מתוקים

mu6 tzadikim

דעה (גלעדי) אביחיל

 

שירד כבר מלמעלה

מבטו של הרב משה לייב שחור נישא אל תקרת בית המדרש של הרב אברהם יצחק הכהן קוק, והתרחשות מתמיהה השתקפה בעיניו:

הנגר, שהגיע לבית הרב בימֵי התכונה שבין יום כיפור לסוכות כדי לטפל בְּמִבנה הסוכה הקבוע שניצב בַּמקום כל השנה - פירק והתקין מחדש את המוטות כדי להפכהּ לכשרה, כנהוג, אבל טיפל רק בחלקם ולא סידר את קורות הגג שקני הסכך נשענים עליהן.

הרב שחור ראה לנכון להסב את תשומת לִבּו של הרב לכך, והזכיר את העובדה שהב"ח בפירושו על 'ארבעה טורים' מחמיר בָּעניין וקובע שיש להסיר ולהשיב למקומם גם את מוטות הגג.

הרב קוק, שכמובן הכיר את שיטתו וגם היה בקי בכל נפתולי הדיון ההלכתי בַּסוגיה, חזר על נוסח הב"ח בעל פה, ולאחר מכן ציטט את דברי הדעה שלפיה נפסקה ההלכה בסופו של דיון – "דכיוון שהסיר הרעפים, העצים הנשארים אין עליהם דין סכך פסול".

...ומה עם הידור מצווה?

כשפתח את פיו התבהרה הכרעתו ההלכתית: "תקרת הסוכה גבוהה ביותר", הסביר בנועם, "וכל אימת שהנגר עולה למעלה - לִבּי מפרפר וחרד, שלא תקרֶה תקלה חס וחלילה. רק כשאני רואה אותו יורד בשלום – נרגע אני.

"ולהחמיר כשיש חשש פגיעה בגופו של אדם מישראל, להחמיר על חשבונו של הנגר - איני רשאי".

 

 

***

 

המתכון לקציצות כשרות של משפחת גורן

מנחם בגין, יצחק רבין, שמעון פרס – ראשי האומה היו נכנסים ובאים לסוכתו של הרב שלמה גורן באופן תדיר; אבל בני הבית האמִתיים אצלו היו דווקא תושבי השכונה התל-אביבית שבה גר. אמנם הרב היה בונה הסוכה ובני המשפחה היו מעצביה, אבל מרגע שהסתיימה העבודה היא הייתה מופקעת באופן טבעי מרשותם והופכת להיות שייכת לכלל השכנים הלא-דתיים.

בליל התקדש הרגל היו כל החוגגים מתאספים בסוכה שהפכה לשכונתית, נקייה מיחסי אורחים-מארחים, נושאים בזרועותיהם את כובד סירי האוכל שהכינו מבעוד הַמועד. האווירה החבר'המנית לא נעשתה רשמית יותר סביב כיסאו של הרב גורן; כמי שלא אהב הערצה וגינוני כבוד – הוא לא אייש את תפקיד הרב המורם-מעם שמקדש לכולם. "הסוכה שלכם, אני שכן כמו כולם", הִשרה את התחושה, ואחרי שקידש נערכו סביב השולחן קידושֵי כל ראשי המשפחות, שותפים ושווים, לפעמים לא פחות משתים-עשרה פעם.

בין הזמירות שעלו מִפּיות כולם כאחד - הוסרו המכסים מהתבשילים שהביאה כל משפחה לעצמה, וראו זה פלא: בסירים של השכנים מלמעלה נחו מרק וקציצות; גם השכנים מימין הכינו מרק וקציצות; גם הרבנית צפִיה גורן הגישה לבני משפחתה מרק וקציצות...

במקרה זה הפלא לא היה מיסטי, אלא אנושי; באורח קבע בדירת העראי היו השכנים מתעדכנים, ביזמת הרבנית, מה מתבשל אצלה לסעודות החג, ומתאמים מראש את התפריטים: כל המשפחות – שומרות כשרות וכאלה שפחות, בעלות אמצעים וכאלה שפחות – הצטיידו בערב החג בערך באותן מנות, ובסוכה הרב-גו(ר)נית ישבו יחד תלמיד חכם וחילוני, אמיד וגם עני, כשאי אפשר למצוא את ההבדלים.

