כניסה לחוף ללא תשלום

2shut

 

מבט הלכתי לשאלה היומיומית
הרב יוסף צבי רימון

שאלה: אנחנו מטיילים ורוצים להיכנס לחוף או לטייל בגן לאומי. אנחנו לא משתמשים במתקנים של החוף ולא של הגן. לא ייתכן שיהיה אסור לנו לטייל בארץ ישראל. ארץ ישראל שייכת לעם ישראל. האם הדבר נכון?


תשובה: רשות הרבים היא מקום ציבורי, שבאופן בסיסי מותר לכל אחד להלך בו. לאור זאת, ברור שבאופן בסיסי היה צריך להיות מותר לכל אחד להלך בחופי הים או בכל גן שהוא. אולם, למדינת ישראל ישנה סמכות הלכתית-משפטית להחליט מהו השימוש הנכון שיש לעשות בכל קרקע, והמדינה רשאית להפקיע כל קרקע (כלומר, להחליט שהיא שייכת למדינה), וודאי שהיא אחראית לכל קרקע ציבורית.


הסיבה לכוח זה של המדינה נובעת גם מכך שלמדינה יש כוח משפטי להחליט בעניינים של המדינה - דבר זה נקרא: "דינא דמלכותא דינא" (דינה של המלכות נחשב כדין, גם מלכות של גויים. כך מבואר בגמרא, בא בתרא נד: ובמקומות נוספים), וגם מכך שיש מעמד מיוחד של מלכות ישראל למדינת ישראל (על פי שו"ת משפט כהן קמ"ד. יש מקום להאריך הרבה בנושא זה ובשיטות השונות, אך לא במסגרת זו).


ישנם מקרים שבהם בית המשפט בארץ החליט שהמדינה חרגה מהדרך הראויה בעניין זה. ישנו חוק (חוק הסדרת מקומות-רחצה, התשכ"ד-1964. תיקון לחוק 2008. תודה לד"ר חמי אבנרי על ההפניה) הקובע: "לא ייגבו דמי כניסה למקום רחצה בים, בנהר או באגם אלא אם נקבע חלק סביר של אותו מקום, שהגישה אליו נוחה, לכניסה בלי תשלום, ובכפוף לקבלת אישור שר הפנים". דהיינו גביית דמי כניסה הייתה מותנית בשני תנאים: א. שיש חלק סביר בחינם. ב. שניתן אישור שר הפנים. בנוסף נקבע שעל כניסת ילדים בני פחות מ-13 אי אפשר לגבות תשלום, וכן תנאים נוספים. בנושא זה הייתה פסיקה של בג"ץ, והם אישרו כמה חופים שבהם אפשר לגבות תשלום. אמנם, החלטות כאלו צריכות להתקבל על ידי בית משפט. כל עוד המדינה קובעת כללים מסוימים, ודאי בעניינים הקשורים לממון, גם אם הם מכעיסים אותנו, אין אנו יכולים לנהוג בהם כרצוננו.


פרט לכך, ככל הנראה החוק הזה והמגבלה שבו אינם חלים על רשות הטבע והגנים, שלגביהם יש חוקים מיוחדים אחרים' ולכן הרשות רשאית לגבות תשלום.


יש בני נוער הטוענים: בכל מקרה לא הייתי משלם וממילא אין אני גורם הפסד לאף אחד. אולם טענה זו אינה נכונה. הדין של "זה נהנה וזה אינו חסר" הובא בגמרא (בבא קמא כ:), אך התוספות שם (ד"ה הא. והשו"ע חו"מ שס"ג, ו) מדגישים שכל דין זה הוא בדיעבד, אם אדם כבר גר בחצרו של חברו בלא ידיעתו. אולם, בעל הבית רשאי למנוע מלכתחילה מאנשים לגור בחצרו, גם אם אין לו שום הפסד מכך.


לכן, אם יש בכניסה חובת תשלום, הרי שיש בכך גילוי דעת של הבעלים (או של המדינה), שהם לא מוכנים שאדם ייהנה מדבריהם ללא תשלום. ממילא אין היתר להיכנס לאתר זה ללא תשלום.
יש להוסיף עוד: הגמרא בברכות ה: אומרת "בתר גנבא גנוב – וטעמא טעים". כלומר, גם מי שגונב מן הגנב מרגיש טעם של גנבה. כאשר אדם עובר מעל הגדר או מתגנב בדרך אחרת, יש בכך הרגל רע. יש בכך הרגל לטעם של גנבה (ולעתים אף לגנבה ממש), דבר שפוגע בנפשנו ובטהרתנו.


לסיכום:


אסור להיכנס לגנים של רשות הטבע והגנים או לחופי ים ללא תשלום (אלא אם כן דרישת התשלום במקום מסוים היא נגד החוק). ואף שלעתים דבר זה מכעיס אותנו, הרי שפרט לכך שהמקום הוא שטח של המדינה, הרי שבדרך כלל יש בכך טובת הכלל, שהרי דבר זה מאפשר לטפח את המקום כראוי וכדומה. הרוצה לשנות דבר זה יפעל בדרכים חוקיות: יפנה למערכת המשפט וינסה ליצור דרכה שטחים מסוימים שיהיו פתוחים ללא תשלום, כדרך שהכריעו בתי המשפט ביחס לחופי הים.

צילום: יח"צ

אולי יעניין אותך גם

כתבות אחרונות

Prev Next
מתקפה גרעינית

  ד"ר יוסי לונדין בעקבות...

לא תחמוד

  הרב יהודה ברנדס על...

הפרסום בעולם קטן עובד

האתר החדש של עולם קטן

לפרסום באתר או בשבועון

This email address is being protected from spambots. You need JavaScript enabled to view it.

 

מקום בעולם - מגזין הנוער מבית עולם קטן

לאתר מקום בעולם

שירות לקוחות מגזין - ok@okm.co.il 077-662190

הירשמו לניוזלייטר

וקבלו את גיליון "עולם קטן" במייל הרבה לפני כולם