העיניים של אמא Featured

 10 storu

 

דעה (גלעדי) אביחיל

סיפור ליום הקדיש הכללי

כשגמרה הגננת נירה ללמד את הילדים על האות פ"א, ביקשה להביא למחר חפצים בצד"י. רציתי את צד"י. כבר ידעתי אז את כל האותיות – אבא לימד אותי בכל ערב לפני השינה – אבל לצד"י חיכיתי עוד מ"אל"ף-ארון" ו"בי"ת-בַּיִת". צד"י הייתה הזדמנות.

בבית אימא ישבה על כיסא העץ המבריק ושוב אחזה בצילום. שנאתי את המבט שבו התבוננה בו. הוא לא היה זועם, לא בוכה; קשתיות העיניים שלה נעשו כמעט שקופות והאישונים קטנו. הייתה בהן שריפה עשֵנה ומהבהבת. אימא הייתה יכולה ללטוש כך מבט שעות.

בימים כאלה לא הייתה ארוחת צהריים – אבא מעולם לא מצא לו מקום במטבח – והייתי יורד למטה לשחק. המשכתי גם אם הפסדתי שוב ושוב, גם אם הייתה זו עונת הקלאס. משרטט מעגלים גדֵלים בחול שמאחורי הבית, עד שאבא היה יוצא למרפסת ורק מביט בי: מיכה, אתה יכול לעלות.

הפעם לא ירדתי למטה אחרי החזרה מן הגן. חיכיתי לרגע שבו תקרע אימא נהמה מגרונה – לא מסרה מעצמה יותר מזה מול התמונה – ותצפין שוב תחת הכרית. אז הייתה נכנסת למטבח ומבשלת. הייתי עוקב אחריה מקלפת בתנועה אחידה גזר אחר גזר, ומתענֶה מהשממה. מעולם לא החליפה כלי, ואם בישלה – המתכונים היו קבועים על פי ימות השבוע. אחרי שעות של צילום היה אבא מניח את כפותיו על הסוודר העבה ומעסה את גבה בשתיקה.

חמקתי לחדר והנפתי את הכרית. ניערתי את השמיכה, חיטטתי בצידי המזרן. אימא אמרה משהו לאבא והקולות שלהם עדיין היו עמומים; חיפשתי בארנק שלה ועל שולחן הכתיבה הקטן. דווקא הפעם. כשהצצתי החוצה גיליתי את הצילום מונח על תיק העור השחור של אבא, ליד הטלפון. הרמתי, דחפתי לכיס ורצתי לחדר.

התחיל להיות ריח טוב בבית. כשאימא לא כבויה וקודחת את הצילום במבטיה, היא מכינה אוכל טעים. תמיד טעים, אותו דבר. נכנסתי למטבח מתנשף, ופתאום: העיניים של אימא עטופות דמעות. היא לא ראתה שלקחתי, שכנעתי אותי נבהל, ופלטתי "אימא את בוכה?"

אמא חתכה בצל. "אני לא בוכה, מיכה. זה רק מְטשטש". אבא עמד מאחוריה וכמתוך יראה לא נגע בה. "אבל את כן בוכה עכשיו, רחל, אז אולי באמת?" אימא המשיכה לפרוס בקצב בנוי, דק-דק.

בלילה ביקשה מאבא להביא לה את התמונה מהתיק שלו. זינקתי מהמיטה ובדממה רבה החזרתי אותה למקום. "מחר תיתן להערש מחנות הצילום", שמעתי את אמא, "שיכין מזה עוד עותק". ידעתי שאהיה חייב לקחת אותו בבוקר לפני שאבא והוא ייסחבו לַפוֹטוֹ. חזרתי לחדר בצעד שקט, עצמתי עיניים וישנתי. אבא אמר: "אולי לא, רחל? אני לא יכול, לא יכול לישון ככה". אימא קמה בעצמה, שבה עם התמונה והפטירה: "גם אני לא יכולה לישון ככה". אחרי חצי שעה נחלץ שוב גרגור של חיה פצועה ומנורת הלילה כבתה. שנאתי להיות ער בשעות מאוחרות.

שתיתי יפה את כל החלב שאימא מזגה לי - תמיד אצבע לפני שפת הכוס - ונמלטתי לגן. אחרי התפילה הגננת תלתה צד"י גדולה מעל מדפי האותיות, וביקשה את החפצים לפי הסדר. יעקב הביא צבע, אביבה נופפה בצמיד, ובתיק שלי צילום מרחשש מערבל את הבטן. כשהגיע תורי לא הצלחתי לקום. לחשתי: אני לא הבאתי. נירה חייכה אליי ועברה לשפרה.

בהפסקה הייתה הגננת שומרת על הילדים בחוץ. עליתי על כיסא והנחתי את הצילום מוסתר על מדף הצד"י. ירדתי והצטרפתי לשאר הילדים.

הדרך הביתה הייתה קופחת מאוד. כבר במדרגות קלטתי רק ריחות סיד ופריחה. אין קציצות. נצמדתי לאחורי הדלת עד שהייתי צריך לשירותים ונכנסתי בלחש. בסלון, בדממה, מול שולחן מלא ניירות מגובבים, עישן אבא מקטרת. הכרתי את החִספוס הזה באוויר מעיתים נדירות מאוד. אימא לא זעה על כיסאה. עשר דקות נחביתי מחוץ לחדר והם המשיכו לשתוק זה מול זו, עד שאימא תקפה בקול צרוד: "ישראל זה היה אצלך! ישראל זה היה אצלך!" אף פעם לא שמעתי אותה מדברת כך. זה היה קול אחר, שפעמון מלא חלודה הִדהד בו פנימה. אבא שתק עמוקות.

