לאהוב. לבחור.

12 books

דוד שמחון

כמה מוכר - כמה זר, יפעת ארליך. ידיעות ספרים: תשע"ז.

רומן היסטורי מרתק. כשקוראים רומן היסטורי טוב מרגישים טוב פעמיים - גם נהנים מספר טוב וגם מרגישים שלומדים משהו חשוב, אם היסטוריה היא אכן חשובה. הספר הזה מעניין מאוד ומציע מפגש עם עולם שבעבורי הוא לא מוכר בכלל, העולם של היהדות הקראית. העקרונות, האנשים, ההיסטוריה וכמובן - היכולת שלי ושלנו לחיבור אִתם.

על פי ההשערות חיים היום בסך הכול 50 אלף יהודים קָרָאִים, מתוכם 40 אלף בישראל שמפעילים 13 בתי כנסת קראיים. כיום זה ממש מעט, אבל כנראה היו תקופות שבהן הקראים היו קבוצה גדולה בהרבה. אף שמדובר במספרים זניחים ובקהילה שהמרחק בינה לבין היהדות שאנו מכירים הוא גדול מאוד - מדובר בעולם מסקרן, שמפגש אתו מלמד עלינו לא פחות מאשר עליהם.

הקראים מאמינים בתורה שבכתב בלבד. בעיניהם כל הוספה או שינוי בדבר התורה שמבוסס על פרשנות או דרשה אינו מקובל וחורג מהחובה לקבל את דבר האלוקים הנצחי והיחיד. הכינוי של היהדות שלנו מול היהדות הקראית הוא "היהדות הרבנית", יהדות שמבוססת על תורה שבעל פה, על מסורת רבנית ועל ההבנה הבסיסית שהתורה ירדה אלינו לארץ. מעניין לפתע להרגיש שהיהדות שלנו, שבדרך כלל מאשימים אותה בקיפאון, היא זו שפתוחה להתחדשות והיא זו שמתאימה את עצמה לאדם ולחיים. ואף על פי שהגישה הקראית היא כפירה של ממש (ובגללם אנחנו גם מצווים לאכול חמין בשבת), יש משהו מעניין בעמדה הזו ומעורר שאלות עלינו - כי אם היהדות ירדה לבני האדם - ברור שהיא גם מושפעת לא רק מקדושה ומיראת שמים אלא אולי גם מאינטרסים, פוליטיקה, עמדות והרגלים. מבחינה זו הכינוי "יהדות רבנית" הוא גם תיאור מציאות מסורתית וגם ביקורת מסוימת, או לפחות אזהרה.

העובדה שאין היום תחושה של מלחמה עם הקראים או עם הצדוקים, מאפשרת לחוש סקרנות ועניין ודרכם להכיר דווקא את עקרונות הבסיס של היהדות שלנו. האם יפעת ארליך רוצה להציע לפגוש גם גישות יהודיות נוספות? אולי, אבל נראה שכרגע אין יכולת להתייחס למחלוקות עם זרמים אחרים ביהדות כמחלוקת לשם שמים.

הרומן ההיסטורי הזה מתחיל בכלל בתפילת ליל שבת בבית הכנסת בבסיס בית ליד בשנת 2011. אופק בר, לוחם בפלס"ר נח"ל, רואה מבעד למחיצה בחורה מסקרנת ומרשימה. לאחר זמן הוא לומד שהבחורה היא אסנת, מש"קית ת"ש שאחר כך תהפוך לסטודנטית לעיצוב בבצלאל, תושבת ירושלים העתיקה ובת דוסית וגאה בקהילת הקראים בירושלים. אופק בר למד לפני גיוסו בישיבה בדימונה ומתגורר בהתנחלות, וכאן מתחיל הסיפור. סיפור מוכר - השכל והאידיאולוגיה מול הרגש והאהבה. האם יכול להירקם קשר כזה? האם האהבה מנצחת את האידיאולוגיה? איך המשפחות יגיבו? ומה עושים עם המטענים ההיסטוריים שכל אחד מביא אתו לקשר?

