להיות אינדיבידואל?!

14 books

 

דוד שמחון

 

איך להיות לבד, ג'ונתן פראנזן. הוצאת עם עובד: תשע"ז.

אסופת מאמרים של הסופר האמריקאי ג'ונתן פראנזן. המאמרים נכתבו ופורסמו במקומות שונים בשנות ה-90 וה-2000 והם אוגדו לספר שלם שיוצא כעת גם בעברית, לאחר שיצא באנגלית ב-2002. ספר מדכדך, פסימי וחשוב.

קשה להעריך עד כמה השתנה העולם שלנו במאה וקצת השנים האחרונות. עד כמה השתנתה החוויה של החיים בעולם בתקופה זו. מקובל לשייך את השינויים האלה למהפכה התעשייתית, לתהליך העִיוּר ולאחר מכן למהפכה הטכנולוגית. התוצאה היא שכמעט אין דבר אחד בחיים שלא השתנה לבלי היכר במהלך 150 השנים האחרונות - בתי הספר, בתי החולים, הכבישים, התקשורת, הפוליטיקה והתרבות. לא מדובר רק במה שמתרחש מחוץ לבית - גם האוכל שאנחנו אוכלים השתנה לחלוטין, גם דרכי הכנתו, גם היחסים שלנו בבית וגם האופן שבו אנחנו מדברים והנושאים שמעסיקים אותנו.

אני לא מתכוון לעשות לכם מצב רוח רע ואני גם ממש מסתייג מתיאוריות הרואות את כל התהליכים האלה כמדרון מתמשך אל עבר התרסקות האדם - את זה תוכלו לחפש בספר ובהרצאה הבאה שתשמעו מפי איש חינוך חשוב. זה גם מה שהפריע לי בספר, אני חושב שהסתכלות כזו הרואה בהתקדמות העולם צעדים חד-כיווניים אל הרע היא פתרון קל מדי ובכייני.

מה שהדליק אותי בספר הוא היכולת להסתכל שוב על ההתנהלות הבסיסית של העולם שלנו ולדעת שהאופציות שהאנושות בחרה והפכו להיות הסטנדרט המחייב כמעט - אינן מחייבות ואינן היחידות. למשל - רוב האנשים העובדים קמים בבוקר, עוזבים את ביתם ונוסעים 45 דקות בממוצע למקום עבודתם, שם הם יהיו עד אחרי-הצהריים–ערב, הרחק ממשפחותיהם ויחזרו בערב לביתם, לאכול, לנוח ולצרוך תרבות. התבנית הזו שנראית לכל צעיר בן 26 השאיפה והמחויבות שאליה הוא צריך להגיע - אינה מובנת מאליה והיא נוצרה ממש לאחרונה, בזמן היסטורי. כל מבנה העבודה שלנו, המגורים, ההתרוצצות המטורפת שלנו בכבישים (ולא משנה באיזה סוג תחבורה) וכמובן הרשת החברתית שאנחנו כל הזמן חלק ממנה - הם פרי המצאתם של בני אדם. ואף שכל המנגנונים החברתיים, התקשורתיים, החינוכיים והמסחריים עסוקים בלוודא שלא נזוז מהם - אפשר וכדאי לחשוב אחרת. זה מה שהספר הזה מנסה לעשות.

הכותרת של הספר מזמינה ומפתה ונוגעת בכאב ובתשוקה של אנשים רבים בימינו - איך להיות לבד? איך באמת? להיות לבד לא רק במובן הניו-אייג'י או החסידי של התבודדות ונוכחות (אף שזה חשוב מאוד), אלא להיות עצמאי ובוחר בעולם שכל כך טורח ליישר קו. אני נאלץ להזהיר ולאכזב אתכם - אני חושש שהספר לא נותן לזה ממש מענה. הספר בעיקר מעצים את השאלה והופך אותה לקיומית ומעיקה. גם זה חשוב מאוד.

