תיקון חצות

6sipur
 יונדב כהן

הבוקר שטוף אור, והן הולכות יד ביד אל הגן. נגה מאטה את הקצב. עיניה פעורות, נמשכות אל צופית במעופה, אל חתול הנובר בפח, אל שביל נמלים שכמעט דרכו עליו. רחלי ממהרת מעט; היא צריכה עוד להספיק הבוקר לעבור בבנק ובקופת החולים ולסדר את הבית.

אמא, תראי! קוראת נגה ומצביעה אל הכביש: צב קטן מהלך שם בצעדים שלווים. רגע ארוך הן בוהות בו, אחוזות קסם. מזמן לא ראו צב. הוא קצת משעשע את רחלי, עם השריון המסורבל והארשת הקשוחה שלו. כמו שמִקשת אבטיחים מצחיקה אותה לפעמים: הפלא הזה, פרי בשרני ומגושם כל כך צץ לו מן האדמה.

נהמת מנוע משיבה אותה אל המציאות. היא נבעתת באחת, קופאת על מקומה. רכב דוהר במעלה הכביש.

היא מספיקה רק לכסות את עיני בתה, ואחרי רגע שתיהן מתחלחלות מקול פיצוח מחריד.

נגה פורצת בבכי, טומנת פניה בשמלה של אמה (כשהיא נצמדת כך לגופה, מחשבה מוזרה מכמירה את רחלי: אולי גם העובר בוכה אתה מבפנים). אמא, אני לא רוצה שצבים ימותו, היא רוקעת ברגלה ומייללת. אני לא רוצה שצבים ימותו, אני לא רוצה שאף אחד ימותו.

רחלי רוכנת ומחבקת. כשהיא רואה שהבכי לא חדל היא לוחשת: זה בסדר, מותר לבכות. ולעצמה היא מוסיפה: מי שבוכה, זה סימן שהלב שלו טהור.

אחרי הסידורים היא ממהרת הביתה. אתמול בערב חזרה מהעבודה מותשת וצנחה אל זרועות השינה, דוחה את עבודות הבית אל הבוקר. כעת יש לה כביסה לתלות ויש כביסה לקפל, הכיור גדוש בכלים של שתי ארוחות ובסלון עוד נותרה המהפכה שהשאירה נגה אחרי שבנתה עם חברה יצורים לא מזוהים מעיסת נייר. בית מבולגן, היא נאנחת בחיוך, זה בית שחיים בו. וכעבור רגע נזכרת שבנערותה נשבעה לעצמה שכשתהיה אֵם לא תמחזר את המשפטים של אמה וסונטת בנערה הנועזת שהייתה על הקלות שבה נכנעה כמו כולם לחוק הטבע שלו, של שר המשפטים, שמעביר אותם כמו גֵנים.
*
בצהריים רחלי מכינה תה בסיר גדול. עלי הנענע מתבשלים לאטם וניחוחם ממלא את הבית. עוד מעט נצא לטיול, היא מסבירה לנגה, שמביטה מוקסמת בעננת האדים. נביא תה לבחורים בישיבה. מה, אין להם אימות? מצח קטן מתקמט.

בטח שיש להם אימות, היא מחייכת אליה, אבל הן רחוקות, ועכשיו הבחורים לבד.
נגה מסתפקת בזה וחוזרת לשחק על השטיח, אך רחלי מפליגה משם ורואה את הבחורים הרווקים עמלים על תלמודם בלילות החורף הארוכים והקרים, נעדרי קרבת אם וחשוכי אהבת אישה, או נמנעים מיופיו המשכר של האביב ומבוהַק הקיץ וממיתים עצמם באוהלה של תורה. היא שופכת סוכר חום ומערבבת בכף עץ גדולה, נזכרת איך תיאר לה דרור את עמל השנים ההן ואת הבדידות והתלישות והחסר המכרסם. שימתק להם, היא מתפללת ומוסיפה קצת יותר מדי סוכר, שימתק.

ורואה בעיני רוחה גם את דרור יושב שם כעת, בקרן הזווית שלו, רכון על ספריו. היא לא ממש יודעת מה הוא לומד בהם, אך כבר למקרא שמותיהם עובר בה רעד חמים: רְסִיסֵי לַיְלָה. פַּרְדֵּס רִמּוֹנִים. זֹהַר. סִפְרָן שֶׁל יְחִידִים. עַרְפִלֵּי טֹהַר. פְּרִי עֵץ חַיִּים. אוֹר נֶעֱרָב. לֶשֶׁם שְׁבוֹ וְאַחְלָמָה.

