טבע וסיפורים אמיתיים

b 12 books

 

דוד שמחון

ערבה, הדיי עפאים. צילום: אלכס ליבק ודן פרץ. הוצאת לאנץ' בוקס: תשע"ז.

נתחיל מהכריכה. אחת הכריכות המרשימות לספר שראיתי לאחרונה. אני יכול לשבת וללטף אותה ברצף עד מחר. קשה לתאר במילים אבל מדובר בכריכה נקייה לגמרי, בצבע צהוב מדברי ובטקסטורה חולית מחוספסת בעדינות. המילים 'ערבה', שם הסופר ושמות הצלמים מוטבעות, כאילו הן פה ליד ובשקט בלי להפריע. התחושה הכללית היא כאילו באמת הביאו לך חתיכת ערבה הביתה. בעיניי זו הצלחה מסחררת של סטודיו ערבה שעיצב את הספר ואת הכריכה. להצליח להפוך עיצוב לחוויה זה פיצוח של סוד גדול. סוד שמחבר רוח לחומר.

ואולי הסוד הזה הוא הסוד של הספר בכלל. הספר 'ערבה' שייך למדף ספרי הבישול, אבל הוא נותן משהו מעבר לזה. הוא לוקח אותי אל הערבה, אל הטרקטור עם הפועלים הזרים שיוצא לפנות בוקר אל החממות, אל הפסקת הקפה בגזייה ליד הטנדר, אל כוס התה והעוגייה בקופסת הפח לפנות ערב אחרי יום של עמל ואבק ואל ההליכה הדמומה בוואדי הרחב. השילוב בין האוכל הפשוט, הטעים והחם, לבין התמונות המופלאות של המדבר, של המושב ושל הצלחות העמוסות בכל טוב, ויחד עם הטקסטים כמובן - יוצר ספר של מילים ותמונות שהם כמעט מפגש פיזי עם מקום. המטרה בספר 'ערבה' היא לבשל ארוחה שמצליחה לחבר יחד אהבה למקום, לאדם ולתרבות. מבחינות רבות, אחת הדרכים לפגוש מקום היא לאכול בו. האוכל שמגיע מאדמת המקום ומתבשל בידיים של אנשי המקום מצליח להביא את רוח המקום הכי קרוב לאורח. כל ארוחה כזו הופכת להיות מפגש עם דורות. לא בכדי אחד הדברים שאנשים הכי מדברים עליו בטיולים הוא האוכל. מסכנים שומרי הכשרות שמטיילים בחו"ל.

הבחירה לראות בארוחה אירוע שמחבר שמים וארץ היא מופלאה ונוסכת סוג של קדושה בכל הספר. האוכל הוא פתאום הרבה מעבר לצורך או לתאווה - הוא הופך לאירוע קדוש. אני לא מתאפק מלהביא לכם פסקה אחת מדבריו של הדיי בפתיחה: "לאוכל אין משמעות כשאין מי שיאכל ממנו, וארוחות של ממש זקוקות לזמן ארוך בהרבה מן הזמן הנדרש להכנתן ולאכילתן בלבד. ארוחות של ממש זקוקות לדורות של תרבות אנושית ולנוף המשתנה ולעונות השנה, למצוקים ולתהומות. ארוחות של ממש זקוקות לטבע ולאמנות ולספרות ולשירה כשם שזקוק להם האדם האוכל מהן, ואם אין בלבם של הטבחים את כל הדברים האלו עתיד טעמה של ארוחתם, ואפילו תהא המפוארה ביותר, להשתכח עד מהרה מלב".

גיבורת הספר היא הערבה. חבל ארץ עצום, שומם וצמא שמוכר בעיקר כדרך לאילת. הערבה על 21 מושביה ו-14,000 תושביה, פרוסה על פני 175 ק"מ והיא אולי אחד האתגרים הציוניים ביותר שיש למדינת ישראל. באופן כללי הפריפריה בישראל כבר מזמן קשורה הרבה יותר למזרח-מערב מאשר לצפון-דרום. הרכבת, הכבישים ומצוקת הדיור גרמו לכך שרוב ערי המערב מתפתחות וגדלות בקצב מהיר מאוד, גם אם הן בנגב או בגליל. לעומת זאת ערי המזרח והאזורים המזרחיים (כל אלה שסמוכים לכביש 90) נותרים פריפריה. בכל אלה - אין ספק שהערבה היא חבל הארץ המרוחק והמאתגר ביותר. דווקא בגלל זה יש לה הילה מיוחדת וקסומה, הילה שגורמת לי לרצות להסתובב שם עכשיו שבועיים ואולי למצוא שם גם איזה צריף למשפחתי ולי. המסתורין, המרחק והקושי הזה מצליחים גם הם להגיע בין דפי הספר הזה. כמה חשק יש לי למדבר.

