סליחה Featured

 14 story
 

צור עמר

"רוצה שוקולד?"

"סליחה?"

"שוקולד. רוצה?"

אני לא מכיר אותו. וזה מוזר. מה הוא, דודה שלי?

"לא. תודה".

"בטוח?"

"בטוח".

"טוב. אם תרצה, תגיד".

איזה אדם מטריד. למה אי אפשר פשוט לחכות בתור?

"לקוח A-345 לחדר מספר 7".

אני מביט בעגמומיות בפתק שלי, A-523, ומנסה לעשות חשבון. כ-180 איש לפניי, שמונה עמדות פעילות, כל אחד לפחות שבע דקות. שעתיים וחצי בערך. הלשכה פתוחה עד 15:00, שזה בעוד שעה וחצי. לא מסתדר לי.

"זה עם סוכריות קופצות".

"מה?"

"השוקולד. הוא עם סוכריות קופצות".

"וואלה".

אני מנסה להציץ בפתק שלו ולראות עד מתי אצטרך לחכות ליד הדבר הזה. הפתק בזווית לא טובה. מתעקל לאחור בדיוק איפה שכתוב המספר. זה תמיד ככה.

"אתה שומע אותן?" שאל ופער את פיו לעברי.

שמעתי אותן. אפילו הרחתי אותן עכשיו. זקנה שישבה ממול חייכה אליי. מה אמורים לעשות במצב כזה?

"כן, כן, שומע אותן", אמרתי בקוצר רוח תוך והסטתי את מבטי מהחור השחור והמאיים שנפער מולי.

"כל פעם שאני בולע הפצפוץ שלהן מתגבר כזה".

"ככה זה", עניתי וניסיתי לסיים את האירוע המטריד והמוזר הזה.

הבחור קילף את העטיפה משורת השוקולד הבאה.

"הפרה הגדולה", אמר ביראת כבוד. כאילו הייתה איזה אל יווני.

האיש נראה מהורהר פתאום. הסתכל על הפרה הגדולה וחשב. לבסוף, אחרי שניות ארוכות, שאל לאט ובשקט:"אתה רוצה את הפרה הגדולה?"

לא ידעתי אם לצחוק או לבכות.

"אתה שואל ברצינות?"

"כן. חשבתי על זה לעומק. אני מוכן להקריב את הפרה הגדולה בשבילך".

הוא הזוי. סופית.

"להקריב?" גיחכתי.

פתאום נשמט לו משהו מהיד.

הפתק! הבחור הניח את השוקולד על הכיסא לידו והתכופף להרים. כשנגלה לי המספר חשבתי שאני מדמיין. A 522. לא פחות ולא יותר. אני לא מאמין שאני הולך לבלות את כל הזמן הזה עם איש מוזר ומטריד ושוקולד עם סוכריות קופצות.

"היי! אני מספר אחד לפניך!"

מה אתה אומר.

"גם אתה לא הזמנת תור", קבע בהתלהבות.

למה? למה לא קבעתי תור?! למה בעידן האינטרנט אני צריך לחכות שעות כדי לדבר עם בן אדם?! למה למען השם לא קבעתי תור?!

"אנחנו הולכים לחכות הרבה זמן", הוסיף.

המון מידע ידוע מראש. למה זה תמיד קורה לי? למה כל המוזרים נטפלים אליי?

"אתה יודע, יש דבר אחד שתמיד מנחם אותי כשאני מחכה בתור כזה".

הבטתי לפנים. לא היה לי כוח אליו. פשוט נתתי לו. שידבר לאוויר, אני לא מקשיב.

פתאום הרגשתי משהו על הרגל שלי. זו הייתה שורת שוקולד.

"שוקולד. שוקולד תמיד מנחם אותי בתור כזה".

זהו. זה עבר כל גבול! דיבורים לחוד ומעשים לחוד. עד הרגל שלי!

"תקשיב, אדוני, אני מצטער אם לא הייתי מובן עד עכשיו, אבל אני לא רוצה את השוקולד שלך. אני לא רוצה שוקולד בכלל. אני לא מכיר אותך וגם לא רוצה להכיר אותך! אני רק מנסה לעבור את התור המוגזם הזה בשקט, והאמת שאתה קצת מפריע לי בזה!"

שקט פתאומי השתרר. המון מבטים הופנו לעברנו.

"חשבתי... שזה ינחם אותך גם אולי", ענה בהתנצלות ולקח את השוקולד בחזרה. "סליחה", לחש, הרכין את הראש לעבר הפרה הגדולה והביט בה בעצב.