השכנים לא הרגישו שלוחצים עליהם לנהוג לפי דיני הכשרות בבית הרב, והוא מצִדו לא נאלץ להתפשר על מידת הקפדתו. כך, ברגישות שהתעדנה בבית שבו גדלה כבִתו של 'הרב הנזיר', דאגה הרבנית שלא ייבושו ולא ייכלמו הסובבים ושכולם ירגישו בַּבּית, גם כשהם יוצאים ממנו לשבעה ימים.

 

***

 

 

אם רק הייתם אומרים קודם

 

הרב שלמה זלמן אוירבך נכנס הביתה, הסיר את שטריימל החג וקלט את קולות בניו הצעירים מתלַגלגים מצחוק, לאו דווקא מהזן של "אך שמח". לאחר שהתיישב שאל - למה צחקו? "אה, צחקנו מהתמימות של איזה יהודי פשוט אחד שלא יודע את ההלכה", נענה.

מתברר שאחד מתושבי הסביבה, יהודי שעלה מתימן והיה רחוק מעט משמירת מצוות אבל מקיים חלקים נבחרים מהן, היה מקִים באופן קבוע את סוכתו מתחת המרפסת שמעליו. הוא לא ידע שלפי ההלכה היא נעשית פסולה, ולתומו היה משוכנע שהוא מקיים את מצוות הסוכה והיה שמח ועליז בה. "זה מצחיק אותנו", סיכמו הבחורים את המקרה.

"אני לא מבין, מה אתם צוחקים?!" התרעם הרב, "הרי כואב הלב!" יהודי רוצה בתמימות לעשות מצווה, נצבט לִבּו, ובפועל לא מקיים אותה.

בלי להתעכב עוד הוא התרומם, חבש שוב את השטריימל וביקש מהם את כתובתו של היהודי – "אני הולך לבקר אותו".

התימני השתאה לראות פתאום במעונו את ר' שלמה זלמן, וקיבל את כבוד הרב בהתרגשות גדולה. הרב ישב אִתו, שוחח, שיבח את יפי הסוכה ובתוך דבריו העיר בחִנוֹ האופייני: "יֵדע כבודו, שההלכה אומרת שסכך הסוכה צריך להיות תחת כיפת השמים, כך שהסוכה לא כשרה..."

בעל הבית עמד המום. "כבר כמה שנים אני עושה כך, ואף אחד לא אמר לי כלום. כבודו הציל אותי!" הוא הודה נסער לרב על טִרחת בואו, וזכה גם לשמוע ממנו איך בונים סוכה כשרה, לקראת השנה הבאה.

השנה היה כבר מאוחר מדי; יומו האחרון של החג הלך ואזל. "בוא, תעלה אליי לסוכה", פּרשׂ עליו הרב את סוכת שלומו, "תברך את הברכה ותקיים את המצווה".

 

 

***

 

עכשיו אני מרגיש בבית

 

 

תוך חדרו של הרב משה צבי נריה היה רצוף אהבה לתורה: מהרצפה עד התקרה היתמרו עמודות ספרי קודש. רק שני חללים בחדר, מעל החלון ומעל המיטה, היו פנויים מִסֵפר, ואותן כיבדו תמונות-תמונות של רבותיו – הרב קוק, הרב חרל"פ, הרב אלחנן וסרמן, ועוד גדולי ישראל - וציור רחב ממדים של הר הבית בירושלים.

הרב לא היה איש מעשה, ובניית הסוכה עצמה לא הייתה בכוחותיו; אשתו הרבנית דאגה מדי שנה למישהו שיקים אותה. הדפנות הועמדו, הסדינים הוצמדו, הסכך הונח, אפילו השרשראות והפרחים שהכינו הילדים נִתלו – אבל מבחינת הרב נריה עדיין לא הוכה הפטיש בסוכה; בשלב הזה היה פונה בעצמו לחדרו, מסיר מכתליו את התמונות היקרות ללִבּו ומעביר אותן להשלים את בניין הסוכה. "עכשיו אני מרגיש בבית", ישב כְּעֵין דר.

