תעתועים ועצמות של מתבגרים

m 6 books

דוד שמחון

 

נערות חורף, לורי האלס אנדרסון. כנרת זמורה ביתן: תשע"ז

 

הספר הזה לא מדבר עליי בשום צורה. הוא עוסק בבנות עשרה אנורקסיות ואין דבר שרחוק ממני יותר מההגדרה הזאת, ובכל זאת הוא מומלץ וחשוב לבני נוער ולמבוגרים

 

הספר מתאר את חייה של ליה, בחורה אנורקטית שחברתה הטובה ביותר קאסי מתה בגלל הבולימיה שלה. התיאורים בספר אינם קלים: ליה מתארת באופן חי גם את עולם הנפש הפצוע שלה וגם את המאבק שלה בגוף, בשומן וברעב. נוסף על כל זה היא גם חווה את רוחה של קאסי כרוח רודפת ומאשימה המאיימת לקחת אותה אליה לעולם המתים.

 

יש רגעים בספר שנדמה שקוראים ספר אימה, ואני חושב שהוא נכתב ככה בכוונה, כדי להפחיד. ליה היא דמות מעוררת הזדהות, ואנדרסון שומרת על רמת אימה כדי שלא נרצה להיכנס לתוך הסרט הזה. הדבר שנראה שליה הכי מתמלאת ממנו הוא היכולת של מה שהיא מזהה ככוח הרצון שלה. ברגעים מסוימים הקוראים מצליחים להיכנס לעצמה שחשה מי שנדמה לה שהיא נלחמת בטבע; ליה נלחמת בגוף שלה, בהורים שלה ובמערכת הרפואית ובפסיכיאטרית שלה. היא מצליחה לעמוד מול כולם בדרך אל המטרה שלה, והמטרה המבעיתה שלה היא אפס שומן על הגוף. אך אם נשים אותה בצד לרגע יש כאן כוח משכר: ככל שליה מצליחה לאכול פחות היא מרגישה חזקה יותר. ההתגברות על הרעב מעניקה למתמודדות עם הפרעת האנורקסיה תחליף מסוכן לרצון הגדול והבסיסי כל כך של האדם להתגברות הרוח על הגוף. קראתי את הספר ונדהמתי מהעצמות האלה.

 

אולי זה בדיוק מה שנורא בספר – הוא מצליח לעשות לנו חשק להיכנס לקרבות האלה עם הגוף. הוא הופך את הקרב הזה למשהו שאסור לזלזל בו. זה כוח של ספר, שהוא מצליח לרגע לגרום לנו להזדהות עם אחת התופעות הקשות והמסוכנות בעולם, ואחרי שאנחנו מתרשמים לרגע וקצת נגעלים מעצמנו ומכמות האוכל שאנחנו אוכלים, אנחנו צריכים להתאפס ולהבין שאנורקסיה היא רעה. דוגמה לעד כמה רחוק אדם יכול ללכת כדי להזיק לעצמו בשביל לקבל תחליף לתעצומות נפש.

אולי זה בדיוק מה שנורא בספר – הוא מצליח לעשות לנו חשק להיכנס לקרבות האלה עם הגוף. הוא הופך את הקרב הזה למשהו שאסור לזלזל בו. זה כוח של ספר,שהוא מצליח לרגע לגרום לנו להזדהות עם אחת התופעות הקשות והמסוכנות בעולם

 

ברור מאוד שליה פצועה ומדממת מבפנים. גם ליה וגם קאסי מגיעות ממשפחות טובות, והשאלה 'למה זה קרה להן' אינה מרפה. עולם הנפש שלנו הוא עולם סוער ומורכב, והספר קושר בין המעמד הכלכלי-חברתי הגבוה של הבנות וההורים הקרייריסטים שלהן ובין תחושות הבידוד והניכור שהובילו אותן לאנורקסיה. נראה לי שזה קצת יותר מורכב מזה במציאות, אבל בכל זאת ברור שאנורקסיה היא מחלה של העולם המערבי הטוב והשופע.

 

העולם המערבי הטוב הביא אִתו גם מדדים ברורים מאוד באשר לצורת הגוף הנכונה והלא נכונה: העולם החופשי, שהכול מותר בו, שאין בו אמת אחת ושמותר לחשוב בו הכול ולומר בו הכול, מאבד את כל הפתיחות, הפלורליזם והסובלנות כאשר מדובר בצורת הגוף. יש צורת גוף נכונה וטובה ויש צורות רעות ולא נכונות. 'האחר הוא אני' כל עוד הוא לא שמן.

