הילד הכותב

12 books

דוד שמחון

הילד הכותב, יהונתן גפן. הוצאת דביר: תשע"ז.

books gefen

לא באתי לספר עם הרבה ציפיות. למי יש כוח לכבש השישה-עשר ולקלישאות האלה. ובכל זאת - מצאתי את עצמי עם ספר ממש נעים. ספר שכולו על כתיבה. ספר שכתוב בגובה העיניים, בכנות רבה, בענווה, בנקיות וביושר. הילד הכותב הוא יהונתן גפן, בן הכפר מה-יגידו (נהלל), שמפני שהמשיך לכתוב כל חייו נשאר תמיד ילד בעיני עצמו. הכותב הוא תמיד ילד כי כשאתה כותב אתה שוב מסתכל על העולם בעיניים חדשות לגמרי. ואכן, יהונתן גפן באמת כתב המון - כסופר, כמשורר, כפזמונאי (שזה בעצם משורר שהצליח שילחינו את השירים שלו), כעיתונאי, כפובליציסט, כמחזאי ועוד ועוד.

אני ממליץ לכל מי ששולח ידו בצורה כזו או אחרת בכתיבה לקרוא את הספר הקטן והחביב הזה. הוא פשוט יעשה לכם עוד הרבה חשק לכתוב. יהונתן גפן לא מפאר את הכתיבה או הופך אותה לאיזו אמנות בלתי מושגת. הכתיבה אצלו היא כמעט כורח וגזרת גורל. אתה לא מסוגל שלא לכתוב. באותה מידה הוא גם מדבר על הכתיבה כעבודה קשה, בלתי נגמרת, סיזיפית ומתישה. המשפט הנהדר של הרי ג'ין פאולר, שהוא מצטט בספר, מדגים את זה בצורה מדויקת: "לכתוב זה קל. כל מה שאתה צריך לעשות זה לשבת מול נייר חלק עד שתרגיש שטיפות של דם מטפטפות לך מהמצח".

מעבר לזה יהונתן גפן גם מדבר על כתיבה ככלי פוליטי. כתיבה מסוגלת לברוא עולם. היטלר ברא קודם את העולם שלו ב'מיין קאמפף' ורק אחרי זה במציאות הנוראה, ולהבדיל, מארקס גם כן יצר קודם עולם במילים ורק אחרי זה שינה את העולם הממשי. ולהבדיל עוד פעם - הרצל ברא קודם מדינת יהודים במילים ורק אחרי זה היא התחילה להתגשם. קוראים דתיים לא צריכים להיות מופתעים מכוחה של המילה, ובכל זאת, ככותב טור פחות או יותר קבוע בעיתון שבועי יחסית נפוץ, אולי כדאי שאחשוב על זה ברצינות יותר. מרשים לפגוש מישהו שתופס את כתיבתו כנבואה ואת עצמו כנביא.

ואם כבר פוליטיקה. אין ספק שהפוליטיקה של יהונתן גפן עשויה לקומם מספר לא מבוטל של אזרחים בישראל ואולי אפילו של כמה מקוראי 'עולם קטן'. אפשר להתעצבן בקטעים מסוימים בספר. בעיניי זה לא מוריד מהחשק לקריאת הספר - להפך. יש כמה תכניות רדיו שעומק העונג שלי בהאזנה אליהן הוא דווקא ברוגז העצום שהן מדליקות אצלי. אבל זה יותר מזה. יש כאן הזדמנות קטנה לפגוש את עומק החוויה של מישהו שהוא אולי קצת אחר. אתם מוזמנים להתעצבן מכל הלב - יש גם על מה - אבל לפני כן אני מציע להקשיב לאופן שבו הוא חווה את החיים כאן אצלנו בישראל. לא יודע מה עושים עם זה, אבל לפגוש את זה - זה נראה לי חשוב.

עוד מפגש מפתיע שהספר מאפשר הוא מפגש עם שיגעון. לא שיגעון רומנטי של 'חיות הנוהמות ביער', אלא שיגעון דוחה של חיים רוויי אלכוהול ושתייה עד אבדן חושים. יהונתן גפן לא מסתיר את עצמו ומתאר התמכרות עמוקה שבסוף ישגם הצלחה בגמילה ממנה. אלכוהוליזם נראה לעתים עניין רחוק ששייך לעלובי החיים. יש כאן הזדמנות לראות משהו קצת אחר ולהבין שזה לא כל כך רחוק ולא שייך רק לקבצני התחנה המרכזית. עם הבריחה שהוא מביא והשריטה העמוקה שהוא פותח.