 

 

***

 

נדודי שינה

 

בְּסוכות נידונים על המים, ולא פחות מכך דנים על המים – ידועה ההלכה שבשעה שיורד גשם אין חיוב לישב בסוכה. אבל מה ההלכה בשעה שיורד גשם סגול?

לא רק פצמ"רים ניתכו על גוש קטיף בשנים ההן; זמן לא רב לפני אותו חג סוכות חדר מחבל ימ"ש למכינה הקדם-צבאית בעצמונה ורצח חמישה מתלמידיה. המצב הביטחוני היה מתוח מאוד ובני היישוב התלבטו אם לישון בסוכה או שיש לוותר על כך השנה.

מכּריו של הרב מנחם ליבמן שמעו ממנו שכנראה כן ילון בסוכה. כשנשאל אם לא מדובר בסכנת נפשות – השיב כי הוא מרגיש שזה בסדר.

יריעות הסוכה פרשו את כנפיהן והחג נכנס. בתפילת הלַיל בבית הכנסת הודיע הרב ראובן נתנאל, רבה של עצמונה, שלמרות האהבה למצוַת שינה בסוכה – השנה, בשל פיקוח נפש, אסור לתושבים לקיים אותה.

לאחר הסעודה, כשהכוכבים כבר הבזיקו דרך חרכי הסכך, החליטו חלק מבניו של הרב להישאר לישון בסוכה, ממורמרים מעט על הפּסיקה ההחלטית שלא אִפשרה לבחור. כשהתעניינו אצל אביהם מה הוא מתכוון לעשות – פָּסַק לרגע מלימודו בספר ולא פָּסַק דבר: "לא יודע", השתמט.

כשהתעוררה המשפחה בבוקר לא היה קשה לנחש: הרב - מזה ומזה לא הניח עינוֹ – הגה מוצא, ולא נם לאורך הלילה כולו.



 

***

 

כל הצדיקים

 

תפקידהּ של הבת הקטנה, מירב, היה לקשט את הסוכה; תפקידו של אבא הגדול, הרב מרדכי אליהו, היה לקבל את המוני ישראל, לעיין בדקדוק בפרדסי האתרוגים והלולבים שאחזו בידיהם ולהשיב - כשר? מהודר?

ולמרות העומס הרב בערב החג, היה מבקש ממנה באופן קבוע: "כשאת גומרת - תגידי לי, אני רוצה לראות".

כשמירב סיימה למקם על הדפנות את תמונות הרבנים, השרשראות ויתר הקישוטים - היה הרב מתפנה מכל עיסוקיו ויורד לסוכה הגדולה שבחצר, המוכנה ל'קבלת פני רבו' ולכל האורחים, ושם מתבונן סביב, בודק ונהנה משמחת הדברים הקטנים והחשובים.

ואז, כבכל שנה, הגיע השלב הבא: "רגע", הרב שם לב והחל לעיין בקישוטים שנשארו, "אֶת התמונה של הרב הזה לא תלית. וגם את הציור של הרב מהעדה הזאת..."

"אבא, יש כל כך הרב רבנים - אי אפשר לשים את כולם!" ביקשה מירב הנחה, "צריך גם תמונות, פרחים - משהו צבעוני, קצת חיים..."

"לא", דיבר הרב על לִבּה, "תארי לך שיבואו התלמידים של הרב הזה ולא יִראו אותו – הם ייפגעו, יחשבו שאני לא מכבד אותו! תתלי, תמצאי מקום. ומה אם יבואו החסידים ולא יראו את הרבי שלהם – מה הם יחשבו? תתלי גם את זו", הצביע על תמונה מיותמת נוספת, "ואת זו", שלף עוד אחת, "ואת זו..."