 

האנורקסיה מראה את הקיצוניות הנוראה של התופעה; קיצוניות שגורמת לנערות צעירות להרעיב את עצמן, לעתים עד מוות, אבל קיומו של דימוי גוף 'נכון' כשלעצמו הוא מזיק ומשפיל. בתחום הזה אנחנו לפעמים קצת סדום ועמורה: אם יש חנויות בגדים שאין בהן מידות מעל גודל מסוים, אם שמנים מרגישים כל הזמן אשמה ובושה, לא פלא שיש מי שינסו לעשות הכול כדי להצטיין בסטנדרטים שהחברה מעמידה מולם. וזה הרסני.

 

הספר מסתיים בכך שאחותה המאומצת של ליה מצליחה להוציא אותה מהטירוף ומהמחלה. לפעמים הפתרון הוא לא להתמודד עם הבעיה אלא פשוט להבין שיש דברים הרבה יותר חשובים מאשר צורת הגוף ומעצמי, לשמח מישהו אחר למשל. אם אתם מרגישים שמנים מדי, רזים מדי, נמוכים מדי, אולי כדאי שתלכו לשחק עם האחות הקטנה המאומצת שלכם ולהאיר לה פנים. אולי לכן שמנים נחשבים נחמדים. בתיאבון.

 

חיוך, ריינה טלגמאייר. הוצאת כנרת: תשע"ד.

 

אחיות, ריינה טלגמאייר. הוצאת כנרת: תשע"ז.

 

זה הדבר הבא שתמצאו אצל הילדים שלכם: שני ספרים בסדרת הקומיקס של היוצרת ריינה טלגמאייר. שניהם מספרים את סיפורי התבגרותה של ריינה; בספר 'חיוך' עומד במרכז טיפול השיניים של ריינה בחטיבת הביניים, ובספר 'אחיות', שיצא השנה, עומדת במרכז מערכת היחסים של ריינה עם אחותה הקטנה.

 

שני הספרים הזכירו לי בעיקר עד כמה אני שמח להיות מבוגר. קשה כל כך קשה להיות נוער מתבגר. הכול עקום ולא מסתדר. ילדים מתבגרים כבר לא משחקים יחד ועדיין לא יודעים לדבר זה עם זה, אז במקום זה הם יורדים זה על זה בלי הפסקה. הם מנסים להיות גדולים – בלבוש, בדיבור, בפלירטוטים – אבל הם בסך הכול קטנים, וזה יוצר דיסוננסים מצחיקים או מגוחכים או עצובים. הם מייחסים חשיבות עצומה לדברים חסרי חשיבות כי הם מרגישים חשובים. הם נואשים להיות קולים. הם במאבק ג'ונגלי כמעט על מקומם החברתי. אני באמת תוהה אם זה שלב הכרחי בעיצוב האישיות ואם אי אפשר פשוט לדלג עליו. אני גם חושב כמה מתוך זה מוטבע בנו אחר כך לכל החיים. קרה לכם פעם שפגשתם חברים מהתיכון או מהשבט אחרי הרבה שנים ופתאום מצאתם את עצמכם חושבים מחשבות של בני 15?

 

אחד הדברים שהספרים האלה מנסים לעשות הוא לספר סיפורים מהחיים ולאפשר לילדים מתבגרים לראות את עצמם מבחוץ, לקבל פרופורציות הגיוניות של המתרחש בחייהם ולעזור להם לצלוח את התקופה הקשה הזאת. לשמחתי הרבה דילגתי על שלב הגשר בשיניים בחטיבת הביניים, אבל אני בטוח שמי שחוו את החוויה ישמחו לקרוא ולהזדהות.

 

בתור מבוגר, בעיניי 'אחיות' הוא הספר המעניין מהשניים. ציורי הוואן האמריקאי הענק שמכיל שלושה ילדים ואמא שנוסעים לחופשה משפחתית אצל הדודים, שבוע נסיעה לכל כיוון, עשו לי חשק (הרבה יותר מהביקורים אצל האורתודנט ב'חיוך').

 

שאפו לריינה טלגמאייר על הציור, על החשיפה האישית, על ההומור שהיא מצליחה להכניס לסיטואציות שהיו קשות לה ועל התובנות שהיא מעוררת מתוכן. מומלץ. מתאים לכל ילד מגיל שמונה, נניח.