חוקרי ספרות מדברים על כך שיש מספר מוגבל של תבניות עלילה שרוב מוחלט של הספרים והסרטים מתנהלים בתוכן; הסופרים בעצם רק בוחרים מה למלא בתבניות, וכך נוצרים רוב הסיפורים. יש סיפורי מסע, סיפור של האיש הפשוט שהתגלה ככישרון מופלא, יש סיפורי גבורה ועוד. הסיפורים המתוחכמים יותר הם אלה שלא רק מספרים סיפור בתוך תבנית אלא מערערים על התבנית ומצליחים ליצור חידוש בתבנית עצמה. אחת התבניות הידועות היא של סיפור אהבה בין שניים שלא יכול להתאפשר מסיבה רציונלית כלשהי. רומאו ויוליה הם הדוגמה הנפוצה לסוג כזה של התרחשות.

אופק ואסנת הם כמובן דוגמה נוספת. וכאן השאלה שלי על הספר ובכלל. התבנית הסיפורית הזו מניחה שהאהבה צריכה לגבור על כל העיכובים הקטנוניים שמסביב - השכליים והאידיאולוגיים (שבדרך כלל הסופר ינדב איזו סבתא או רב להיות הקול הקטנוני והערכי הזה). הנחת היסוד היא שהרגש הוא הקול האותנטי האמתי של האדם, בעוד שהחשיבה הרציונלית היא משהו מלאכותי וחיצוני שצריך לגבור עליו. הקורא בספר מוצא את עצמו לגמרי שותף לתקווה שהספר יסתיים בניצחונה של האהבה בין אופק לאסנת ושכל המחיצות העקרוניות פשוט ייעלמו.

בשלב מסוים בסיפור אופק קצת מחפף את שמירת הנגיעה שהוא הקפיד עליה מאוד בתחילת הדרך. נראה שיש רגעים שאי אפשר בהם בלי חיבוק חם. זו שוב אותה הנחה - הרגש הוא העיקר, הוא הנכון והצודק, וכל השאר קטנוני וילדותי. הספר הביא אותי להרגיש כמה טיפש, חסום וקטנוני אני שמקפיד על שמירת הנגיעה ולא מעניק מגע רך קטן ברגעים הקשים. אני מרגיש קמצן ופראייר. רגע, אבל האם זה נכון?

זה מעלה המון שאלות - האם אנחנו מקבלים את ההיררכיה הזו? האם לא יכול להיות שהרגשות שלנו טועים? שעדיף לכבוש חלק מהם? האם אנחנו לא פשוט קרבנות של הרגשות שלנו ושל הדחפים שלנו לפעמים? יש כאן שאלה של הכרעה - האם אדם יכול לנהל את החיים שלו או שמשהו אחר (נסתר, חזק, חייתי, גולמי) ובלתי נשלט מפעיל אותו?

ואם מסתכלים ספציפית על נושא הספר, זה רק מעצים את השאלות: האם אהבה נופלת עלינו או שאנחנו יכולים לבחור בה? האם בנושא הכי חשוב בחיים שלנו אנחנו בעצם מאבדים את המאפיין האנושי הבסיסי של בחירה וצריכים לחכות להתעוררות של רגשות או להיות נשלטים על ידם? האם האידיאולוגיה לא באמת צריכה לעניין אותנו ולא מאפשרת לנו לבחור בה בזמן אמת?

אנחנו בחודש אלול כרגע. חודש שאנחנו עוסקים בו המון ברגשות ובמתח בינן לבין השכל שלנו. חודש שאנחנו רוצים בו להרגיש כבר משהו. להצליח לבכות באיזו תפילה. לחוש לרגע אמונה בהירה ואוהבת. אולי צריך לחשוב שוב על כל הסיפור הזה. אין ספק שרגש, מכל סוג שהוא, הוא אחד האיברים הכי חשובים ומשפיעים בנו, ברור שצריך לשים לב אליו, לתת לו מקום, לא פעם גם להשקיע בלעורר אותו - אבל בכל זאת, צריך לא לפחד גם לשלוט בו לפעמים. אולי אפשר להתייחס אליו כמו חיה גדולה ומופלאה שנמצאת בתוכנו: צריך להכיר אותה, ליהנות ממנה, להקשיב לה לפעמים, להשביע את רעבונה אם אפשר, לרכוב עליה למקומות נפלאים, אבל לא בטוח שצריך לתת לה את הכתר והמלכות על דרכנו ועל מהות העצמי שלנו.