 

 

***

 

 

אתם חייבים לנסות לשון בחרדל

 

תפילת ליל סוכות הסתיימה, ותושבי עתניאל התפזרו חגיגיים לחנוך בשמחה את סוכתם. הרב דן מרצבך יצא גם הוא מבית הכנסת, אך לא הועיד את פניו ישירות הביתה; אמנם משפחות היישוב התמַנו זה מכבר על החיילים השובתים ביישוב, אבל הרב דן לא ויתר וניסה לאתר חייל, לפחות אחד, שיבוא להסב בסוכתו. לאחר חיפושים מאומצים נמצא החייל והצטרף לסעודה.

חתנו, הרב זאביק הראל, התפלא לנוכח העקשנות – סביב השולחן ישבה המשפחה המורחבת ולא נראה שחסרים אורחים נוספים. הרב מרצבך הביט בו בתום: "איך אפשר לקבל בלילה הראשון את אברהם אבינו לסוכה, אם אנחנו לא הולכים בדרכו ורודפים אחרי אורחים?"

כך שהחייל המזדמן הכניס אִתו לסוכה גם את אבי האומה.

בעיצומה של הסעודה, כשאשתו של הרב הגישה לסובבים את המנה העיקרית, לשון – הוא התרומם פתאום ויצא מהסוכה. כשחזר החזיק בידו ממרח והציע לסועדים: "מי רוצה למרוח על הלשון קצת חרדל?"

כמי שבדרך כלל לא תיבלו את המנות בחרדל תוך כדי הארוחה – היושבים תמהו מה נשתנה הפעם.

"זה רש"י מפורש", פתר הרב מרצבך את החידה, "אברהם הביא לאורחיו לשונות בחרדל; ננסה ללכת בדרכו!"

 

 

***

 

 

קישוט הסוכה שאי אפשר בלעדיו

 

אחת לכמה שנים היה הרב עובדיה יוסף, שאהב אסתטיקה ואמנות באופן מיוחד, מבקש מבִּתו היוצרת שתחדֵש את מלאי קישוטֵי הסוכה. אבל עיטור אחד, בלתי נראה, כאילו נתלה בכניסה לסוכה כמו פעמון רוח ולא הוחלף לאורך כל השנים: הציווי "והיית אך שמח", שדילג על כל התפלפלות הלכתית-פסיכולוגית – האם אפשר בכלל לשמוח רק בהתאם לקיומה של מצווה – ופשוט הדליק את פניו של הרב בשִמחה גדולה. כל ימי החג הוא היה שרוי במצב רוח מאושר.

שנה אחת, כשהתווים האחרונים של פיוטי החג עוד השמיעו הדי סִלסול מעל השולחן - כמיטב המסורת הוא היה מתחיל שיר וכולם מצטרפים אחריו למחרוזת עליזה – נפנתה המשפחה לברך, ותוך כדי הגיית המילים החל לטפטף עליהם גשם גשם משמיִם. הוא התחזק בהדרגה, וכל הנוכחים נמלטו פנימה באמצע ברכת המזון. לרב, מצִדו, לא היה אכפת שיורד עליו גשם - הוא המשיך לברך בסוכה עד חתימת הברכה ורק אז קם.

בני המשפחה, שהמתינו יבשים בִּפנים, ראו אותו נכנס הביתה, כולו צוחק. "תראו, הקדוש-ברוך-הוא נתן לנו לגמור לאכול, ורק אז ירד הגשם", אך-שָמַח.

 

 

***

 

 

סוכות ראשון ללא תפילין

 

המולה רעננה של א' דחול המועד הצטחקה בין הסוכות, השלטים על הדפנות עודדו את כולם להיות אך-שמחים, ובין כל אלו הסתובב הרב אהרֹן ליכטנשטיין חסר מנוח, בתחושה קשה מאוד.

כבר שנים – הן בהיותו תושב ארצות הברית והן לאחר עלייתו ארצה - שהוא אוחז במנהג יהודֵי הגולה ומניח תפילין גם בימי חול המועד. השנה החליט שהגיעה השעה, וקיבל על עצמו את מנהג ארץ ישראל.