אש הכיריים לוחשת בתחתית הסיר והיא נזכרת בטיול ההוא, אחרי החתונה, כשארזו שני תרמילים והדרימו אל השממה. ובלילה החשוך והקר הצטופפו אל מדורה קטנה, ידיהם לופתות ספלי קפה שחור כמו קבצני חום. זמן ארוך הוא שתק והתבונן באש, ולבסוף פתח: מספרים על האר"י הקדוש שהיה יודע בשלהבת הנר ובלהבת האש דברים נפלאים.

(לפעמים כשהוא נוסק שמים היא מאבדת אותו. מתערפלת ובוהה עם האוזניים, מביטה בעיניו השחורות היוקדות ומאזינה לניגון העובר במילים, עד שהוא מבחין, נבוך לרגע ומצטחק, אוי רחלי מה אני מבלבל את המוח. אבל לא בפעם ההיא; היא הרגישה אז מתוכה שמוכרח שיש בה באש איזה סוד, ולכן הקשיבה בדריכות, עומדת על קצות האצבעות של הנפש, ושתתה בצמא את מילותיו המדודות, הכומסות).
בין שטיפת הכלים הבשריים לחלביים היא מתיישבת לנוח על הספה. נוטלת מהשידה שלצדה את ´שירי רחל´ שדרור קנה לה אתמול ליום ההולדת.
היא תכננה לפתוח את הספר רק כשיהיה לה די פנאי ונחת, חששה להישאב, אך כעת היא לא מתאפקת ומחליטה רק להציץ בהקדשה ובשיר אחד או שניים.

ג´ באב התשע"ד

לרחלי,
אחותי רעייתי יונתי תמתי –

´כִּי הַלְּבָבוֹת הַטּוֹבוֹת הִנָּם כְּכוֹכְבֵי הָאוֹרָה אֲשֶׁר נָתַן ה´ בָּעוֹלָם לְגָרֵשׁ אֶת הַחֲשֵׁכָה, עַל כֵּן הִנָּן צְרִיכוֹת לְהָאִיר אֶת אוֹרָן´(מתוך מכתב של הרב קוק לבתו).

כשהיא מסיימת לקרוא את השיר האחרון היא לא יודעת את נפשה. כששיר נוגע יש אינטימיות של לחישת סוד, וכאן כמו אחות פתאומית נמצאה לה (משפט שקראה מתנגן בה: הן דמה בדמי זורם, הן קולה בי רן), ולאן תוליך את גודש הקִרבה. היא מביטה בעצב בתמונת המצבה שבסוף הספר: לו הייתה בחיים, הייתה מחבקת אותה מאוד. ולפתע ניצת בה רעיון.

תהיי ראלית, מצננת אותה מחשבה שלה טון רציני ועסוק, את לא יכולה פשוט לקום ולנסוע לצפון. רחלי מכבה אותה. אורזת תיק קטן ויוצאת לטרמפיאדה. ומבפנים שולחת אליה קריצה הנערה הנועזת ההיא, שבאמצע השמינית החליטה לעשות לבד את שביל ישראל.

בצהריים רחלי מכינה תה בסיר גדול. עלי הנענע מתבשלים לאטם וניחוחם ממלא את הבית. עוד מעט נצא לטיול, היא מסבירה לנגה, שמביטה מוקסמת בעננת האדים.
 

בבית העלמין של המושבה כינרת, בין עצי אקליפטוס, היא מוצאת את קברה הצנוע. על המצבה נכתב רק ´רחל´, בפשטות, ללא הקדמות ותארים (המילה ´בפשטות´ נהגית בתוכה בפ"א רפה, כמו תמיד – אבל רק כעת היא טועמת כמה רוך יש במילה הזו, וכמה צלילות, וכמה היא נאה לרחל).

היא מדפדפת בספר שירי רחל המונח בגומחה הסמוכה.
אור נסוך על השירים שלה, מהרהרת רחלי. אך לא האור הצהוב הזרחני והזחוח של אלה הממלאים פיהם שחוק בעולם הזה; רק פס עדין, כמעט שקוף, בתבל הנוגה הזאת, מוסתרת הפנים. הם דומים בעיניה לציוריו של רמברנדט: חללם כהה, כמעט דיכאוני, אבל כמעט תמיד מבליחה בהם איזו הבטחה דקיקה, רועדת ובוטחת בה בעת, של אור ממקום אחר, ניצוץ מבשר טובות.