אם היו הימים של פעם לבנים וחורקים כמו דלת מתקלפת - התמלאו הבאים בטריקות מטלטלות. אימא ישבה שעות על אותו כיסא עץ והייתה רועדת ונושפת. אבא הסתובב מחדר לחדר ואם אחז בְּתיק העור ידענו שיבואו צעקות. אבל כמו פלא הייתי מתקרב אז כדי לשמוע את הקול שלה, מוקסם מהיכולת להרעיד את הבית.

פעם נכשל וטיגן לנו חביתה. אימא צעקה שהסתדרה הרבה שנים בלי אוכל, ואני הושׂבּעתי מהעולם החדש. בלילות עוד הייתי מתמתח על קצה האצבעות ומהפֵּך בצילום שעל המדף בגן, אבל הימים החדשים שהתעוררו בבית מילאו אותי חיים, התמכרתי אליהם.

העיניים של אימא לא היו עוד שקופות. לא זכרתי אם אי פעם היו, כי כעת צרבו בשחור ממרחקים. מצאתי את עצמי מביט בהן, ואוהב להביט. אם חיפשתי היטב מצאתי ברק. פתאום קצת הזכירו לי עיניים.

באחת הפעמים שבחנתי אותה, הרימה את עיניה והטילה עליי מבט חרוך. התנמכתי. פתאום לחשה והפכה שְאגה: "הרי לא בכיתי עליהם!"

למחרת בבוקר טיפסתי על כיסא ונטלתי את הצילום. כשנפלתי על הרצפה נירה רצה פנימה והושיטה ידיים להרים אותי אבל השתוללתי וצעקתי "לא! לא!" עד שהצלחתי לברוח ולהינעל בשירותים של הגננות.

צילום ההורים של אימא הושחת. מישהו צייר איקס צהוב וקשקוש אדום והתינוק כוסה לגמרי בשכבות של צבע גואש. דחקתי את הצילום בין כל גלילי הטואלט ושעטתי החוצה. גם כשנירה צעקה: "מיכה, תחזור!" לא שמעתי.

אם הייתי מתפרץ ככה בימים שבהם הייתה אמא מחוררת את התמונה – לא היה קורה דבר. אבל הפעם התעוררה והתבהלה וצעקה: "מיכה!"

בלי הצילום ההווה הזה יימשך לעולם.

אף פעם לא יצאה לאסֵפות הורים בגן. אבא היה מדווח מול שתיקתה מה שמע, ובסוף ניגש אליי בעיניו ומעביר יד. בכל פעם הביט אחרת, ואני אהבתי לפענח את הפנים. אבל ביום חמישי עטתה אימא את המעיל בקפידה לוהטת והשאירה את אבא בבית.

הוא ישב עם המקטרת ובמיטה חשבתי אני על החיים.

פתאום, בלי קול, אימא חזרה. זה היה לא רגיל. חשבתי: מה עוד יקרה. היא נכנסה לחדר, התקרבה עד שחצאיתה חיככה את קצות המיטה שלי, הניפה ידה אל-על וצעקה: "לךָ מגיעה סטירה!" קָמַצתי את העיניים, מוכן, אבל אז כוסה האור הבא מן הדלת בצלליתה הכבדה והיא יצאה לסלון ממררת בבכי. גם כשהעזתי לפקוח אותן שוב, היה החדר חשוך מאוד.

הבכי שלה, הבכי שלה. שעה שלמה השתגעתי.

ברגליים יחפות הסתנוורתי בפתח הסלון. אימא רכנה אל צילום המשפחה שהושחת ואבא עמד מעליה ורק כרך בדומייה את כתפיה. אימא הרימה את מבטה ומבעד לַמליחוּת היו עיניה חומות ורכות ולמודות ייסורים.

ידעתי: אפשר להיכנס. עמדתי לצד אימא, והחום שלה והחום של אבא התערבבו. שָקַטנו זמן רב, רואים איך לאט לאט נמס הצהוב ויורד האדום, וסבא וסבתא ותינוקת אחת שבגרה מתגלים תחת דמעותיה של אימא.

גרסה ראשונה של סיפור זה פורסמה בכתב העת 'נקודה', גיליון 322, סיוון תשס"ט

אולי יעניין אותך גם

כתבות אחרונות

Prev Next
האומץ לחשוב פעמיים

  הטור של סיון רהב...

הפולמוס על התקווה

  מאמר מאת הרב אברהם...

הפרסום בעולם קטן עובד

לפרסום באתר או בשבועון

This email address is being protected from spambots. You need JavaScript enabled to view it.

דניאל 055-920-5666

מקום בעולם - מגזין הנוער מבית עולם קטן

לאתר מקום בעולם

שירות לקוחות מגזין - ok@okm.co.il 077-6621680

הירשמו לניוזלייטר

וקבלו את גיליון "עולם קטן" במייל הרבה לפני כולם