הדיי עפאים הוא שף נחשב, בעל טור אוכל בעיתון 'הארץ' ותושב המושב צפרירים בעמק האלה שבחר לבשל בערבה במשק המשותף לו ולאחיו במושב עידן. אלכס ליבק, הצלם הגדול וזוכה פרס ישראל בצילום, עזב את תל אביב ועבר למושב צופר בגיל 70. הבחירה שלהם להתמקד בערבה מרשימה ומעוררת. הם מביאים לנו את הערבה הביתה והופכים את הספר הזה לספר של ציונות ואהבה לארץ, לחקלאיה ולנופיה. הרבה זמן לא פגשתי ציונות עדינה וטעימה כזו.

לאנץ' בוקס היא הוצאת ספרים די קטנה שעוסקת בספרי בישול שהם הרבה מעבר לאוכל - הם ספרי תרבות ואנשים. היכולת להפוך את מעשה האכילה, שהוא בסך הכול צורך פיזיולוגי פשוט, למעשה עשיר, מרגש ונוגע, היא מה שעשוי להפריד בין אדם לבהמה. האדם בכלל ונראה לי שהיהדות בפרט, בחרו להפוך פרקטיקות פיזיולוגיות טבעיות לרגעים עם מטען ולעתים אפילו של קדושה. אני משער שרבים מאתנו שקיבלו חינוך דתי טוב לא מבינים על מה המהומה ומזינים את עצמם גם היום בפתיתים, שניצל ואפונה וגזר במקרה הטוב, אבל בכל זאת נראה לי שההתרחשות סביב האוכל שהולכת וצוברת תאוצה מכילה גם כמה הזדמנויות של קדושה חדשה. מבטיח להמליץ לכם על עוד ספרים של ההוצאה הזו.

אז אם אתם אוהבים אוכל (כן!), אוהבים את הערבה (עקרונית כן), אוהבים אנשים ומילים (דֵּי) - שימו יד על הספר הזה. דרך אגב, גם המתכונים בספר נראים מעולים. קלים, זולים ונראים ממש טעימים.

 

רביד הזהב - רדיפת היהודים בתוניסיה תחת הכיבוש הנאצי, ג'קי ירחי - ציור, בנימין פנש – תחקיר, ואליהו ג' - תסריט. מכון שיר זבולון: תשע"ז.

קומיקס! ספר קומיקס ענק לילדים על שואת יהודי תוניסיה. יש פה שלושה מושגים שלא ממש התרגלנו לחבר ביניהם. קומיקס ושואה, שואה ותוניסיה, שואה וילדים. נראה לי שכבר מהחיבור המיוחד שהספר יוצר אפשר להבין את העצמה הגלומה בו.

לפני השואה הייתה גם קהילה מפוארת והספר אכן מספר את סיפורם של יהודי תוניסיה ומחבר את הקוראים למסורת ולרוח של הקהילה הגדולה והמפוארת הזו. קשה להפריז בחשיבות של היכרות עם קהילה כזו וכמובן בחשיבות של ההבנה שהשואה היא, לצער הלב, אירוע שכל עם ישראל חווה אותו. הבחירה בקומיקס מפתיעה ונועזת ומצליחה להפוך את המידע לחי ומרתק.

ופתאום בא החושך - סיפורים אמיתיים, כי יש דברים שחייבים להיאמר, גלי צבי ויס. הוצאת עם עובד: תשע"ז.

אני מודה שקצת רפרפתי בספר ונבהלתי. הבנתי שאני מחזיק ביד ספר נורא, שאני לא בטוח שאעז לקרוא אותו ושבאותה מידה נראה לי שהוא ספר חשוב מאוד. הספר, שלמרבה הצער מתאר רק דברים אמתיים, מספר על "השכול השקוף" - על הנרצחים בישראל. אלו שלא נרצחו בפיגוע או נהרגו בתאונת דרכים, הם גם אינם פושעים - אלו אלה שפשוט נרצחו על לא עוול בכפם וללא שום סיבה נראית לעין - לעתים נרצחו סתם כי ככה, ולעתים במהלך שוד או אונס.

גלי צבי ויס, עיתונאית ותסריטאית, החלה להתנדב בארגון משפחות נרצחים ונרצחות (אפילו לא ידעתי שיש ארגון כזה) ופגשה את הסיפורים, הזיכרונות והמשפחות. לאחר זמן היא הבינה שהיא פוגשת עולם נסתר ונורא והפכה את המפגשים האלה לספר. הספר הוא מסמך חברתי נוקב ומסמך אנושי קורע לב. לעתים צריך להביט לרוע בעיניים. אוי, כמה רוע. אולי אאזור אומץ.

צילום: מתוך אתר הספר

 

 

b7underdos5

כתבות אחרונות

Prev Next
מי שנותן, מאושר יותר

  אבינועם הרש לפרשת נח  

לחשוב מחוץ לתיבה

  הרב לונדין על אינטגרציה...

הפרסום בעולם קטן עובד

האתר החדש של עולם קטן

לפרסום באתר או בשבועון

This email address is being protected from spambots. You need JavaScript enabled to view it.

052-5471494 נדיה 

מקום בעולם - מגזין הנוער מבית עולם קטן

לאתר מקום בעולם

שירות לקוחות מגזין - ok@okm.co.il 077-6621680

הירשמו לניוזלייטר

וקבלו את גיליון "עולם קטן" במייל הרבה לפני כולם