הזקנה הסתכלה עליי במבט שאומר משהו שלא הצלחתי כל כך להבין. אולי הגזמתי קצת. קצת. הוא הגזים הרבה. המון!

"לקוח A-351 לחדר מספר 2", הכריז הקול הנשי והחזיר את כולם להתאבל על מקומם העגום בתור הבלתי נגמר הזה. איך אמורים להספיק עד 15:00? וחוץ מזה, למה אנשים עוד ממשיכים להגיע? אם הם יספיקו, אני בטוח אספיק. זה בטוח. אבל מי אמר שיספיקו בכלל?! החלטתי לשאול ולסיים עם הספק המטריד הזה. לא חסרות לי טרדות כאן, ולא יזיק אם אפשר לצמצם עוד אחת. קמתי. ניגשתי לאחת הנשים שישבו מאחורי שולחן הקבלה. היא נראתה עייפה. שחוקה. הבעת פנים קבועה של אישה שעונה תשובות קבועות שדרך קבע אינן מספקות את השואלים.

"אפשר לשאול שאלה?" שאלתי.

"כבר שאלת אחת".

"מה?"

"עוד אחת. תרצה אולי לשאול פעם שלישית?"

איכשהו ההומור הציני שלה נעם לי. חייכתי קלות.

"אשמח. הלשכה פתוחה עד 15:00, נכון?"

"לא דקה אחרי".

"איך כולם אמורים להספיק להיכנס?"

"אתה פעם ראשונה כאן, נכון?"

"נכון", עניתי בחשש ולא ידעתי אם אופתע לטובה או לרעה מהמשך התשובה.

"לא כולם מספיקים להיכנס, אדוני. מי שלא מספיק היום מגיע מחר ונכנס על הבוקר. הלשכה נפתחת ב-8:00, לא לאחר. מומלץ להגיע מוכנים עם תעודת זהות וטופס מלא מראש. הכניסה במקרה כזה מהדלת האחורית, והקבלה בעמדה מספר שמונה בלבד", דקלמה.

"ברצינות?"

"זו כבר השאלה החמישית, אדוני. וכן, ברצינות".

"אני כבר שעה פה! אני חייב להגיש את הטופס עד היום! אני לא מאמין! זה נראה לך הגיוני?!"

"תגיד לי, אדוני, אם זה לא ייראה לי הגיוני, זה ישנה משהו?"

התשובות שלה טובות מדי.

"האמת שלא", עניתי.

"שמחה שעזרתי", השיבה.

הסתובבתי בחזרה לעבר המקום שלי, מתבונן בפתק ומנסה שוב ושוב לחשב את הזמן. גבולי. מאוד גבולי. בעודי מהרהר אני מרים את עיניי ולא מאמין למה שאני רואה. יושבים לי במקום. אדם מבוגר. מבוגר מדי. מבוגר מכדי שאגיד לו לקום. מה חשבתי לעצמי? למה אני קם כשמסביב עומדים עשרות ותרים אחר מקום פנוי? ולמה הבחור עם השוקולד לא שמר לי אותו?! למה שישמור, בעצם? אני בעצמי אמרתי לו שיעזוב אותי בשקט.

נותרתי לעמוד.

הזקנה כבר לא הייתה שם, והבחור עוד התבונן בפרה הגדולה שלו. לקח את זה קשה. בעיה שלו.

"לקוח A-377 לחדר מספר 5".

זה מתקדם מהר משחישבתי. האמת היא שמעולם לא הייתי חזק כל כך במתמטיקה. מזל, חשבתי לעצמי.

במשך שעה ארוכה השעון תקתק והאישה הכריזה. עשר דקות נותרו, חמישה אנשים לפניי, ובהם האיש המוזר שעדיין בהה בפרה הגדולה שלו.

"לקוח A-521 לחדר מספר 7".

יופי, חשבתי לעצמי. עכשיו נשאר רק המוזר, ואז אני.

השעה הייתה 14:56.הרגל שלי קיפצה בעצבנות. זה קרוב. זה גבולי. אני חייב להספיק. חייב חייב חייב.פתאום נפתחה דלת חדר המנהל. "תכניסי עוד אחד, והביתה", שמעתי אותו זורק למזכירה. אין סיכוי. אין סיכוי שהבחור המטריד נכנס ואני לא. אין סיכוי שישבתי שעתיים שלמות כדי ללכת הביתה!

"סליחה!" אמרתי בבהילות וניגשתי למנהל. המנהל פתח את דלת משרדו ונעמד מולי בביטחון מעורר חלחלה. הוא היה נמוך אבל סמכותי. היה לו ריח של בושם יקר ומראה מטופח בצורה מתנשאת.