תודעת הראש ההלכתי – תפילין של ראש – אישרה לו שהוא פועל כשורה, אבל התנגשה בכאב עם תחושת האימה שהלכה והתאבכה בּלִבּו היהודי – תפילין של יד: איך ייתכן שהוא לא מניח תפילין? הרי זה גילום הקשר עם הקדוש-ברוך-הוא, הרי "קרקפתא דלא מנח"...

במשך כל היום המשיך לעמוד בהחלטתו ולהתייסר בה, עד ששם לב: תכף מתכוונת השמש לחתום את יום חול-המועד הראשון שלו ללא תפילין.

הרב ליכטנשטיין רץ לארון, שלף את תפיליו והניח אותן, כי פנה יום.

כשהתוודה בפני תלמידו על כך ש'נכשל בחטא' - נרמז בפיו חיוך נוסטלגי; "רק למחרת הצלחתי להתאפק".

 

 

 

***

 

 

סוכת הפלאים של הרב עמיטל

 

הזאטוטים שישבו מול הרב יהודה עמיטל פקחו עיניים עגולות כשגולל מולם את סיפורו – אכן הייתה לו יכולת מיוחדת לרתק ילדים, והם מצִדם הצליחו איכשהו לפתוח את המנעול שחתם אותו בדרך כלל – אבל לא רק אוזניהם נִשבּו כשהאזינו לו; מתברר שגם משפחתו ויתר המבוגרים שנכחו בַּמקום שמעו אותו לראשונה בחייהם.

הרב יאיר קאהן, ר"מ בישיבת 'הר עציון', הגיע אל ביתו של הרב עם ילדים מקהילתו הירושלמית כדי שידבר אִתם על סוכות, וגילה עוד כמה שורות מִסֵפר דברי ימיו.

סוכות האחרון במחנה העבודה היה חג-אסיף במשמעות יוצאת דופן: דופן סוכה של ממש כמובן לא הייתה בנמצא, והרב עמיטל (אז קליין) חג ואסף שיירי חפצים שנותרו בסביבתו. מחלון בעל תריס שמצא יצר דופן שלישית לשתי דפנות הבית, וקרשים דקים שליקט היו הסכך. כדי להסוות את סוכתו היקרה מעינֵי המפקדים ההונגרים – תלה עליה בגדים רטובים כביכול-לייבוש.

סמוך לכניסת החג קיבץ הרב את חבריו לַשִעבּוד, והזמין אותם להצטרף אל מצוות הסוכה הצרה שהצליח לקיים; כל אחד בתורו חמק פנימה, בירך נרגש "לישב בסוכה", הזדרז לאכול 'כזית' לחם ולפנות את מקומו ליהודי הבא.

הרף של עין לאחר צאת האסיר האחרון – גילו המפקדים את הסוכה והחריבו אותה.

מאותו יום, במשך שבעת ימי החג, הציפו את הארץ גשמים רצופים. הרב עמיטל, מודע להלכה שירידת גשם פוטרת מהסוכה, והרגיש שמשמיִם מאותתים לו סימן ברכה שהמצווה שלו ושל רֵעיו מוסרֵי נפשם באהבה התקבלה לרצון.


 

 

מקורות: אתר 'אור האורות', אפרת שפירא-רוזנברג, הרב מנדל אוירבך, צילה בראלי, עודד מזרחי (מתוך ספרים בכתובים על הרב מנחם ליבמן ועל הרב דן מרצבך), מירב עמור, לאה בוטבול, הרב עמיחי גורדין, הספר 'באמונתו'. תודות לכולם

 

אולי יעניין אותך גם

כתבות אחרונות

Prev Next
יש לך כנפי טיס

  אשר בן אבו חוגג...

חברים של הים

  איך מתמודדים עם סכנות...

הפרסום בעולם קטן עובד

האתר החדש של עולם קטן

לפרסום באתר או בשבועון

This email address is being protected from spambots. You need JavaScript enabled to view it.

 

מקום בעולם - מגזין הנוער מבית עולם קטן

לאתר מקום בעולם

שירות לקוחות מגזין - ok@okm.co.il 077-662190

הירשמו לניוזלייטר

וקבלו את גיליון "עולם קטן" במייל הרבה לפני כולם