מה שהדליק אותי בספר הוא היכולת להסתכל שוב על ההתנהלות הבסיסית של העולם שלנו ולדעת שהאופציות שהאנושות בחרה ושהפכו להיות הסטנדרט המחייב כמעט - אינן מחייבות ואינן היחידות

ממבט ראשון הספר עוסק בנושאים רבים: תעשיית העישון (כדוגמה להצלחה של העולם להתנהג בטיפשות ובאיוולת יוצאת דופן), תעשיית בתי הכלא והיחס לפשע, הזִקְנה (שהולך ומתבהר שהיא הסוגיה המטלטלת ביותר את החיים שלנו כיום. המאמר של פראנזן על הידרדרותו של אביו ממחלת ההלדסהיימר הוא לדעתי הקשה, האישי והחשוב ביותר בספר), הפרטיות והיחס בין מרחבים פרטיים לציבוריים (הוא אומר אמירה מדליקה - שלא המרחב הפרטי בסכנה - אלא דווקא הציבורי, שהפסיק להיות מרחב שבו מפרידים בין האישי לבין הציבורי), תרבות המונים ועולם הספרים, שירותי הדואר, מיניות, תרופות פסיכיאטריות ועוד ועוד.

המכנה המשותף של כל הנושאים האלה בכל המאמרים הוא הניסיון של האדם הקטן להתמודד ולחיות בעולם המערבי שלנו. עולם ששועט לעבר כל טכנולוגיה ללא מעצורים וללא בחירה, עולם שנשלט בידי תאגידים עסקיים וממשלות פחדניות ואינטרסנטיות. ואף על פי שהספר קצת סוציאליסטי ואנרכיסט ודי בכייני - הוא עושה עבודה טובה. הקורא בן זמננו מגלה שלא מוכרחים לקבל את חוקיות העולם, וגם אם אין יכולת או כוח לשנות משהו ממשי - בהחלט אפשר להסתכל על הדברים ולהבין שהם לא יציבים כמו שהם נראים ושאולי באמת יש לנו קצת יותר בחירה ממה שחשבנו. המאמרים קולחים, לעתים מעניינים ולעיתים ממש מרתקים, מלאים באהבת אדם ולא פעם גם בחוש הומור. מומלץ.

 

אורנים, ימימה חובב. ידיעות ספרים: תשע"ז.

"אחרי ככלות הכול זהו תמיד הסיפור של עצמנו שאנחנו מנסים לספר"

שוב ושוב חזרתי לפסקה הקצרה שכתבה הסופרת ימימה חובב בתחילת הספר, ובה הכריזה שאמנם חלק מהדמויות והמאורעות שיופיעו בספר היו קיימים במציאות, אך שאר הדמויות והאירועים וכן המסמכים כולם, המכתבים, קטעי העיתונות וכו' הם פרי דמיונה של הסופרת. חזרתי וקראתי את הפסקה אחרי כל ציטוט ממכתב או מקור היסטורי אחר לכאורה, והתקשיתי להאמין שהדברים לא היו ולא נבראו. משהו בכתיבה של ימימה חובב גרם לכל מקור להיראות אותנטי וחי.

אורנים הוא רומן היסטורי, המחזיר את הקורא אל תחילת המאה הקודמת: אל ימי העלייה השנייה, אל מלחמת העולם הראשונה, אל אנשי המושבות הראשונות, אל האיכרים והפועלים, אל ארגון השומר, ובאופן רחב יותר גם אל מעבר לים - אל המהפכה הקומוניסטית ברוסיה ואל ישיבות המוסר בליטא.

סיפור יחסיהם של שרגא ורבקה'לה שזור בכל המאורעות האלה, והוא כרוך בהם באופן שאינו ניתן להפרדה. זהו סיפור מרגש ומורכב, הנחשף באטיות דרך קריאת חליפת המכתבים ביניהם. יש רומנים היסטוריים שבהם הסיפור האישי והסיפור הלאומי נראים כהדבקת פוטושופ חובבנית, אך לא ברומן הזה. חובב מתגלה לא רק כהיסטוריונית אלא גם (ואולי אף יותר) כסופרת מוכשרת ביותר. ובתור חובב היסטוריה ואוהב ספרות זה תענוג כפול.

נגה לרמן היא היסטוריונית מבריקה ומבטיחה. במסגרת עבודת הדוקטורט שלה היא חושפת את הסוד המשפחתי שהוסתר במשך כמעט מאה, לאחר שמצאה בדרך מקרה את המכתבים. באורח קצת צפוי, הסיפור האישי של נגה מתגלה כמקביל לסיפור ההיסטורי של רבקהל'ה ושרגא. ובאורח קצת צפוי, העלילה בנויה מסיפור מסגרת של היסטוריון שחושף סוד משפחתי אפל. אבל למרות כל הצפוי הזה, הספר הוא תענוג. כי בניגוד לצפוי – אף שמדובר ברומן ראשון, וחרף העובדה שהמסגרת כמעט ידועה מראש, בכל זאת הייתי מרותק אל הספר ונהניתי מכל רגע.