לסיום ההמלצה אביא כאן את הפסקה שכתב יהונתן גפן בגב הספר: "אם יש לך משהו לצעוק או להגיד או לספר, משהו שאינך יכול שלא להגיד ולא משנה לך איך יגיבו על זה העולם וכולם, אולי יועיל לך לקרוא על החוויות של ילד כותב אחר". לחיי הכותבים.

 

ג'ונם, צדוק צמח. איורים: גלעד סליקטר. הוצאת עם עובד: תשע"ו.

books jonem

ספר ילדים מתוק. ג'ונם הוא ספר של חורף. ברקע יורד כל הזמן גשם. אבל לאורי ולאבא שלו זה לא מפריע. הם דווקא אוהבים לרכוב על אופניים בגשם. מצד שני, הם דואגים מאוד לג'ונם, גור הכלבים הקטן שהם אימצו וברח להם. הם לא יודעים איך הוא ישרוד את הקור והרטיבות והם יוצאים לחפש אותו. גם הציורים המדהימים של גלעד סליקטר שמלווים את הספר בכחול ובכתום מוסיפים לאווירה החורפית המיוחדת.

תוך כדי מסע החיפושים מתברר לאורי ולאבא שלו שג'ונם התגלגל בהרבה תחנות אצל הרבה אנשים עד שהוא הגיע אליהם, והם מתחקים אחר עקבותיו ופוגשים טיפוסים שונים, חלקם טיפוסים בודדים ועצובים. אולי זה בגלל החורף ואולי מפני שההורים של אורי התגרשו, ואולי משום שג'ונם הוא גור נטוש שמחפש בית - בכל מקרה הספר מעורר הרבה געגועים למקום חמים, נעים ובטוח.

השבוע ירד כל כך הרבה גשם, ואצלי בלב היו געגועים רבים למקום חמים ובטוח. לתחושת הביטחון שילדים שיוצאים מהבית גם חוזרים אליו בשלום, ושהורים נמצאים עם הילדים שלהם ושומרים עליהם. והספר הזה תפס אותי במקום הזה בדיוק וחימם את הלב שלי ברגישות ובחמלה שבו. בהתעקשות שלו למצוא את החום ולהעניק את הבית ולא לוותר עליו.

אנחנו גרים ביישוב תקוע. תקוע השבוע אינה התקוע של שבוע שעבר. בור ענק נפער בלבו של היישוב. בכיכר המרכזית של היישוב נדרס למוות חן בלוך בן העשר בדרכו חזרה מהסניף אל הבית. אי אפשר לתאר כאן את הכאב הנורא שנפל כאן על כולנו ואת ההתפוררות של תחושת הביטחון שיש לנו בעצם הקיום שלנו ושל ילדינו. וזה לפני שאני מדבר על הכאב של משפחת בלוך עצמה, שעליו אין לי שום מילים. הכיכר הרגילה והפשוטה שלנו הפכה למשהו אחר לגמרי. כבר עבר שבוע ועברתי בה עשרות פעמים, וכל פעם שאני עובר בה נשימתי נעתקת. הטור הזה מוקדש לחן בלוך ולבית תקוע. איכשהו הילד הגיבור אולי מזכיר קצת את חן בלוך, שהכרתי אותו מעט דרך אשתי, שהייתה מחנכת שלו. משהו במבט התמים בעיניים, ברכיבה על האופניים, ברצון הפנימי להיטיב, באהבת הקריאה, ברגישות ובטוב הטבועים בו ובנכונות שלו להסתער על החיים.

הלוואי שנצליח להחזיר לעצמנו את התחושה התמימה, השקרית והאהובה שיש אדמה בטוחה וחמה מתחת רגלינו. בשביל זה יש ספרי ילדים. מומלץ.

 

 

atarMbaolam

 

 

 

אולי יעניין אותך גם

כתבות אחרונות

Prev Next
מבחן השבת העולמי

    מוטי קרפל במאמר לכבוד...

הציבור קורא לה'

    מזכ"ל אריאל במאמר לחודש...

הפרסום בעולם קטן עובד

האתר החדש של עולם קטן

לפרסום באתר או בשבועון

This email address is being protected from spambots. You need JavaScript enabled to view it.

052-5471494 נדיה 

מקום בעולם - מגזין הנוער מבית עולם קטן

לאתר מקום בעולם

שירות לקוחות מגזין - ok@okm.co.il 077-6621680

הירשמו לניוזלייטר

וקבלו את גיליון "עולם קטן" במייל הרבה לפני כולם