מניחה את ידה על אבן הקבר וקור מזדחל בבטנה. דממה סמיכה אופפת את בית העלמין. מה עושים עכשיו, היא נבוכה פתאום, מה עושים כשאת ניצבת מול הסופיוּת המאכזבת הזו, מול השתיקה. אין זו הפגישה הראשונה שלה עם מר המוות, הם כבר מכרים ותיקים, אך בכל פעם מחדש קם בה איזה מרד נבוך, כמו מסרבת להשלים עם החידלון הזה, שכל כך לא הולם את הנפש.

נביא תה לבחורים בישיבה. מה, אין להם אימות? מצח קטן מתקמט. בטח שיש להם אימות, היא מחייכת אליה, אבל הן רחוקות, ועכשיו הבחורים לבד.

רחלי גוחנת על הקבר, מבקשת ללחוש לה מה שעל לבה. לומר שהיא בטוחה כי היא אכן טובה בעיניו. שמי שזיהה בעולם הזה את האור ההוא, מי שייקר אותו חרף ביישנותו ועליבותו, בצאתו את העולם יזכה לפגוש את מקורו השלם. לומר שזה ודאי לה כאור שהחיים עוד יתחדשו בה: נפש יפה כל כך, אי-אפשר לה שתסתיים. היא מבקשת לומר את כל זה ויותר מזה, אך מרגישה שהמילים שלה דלות. שולפת מן התיק את ספר התהילים הקטן שלה, הבלוי ומשופשף בקצותיו, ומדפדפת בזריזות עד שנמצאות לה מילים.

*
באוטובוס הלילי, בדרכה חזרה הביתה, בחילות ההיריון מתערבבות בבחילות הנסיעה. כל גופה לאוּת כבדה. בסמוך אליה יושבים ארבעה נערים ומלהגים. מאחד הסלולריים בוקעת מוזיקה רעשנית. הם מדברים על בנות: מדרגים במילים בוטות בין הבחורות שלהם ובין דוגמניות, משווים אברי גוף, חוויות, סצנות מסרטים. וריח של בשמים סותרים ואלכוהול עולה באפה.

רחלי מסבה מהם את נפשה ואת פניה, מניחה ראשה על החלון הרועד. הבחילות גוברות, הדופק הולם ברקותיה. היא חשה אותו בועט מבפנים. נושאת תפילת חרישית שהכול יעבור בשלום, נזכרת בנעמה שבכתה לה אתמול בטלפון ששוב הפילה ונושכת את שפתיה. לעתים כשקשה לה לסחוב היא מציצה בזיכרון הלידה של נגה ושואבת כוח: מעולם לא הרגישה קרובה יותר לאלוהים משהרגישה אז, כשבידיה התשושות נטלה את היצור הבריא והשלם שיצא מגופה וקירבה אותו אל פניה, ועיניים הביטו בעיניים (תכולות זוהרות. כמו שלה), והאושר דמע מאליו.

– כמו למשל הדתייה הזאת, היא שומעת פתאום קריאה מאחוריה, אלה הכי גרועות אלה. לובשות הכול סגור, עד לכאן, משחקות אותה קשות להשגה יעני. מה יש, אחותי, נעמד מולה בחור אחד, אלוהים נתן לך יופי אז למה את ככה מתקמצנת. השלושה סביבו גועים בצחוק.

בלי לזכות אותם אף לא במבט היא קמה וצועדת זקופה ואטית, כנושאת כד על ראשה, אל קדמת האוטובוס. ומשהו בנחישות חשוקת השפתיים שהיא משדרת מצמית את קולות הצחוק.
הם עוברים בצומת אלון שבות. חודש כבר חלף מאז הודיעו שנמצאו גופות שלושת הנערים, ורחלי עדיין לא העזה להישיר מבט אל המקום שממנו נחטפו. אך הפעם, כשהיא יושבת בחזית האוטובוס, לא הספיקה להסיט את מבטה, והיא קוראה שמישהו כתב על הטרמפיאדה בגדול:

רחל מבכה על בניה

ובאחת נסחט מריאותיה האוויר ומפיה נפלטת אנקת כאב. הכול בסדר, היא מרגיעה את הנהג שנבהל מן האנקה ומביט בה דרך המראה, ובתוכה היא יודעת שהכול לא.

רחלי גוחנת על הקבר, מבקשת ללחוש לה מה שעל לבה. לומר שהיא בטוחה כי היא אכן טובה בעיניו. שמי שזיהה בעולם הזה את האור ההוא, מי שייקר אותו חרף ביישנותו ועליבותו, בצאתו את העולם יזכה לפגוש את מקורו השלם. לומר שזה ודאי לה כאור שהחיים עוד יתחדשו בה: נפש יפה כל כך, אי-אפשר לה שתסתיים. היא מבקשת לומר את כל זה ויותר מזה, אך מרגישה שהמילים שלה דלות. שולפת מן התיק את ספר התהילים הקטן שלה, הבלוי ומשופשף בקצותיו, ומדפדפת בזריזות עד שנמצאות לה מילים

רחלי עייפה. משא הצער של היום הזה כבד לכתפיה הדלות. היא זקוקה נואשות לחיבוק מנחם. להרפות ולטבוע בו, בטוטליות המגוננת שלו, כשהעיניים נעצמות כדי שלא לצמצם את השגב. כשתגיע הביתה, היא מחליטה, תעיר את דרור ותבקש אחד.