 

מכמונת געגועים לפניך, אלכס אפשטיין. הוצאת דביר: תשע"ז.

 

ספר מדליק. בעיקרון יש בעולם ז'אנרים ספרותיים מוסכמים: אפשר לכתוב שירה, סיפורת, נובלה, סיפור קצר, רומן, מסה, סאטירה, טרגדיה ועוד. יש סוגות קשוחות מאוד שמחייבות משקל מסוים ומספר הברות ספציפי, ויש ז'אנרים קפדניים פחות, אבל רוב הכותבים מתיישרים לסוגה מסוימת שמתאימה להם, ואת רוב הספרים שתניחו עליהם את היד תוכלו לסווג בקלות.

 

הספר הזה מיוחד כי הוא מצליח להשתחרר לחלוטין מכללי סוגה כזאת או אחרת. זה לא ממש שירה ולא ממש סיפורים קצרים ולא ממש שום דבר. הוא כותב לגמרי איך שבא לו. התוצאה היא חופש. ספר שמשדר חופש וכנות – אין תחושה שהוא מחויב לאיזה עורך או לאיזה סגנון אלא הוא פשוט כותב מלבו, בלי לבושים ובלי הצטעצעות. התוצאה היא ספר עם קטעים קצרים שונים ומשונים. שימח אותי שיש בספר גם קצת קיטשיות, כי מותר לפעמים ליהנות ממתיקות גם אם היא לא קשוחה ומטלטלת. גם זה חלק מחופש.

 

אלכס אפשטיין נולד ברוסיה ועלה לארץ כשהיה בן תשע. אני לא בטוח עד כמה הוא מזדהה כעולה, אבל אני מרגיש שהתרומה התרבותית של העלייה הרוסית עוד לא מומשה עד הסוף. אולי יש כאן הזדמנות לטעום ממנה.

 

במקום להאריך בהמלצה, פשוט אביא לכם שלושה קטעים קצרים. אחד סתם יפה והשניים האחרים עוסקים בספרים ובקריאה. זהו. שבוע הספר שמח:

 

אלף עגורים

 

זו אגדה מוכרת מאוד. שני אמני אוריגמי התחרו מי יקפל אלף עגורים מהר יותר. האחד קיפל שלושה והאחר רק התחיל לעצב את הכנפיים של הראשון. האחד קיפל עשרה והאחר עוד הסתבך עם הזנב. הראשון קיפל כבר מאה עגורים מושלמים ואילו השני פתח עבור העגור היחיד שלו את החלון.

 

***

 

שיחה עם פקח

 

  • אדוני יניח את הספר בדיוק כפי שהוא. זה הוא קיפל כאן בפינה?

  • כן, אבל לא היתה לי ברירה.

  • אדוני רוצה להסביר?

  • הסימנייה בספר השני.

  • אדוני קורא יותר מספר אחד במקביל?! הוא יודע שזה קפל קנס?

  • אבל אני פשוט לא מספיק אחרת, אולי הפעם תוותר לי?

  • ממש לא. אדוני הוא עבריין קריאה. יחתום כאן.

  • מותר לי לקרוא קודם על מה אני חותם?

  • אל יתחכם. זה לא סיפור של בורחס, ישתבח שמו. יחתום גם כאן.

  • שלילה לחצי שנה?! מה אעשה בכל הזמן הזה?

  • יראה סרטים. הנה ייקח עלון שמסביר איך להוריד בחינם.

 

***

 

דיאטת צ'כוב

 

היא תמיד עולה על המשקל עם הספר שהיא קוראת באותו שבוע. כך מעט קל יותר.

 


atarMbaolam

 

 

 

 

אולי יעניין אותך גם

כתבות אחרונות

Prev Next
מי שנותן, מאושר יותר

  אבינועם הרש לפרשת נח  

לחשוב מחוץ לתיבה

  הרב לונדין על אינטגרציה...

הפרסום בעולם קטן עובד

האתר החדש של עולם קטן

לפרסום באתר או בשבועון

This email address is being protected from spambots. You need JavaScript enabled to view it.

052-5471494 נדיה 

מקום בעולם - מגזין הנוער מבית עולם קטן

לאתר מקום בעולם

שירות לקוחות מגזין - ok@okm.co.il 077-6621680

הירשמו לניוזלייטר

וקבלו את גיליון "עולם קטן" במייל הרבה לפני כולם