"אני כבר שעתיים מחכה. אני פעם ראשונה פה ואני חייב..."

"להיכנס", השלים המנהל ברוגע מרגיז. "אתה יודע שאתה לא הראשון שחייב להיכנס אדוני. ולא האחרון. כמוך יש בכל יום. בדיוק בשעה הזו, אגב. תגיע מחר בשמונה. תעודת זהות וטופס מלא מראש. אחר צהריים טובים", אמר בזחיחות, הסתובב וסגר את הדלת.

רתחתי מזעם. אני לא מתכוון לוותר. לא עכשיו. לא כשהבן שלי מחכה לזה כל כך הרבה זמן.דפקתי בדלת. לא ענה. דפקתי שוב. לא ענה. דפקתי חזק יותר. פתח.

"אני יכול לעזור?" שאל כאילו ראה אותי בפעם הראשונה.

"כן, אדוני, אתה בהחלט יכול לעזור לי כאן! יש לי ילד נכה שמחכה לכיסא הגלגלים שלו. זה כיסא מיוחד שמותאם לכדורסל נכים. הוא מחכה לזה כל כך הרבה זמן, ואני לא יכול לעשות לו את זה!"

"אני מצטער, אדוני, זו לא ההחלטה שלי".

"אז של מי ההחלטה הזו, למען ה'?! אתה המנהל כאן! אני פה כבר שעתיים, וזה היום האחרון להגיש בקשה. אני מתחנן. מה זה בשבילכם להכניס עוד אחד?!"

"תראה, אדוני. אה, איך אמרת שקוראים לך?"

"יריב".

"כן. תראה, יריב. אתה נמצא במוסד לביטוח לאומי. אף אחד לא מגיע לכאן מסיבות משמחות. אני מציע שתמלא טופס חריגים ותשאיר אצלי. מחר תגיע בשמונה כמו שדיברנו ונראה אם נוכל לעשות משהו. בסדר?"

"אתה רציני? אתה רוצה שאגיע מחר שוב ואבזבז יום עבודה, שאסכן את המלגה היחידה שמגיעה לי ואולי אצטרך לקבץ נדבות בשביל שסוף-סוף יהיה לבן שלי איך לשחק כמו כל הילדים בעולם רק בשביל שאתה תוכל לעבוד חמש דקות פחות?!"

"תראה, מר יריב, כשאתה מציג את זה ככה..."

"איך אפשר להציג את זה אחרת?!" צעקתי.

"מצטער, אדוני. לא אוכל לעזור לך", חתם בלי להתייחס וסגר את הדלת. רעדתי. הייתי מסוחרר ומבולבל. כעסתי כמו שלא כעסתי בחיים, ובעיקר פחדתי. פחדתי מהחזרה הביתה. פחדתי מהעיניים של הילד שלי. עיניים שיאירו כשאפתח את הדלת ויכבו כשאסגור אותה.

התחלתי לראות שחור. התיישבתי על כיסא שניצב לידי, עצמתי את העיניים וניסיתי לנשום. פתאום הרגשתי משהו על הרגל שלי. פקחתי את העיניים וראיתי אותו. האיש המוזר.

על הרגל שלי נח פתק לבן ומעוגל. A-522.

האיש המוזר לא דיבר. רק הסתובב לעבר היציאה לאט ובשקט.רגע לפני שהגיע לדלת נעצר, הסתובב בחזרה והניח עוד משהו על הרגל שלי. הפרה הגדולה.

"זה בשביל הילד שלך שאמרת" .

ניסיתי לדבר אך דבר לא יצא מפי.

האיש הסתובב באיטיות והלך לעבר היציאה.

"לקוח A-522 לחדר מספר 4".

עמדתי כשבידי האחת פתק ובידי השנייה פרה גדולה, הבטתי בו שוב בפעם האחרונה, פתחתי את פי ולחשתי "סליחה".

אולי יעניין אותך גם

כתבות אחרונות

Prev Next
כפיים למהפכה

  מאמר מאת הרב אברהם...

להתכונן לשנת קורונה?

  מאמר מאת  הרבנית ד"ר...

הפרסום בעולם קטן עובד

לפרסום באתר או בשבועון

This email address is being protected from spambots. You need JavaScript enabled to view it.

דניאל 055-920-5666

מקום בעולם - מגזין הנוער מבית עולם קטן

לאתר מקום בעולם

שירות לקוחות מגזין - ok@okm.co.il 077-6621680

הירשמו לניוזלייטר

וקבלו את גיליון "עולם קטן" במייל הרבה לפני כולם