שום מסורת - כי אף אחד לא ממש יודע מה ההורים שלו נוהגים, אין על זה פרגון חברתי וחיזוק קבוצתי, איש לא יֵדע עד כמה אתם מקפידים. כרמי ואילת מוצאים את עצמם בוחנים את גבולות ההלכה ולצער הלב אפילו חוצים אותם ומחפפים בשבעה נקיים. לעתים נדמה שאנחנו עסוקים מדי בהסברים אפולוגטיים ובהצדקות דידקטיות ופחות מדי בדיבור על הקושי, המועקה, האתגר והקדושה שבהתמודדות הזו. פלמור נוגע בנושא החשוב הזה, מטפל בו היטב ומשאיר לקוראים מרווח גדול למחשבה.

כלל חשוב: ספר פרוזה - רומן - לא יכיל מראי מקומות בתחתית העמוד. רומן אינו מאמר ובטח שלא מאמר אקדמי או תורני. כאמור, התלהבתי מאוד מאוד מהספר אבל במראי המקומות הרבים בספר יש משהו מעצבן בעין שנותן תחושה כאילו אתה בעצם קורא ספר לימוד. זו עמדה אחרת לגמרי של קריאה. אומנם יש משהו משמח מאוד שהדמויות בספר הן אנשים שהתורה ובית המדרש הם חלק מחייהם. ברור גם שבכל שיחה של אנשים שהתורה היא באמת חלק מעולמם יש הרבה ציטוטים, אזכורים ומובאות של מקורות מארון הספרים היהודי וזה גם נכון וגם יפה; עם זאת, אם המינון וההקשר הם כאלה שמצריכים מראי מקומות והופכים את הספר למאמר תורני - זה חבל. ספר פרוזה קדוש הוא חידוש גדול יותר מספר מאמרים, וכאן יש בהחלט ספר פרוזה מיוחד, מקורי ועם קדושה רבה. אז אף על פי שזה אולי קצת מציק ועלול להרחיק מעט בהתחלה, אל תהיו קטנוניים. אל תיקחו קשה את שיעור התורה שבספר - אחרי הכול גם ללמוד תורה מותר לפעמים - ושימו יד על הספר הזה. מומלץ.

***

שתי הערות:
  1. השימוש במילה 'הארה' במקום המילה 'הערה' הולך ומתרחב. זה בלתי נסבל. שיקוף של עולם של קיטש, עיניים מזוגגות ובעיקר בורות. אין שום משמעות שלילית למילה 'הערה', אף שהיא כוללת את האות ע' וגם אם לפעמים אנחנו שונאים שמעירים לנו. וכשמישהו שולח מסמך וכותב שהוא ישמח להארות, זה סתם שגיאת כתיב. אם בא לך הארה - סע לאומן או לשיחה של הרבנית ימימה עם מרים פרץ ותעזוב אותי. זה התחיל עם המתקתקות של 'אשמח לכל הערה והארה' ועכשיו נתקענו רק עם ההארה. חלאס.
  2. עניין אחר לגמרי: הנהלת פינת הספרים ומדור הספרות של עולם קטן שמחים מאוד על בשורת זכייתו של דויד גרוסמן בפרס ישראל לספרות. הוא סופר גדול ואיש גדול. דעותיו לעתים שונות משל חלק מקוראי דפים אלה ואולי גם של חלק ממעניקי הפרס, אבל עדיין אין ראוי ממנו והבחירה בו משמחת. בפשטות. ואם עוד לא קראתם משהו שלו, אז למרות האינסטינקט שצועק לי להזדעזע על צרות האופקים ועל חוסר התרבותיות, בכל זאת אתאפק ופשוט אמליץ לכם לקרוא את ספריו. הכול נהדר. ילדים יכולים לקרוא את ספרי איתמר או את 'דו קרב', בני נוער יכולים לקרוא את 'יש ילדים זיגזג' או את 'מישהו לרוץ אתו' והגדולים יותר יכולים לקרוא את 'סוס אחד נכנס לבר', 'אשה בורחת מבשורה', 'עיין ערך אהבה' או 'נופל מחוץ לזמן'. תתחילו בזה ונדבר. אגב, רק על השיר 'קצר פה כל כך האביב' מגיעים לו כמה פרסים. ברכות.

 

אולי יעניין אותך גם

כתבות אחרונות

Prev Next
הזהות והחזון

  הרב זאב סולטנוביץ' על...

שבעים לישראל - לחזון ולאתגרים

  ח"כ מוטי יוגב במאמר...

הפרסום בעולם קטן עובד

האתר החדש של עולם קטן

לפרסום באתר או בשבועון

This email address is being protected from spambots. You need JavaScript enabled to view it.

052-5471494 נדיה 

מקום בעולם - מגזין הנוער מבית עולם קטן

לאתר מקום בעולם

שירות לקוחות מגזין - ok@okm.co.il 077-6621680

הירשמו לניוזלייטר

וקבלו את גיליון "עולם קטן" במייל הרבה לפני כולם