הספר 'כמה מוכר, כמה זר' מדבר במילים אלה על הקראים, שהעולם שלהם באמת מוכר וזר, אבל נראה שיש עוד דבר שעונה להגדרה הזו של מוכר וזר - אנחנו ומי שאנחנו. הספר מנסה לגשש ולמצוא קצת מי אני - מה מוכר, מה זר, מה חשוב ומה פחות, מה נכון ומה מתאים. מה מוביל אותנו ולאן. אלה שאלות גדולות. אני אוהב מאוד ספרים שמעלים שאלות גדולות. מומלץ מאוד.

הבעל שם טוב - האיש שבא מן היער - קריאות חדשות בתורתו ובדמותו של מחולל החסידות, עורך: רועי הורן. ידיעות ספרים: תשע"ז.

רבי ישראל בעל שם טוב. איזה איש. אני בספק גדול אם יש דמות שהשפיעה כל כך על היהדות כמוהו מאז היותו כאן במאה ה-18. הבעל שם טוב הוא דמות שהנסתר בה רב על הגלוי, מה שמאפשר ללמוד עליו ולדבר על אודותיו עוד ועוד.

מעניין לפתע להרגיש שהיהדות שלנו, שבדרך כלל מאשימים אותה בקיפאון, היא זו שפתוחה להתחדשות והיא זו שמתאימה את עצמה לאדם ולחיים. ואף שהגישה הקראית היא כפירה של ממש (ובגללם אנחנו גם מצווים לאכול חמין בשבת), יש משהו מעניין בעמדה הזו ומעורר שאלות עלינו

אין באמת הרבה ספרים של הבעש"ט. בעצם רוב הספרים שלו רק מיוחסים אליו או מאגדים ציטוטים מדבריו, ובכל זאת - יש בהם עצמה בלתי רגילה. כל מפגש עם תורותיו הוא מיוחד. יש בהן פשטות גדולה, עומק ומסתורין. משהו גולמי וחזק מאוד.

הספר הזה מנסה בתורו לעיין שוב באיש ובתורתו. זהו אוסף מאמרים עשיר ומרשים סביב הבעש"ט עצמו, הבשורה שלו, פעולותיו ותורתו. בספר יש מאמרים שכתבו אנשים מגוונים בישראליות - דתיים וחילונים, גברים ונשים, רבנים ואנשי אקדמיה, אנשי יצירה ועוד, ואני אוהב ספרים עם תמהיל כזה של כותבים. ביניהם הרב שג"ר, הרב איתמר אלדר, רבקה מרים, פרופ' משה אידל ועוד ועוד. וככה, בפרויקט משותף ומאחד מנסה כל אחד לחשוף חלק מהדמות הגדולה הזו.

בישראל כידוע אין לנו יערות של ממש, עם כל הכבוד ליערות קק"ל המרשימים. אבל נשאר לנו היער כמטאפורה. יער מבטא מקום קצת מפחיד, פרוע, חי מאוד ומלא סוד. אולי אלה מילים שמתאימות גם מאוד לבעל שם טוב. הספר לא מנסה להוציא את הבעש"ט מהיער - אלא לטייל אתו שם. השבת יחול י"ח באלול - ח"י באלול, יום ההולדת של הבעש"ט. זו הזדמנות מצוינת לחגוג לו ולנו ואולי גם לקחת ממנו איזה חשק להתחיל לחיות קצת לכבוד השנה החדשה הבאה עלינו לטובה.

 

 

atarMbaolam

 

 

 

 

אולי יעניין אותך גם

כתבות אחרונות

Prev Next
מי שנותן, מאושר יותר

  אבינועם הרש לפרשת נח  

לחשוב מחוץ לתיבה

  הרב לונדין על אינטגרציה...

הפרסום בעולם קטן עובד

האתר החדש של עולם קטן

לפרסום באתר או בשבועון

This email address is being protected from spambots. You need JavaScript enabled to view it.

052-5471494 נדיה 

מקום בעולם - מגזין הנוער מבית עולם קטן

לאתר מקום בעולם

שירות לקוחות מגזין - ok@okm.co.il 077-6621680

הירשמו לניוזלייטר

וקבלו את גיליון "עולם קטן" במייל הרבה לפני כולם