בעיקר כי הדמויות מורכבות. כמה אני שונא דמויות שטוחות. כמה אני לא סובל דמויות שחור-לבן שאפשר לדעת בדיוק מה הן יאמרו ומה יעשו בכל רגע. וכאן, כל דמות ודמות קיבלה ממדים של עומק. אז ברור שדרך הסיפור ההיסטורי הדמויות לומדות על עצמן, אבל מה שלאו דווקא ברור הוא שהקורא ימצא את עצמו לומד על עצמו - ואת הלא ברור הזה חובב הצליחה לעשות.

חשבתי הרבה על המיתוסים של העלייה השנייה, ועל מה שיש בינם ובין המציאות. על האפשרות שלנו להישאר נאמנים לעצמנו, על איך פעם האידיאולוגיות היו דרך חיים וגרמו לאנשים לעקור את עצמם, לשנות חיים, להוביל מהפיכות, ליצור מציאות חדשה, וגם להרוג זה את זה, ולמות בייסורים ובכאב. ברור לי שהזמנים השתנו. ברוך ה' שכך. אבל עדיין מעניין לחשוב איפה אני ואיפה כל זה. מהו הדבר שיגרום לי לצאת מהבית שלי, ולהתחיל לחפור או לזוז?

חשבתי הרבה על המיתוסים של העלייה השנייה. על האפשרות שלנו להישאר נאמנים לעצמנו, על איך פעם האידיאולוגיות היו דרך חיים וגרמו לאנשים לעקור את עצמם, לשנות חיים, להוביל מהפכות, ליצור מציאות חדשה, וגם להרוג זה את זה. ברור לי שהזמנים השתנו. ברוך ה' שכך. אבל מהו הדבר שיגרום לי לצאת מהבית שלי, ולהתחיל לחפור או לזוז?

ומה שממש מלווה אותי מהספר הזה הוא המשפט שחוזר שוב ושוב - "זה תמיד הסיפור של עצמנו שאנחנו מנסים לספר". כדי לכתוב את השורה הזאת, ובטח ובטח כדי לחיות ככה, צריך טונות של רגישות והקשבה. מה הסיפור שבאמת מנסים לספר לי עכשיו? כשאני פוגש חבר שמצטט לי בהרחבה סצנה מסרט - מה הסיפור שהוא באמת מספר לי עכשיו? מישהו מתאר לי את האינטריגות והחיכוכים במקום העבודה שלו - מה הסיפור של עצמו שאותו הוא מספר לי עכשיו? קראתי עכשיו סיפור לפני השינה עם הבן שלי. אנחנו קוראים על 'אלכסנדר והיום האיום והנורא והגרוע והלא-טוב בכלל' (ספר נהדר, אגב) שהיה לו, והבן שלי בעצם קורא את עצמו ומספר את עצמו. "הוא בוכה, כי הוא רוצה את אמא שלו", הוא מפרש לי את התמונות, ואני יודע שזה הסיפור שלו עצמו. כשמבינים שכל מה שאנשים סביבנו מספרים לנו הם בעצם מספרים על עצמם בדרכים אחרות - זה מרעיש וגורם לנו להקשיב אחרת לגמרי.

מסיים בתפילה שנדע לזהות את הסיפורים שמספרים לנו האנשים סביבנו על עצמם, ועל עצמנו.

תודה ימימה חובב.

 

 

atarMbaolam

 

 

 

 

אולי יעניין אותך גם

כתבות אחרונות

Prev Next
הקרב על כללי המשחק

  הרב איתי אליצור על...

"נו, מה עם ילדים?"

  סקירת הצגה חדשה שפותחת...

הפרסום בעולם קטן עובד

לפרסום באתר או בשבועון

This email address is being protected from spambots. You need JavaScript enabled to view it.

052-5471494 נדיה 

מקום בעולם - מגזין הנוער מבית עולם קטן

לאתר מקום בעולם

שירות לקוחות מגזין - ok@okm.co.il 077-6621680

הירשמו לניוזלייטר

וקבלו את גיליון "עולם קטן" במייל הרבה לפני כולם