באולפנה הייתה לפעמים עוצרת חברה במסדרון ודורשת: תני חיבוק. עכשיו, דחוף. ואם זה לא היה מספיק הייתה מוסיפה נאום ספונטני על חוק חיבוק חינם לכל אדם באשר הוא אדם, מתוקף זכותו הטבעית וההיסטורית, ותיזהרי, אני אדאג שיורידו לך במגן באזרחות, וצחוק נעים היה מפשיר את המבוכה.

היא יורדת מן האוטובוס ומתחילה לצעוד בשביל המוליך אל הבית. מביטה אל השמים, ירח זעיר של תחילת אב מטיל אור כסוף נוגה. ובחושך שסביב ליישוב פולחת ייללת התנים את הלילה. ואז בא הבכי.

חרישי בתחילה, זרזיפי. רק על הנערים. רואה למול עיניה את פניהם המחייכות, מלאות החיים. ובזה אחר זה כל הסכרים נפרצים, והיא בוכה על הכול. כמו נקרע העור העדין שחוצץ בין החוץ ובין הפנים הרך, הפגיע, וכל הצערים שהחזיקה במרחק בטוח כדי שתוכל לתפקד, וכל הכאבים הלוהטים שאחזה בהם רק בחציצת שתי מגבות, הכול נוגע עכשיו בבשר, חודר עד העצם. בוכה על הרצח ועל המוות. על הכיעור ועל הגסות ועל טמטום הלב. על הקטנות ועל הבנלי, על רסיסי השירה שנקברים תחת ערמות הפרוזה. על כל היצורים שקר להם בפנים, שלבד להם. על הקבר הדומם בבית העלמין בכינרת. וגם על הצב, הצב התמים שנופץ באחת. אמא, אני לא רוצה שצבים ימותו. אני לא רוצה שצבים ימותו, אני לא רוצה שאף אחד ימותו.

ונזכרת איך בי"ז בתמוז חזרה נגה מן הגן וסיפרה: למדנו שהיום הגדולים לא אוכלים כלום כי עצובים שבית המקדש התחרב. אחר כך הוסיפה, בראש מורכן: אמא, אני חושבת שאף פעם לא בכיתי שאין בית מקדש.
תקשיבי טוב, מתוקה, רחלי זקפה ברוך את הסנטר המורכן והביטה בעיניה; בכל פעם שבכית בגלל משהו, זה בעצם בגלל שאין בית מקדש.

חושבת על הציטוט שהקדיש לה דרור, על הכוכבים שצריכים לגרש את החשכה. אבל כעת לא די לה להיות כוכב: הילה קטנה אופפת אותך, אך את סביבותיה כבר מכתר החושך, ולפעמים גם נוגס מבפנים. היא רוצה אור שישטוף הכול. כששמעה לראשונה בילדותה את הסיפור על האיש שהחזיר אל המים כוכבי ים שהתייבשו על החוף, חייכה כמו כולם, אבל בקצה החיוך עמד עצב עמוק: והלוא הוא משלים עם מותם של כל היתר. שמישהו ידרוש מהים שיגאה שוב ויאסוף את כל הכוכבים הרכים הנצרבים בלהט השמש, המתייסרים ביובש ובצימאון אין קץ.

הלילה הזה כולה ילדה. מתחת למטפחת ההדוקה, היא מרגישה לעתים, השער שלה עדיין פזור. פזור ומבולבל וקופצני ומסתבך. מבקשת להרפות ולהתרפק כגמול עלי אמו. להיות חלשה וזקוקה, להתכנף לתנוחה עוברית ולהיות עטופה ברחם, ברחמים, מוגנת ונטולת אחריות. לא, היא לא תסתפק כעת בחיבוק מעשה ידי אדם; אבא, היא מתפללת בלי קול, הילדה שלך צריכה חיבוק.
*

אחר כך היא נכנסת לחדר של נגה. בשנתה, היא מהרהרת, אפשר לראות כי משוך עליה חוט של חן, חוט של חסד ורחמים. רחלי מיטיבה את השמיכה הכחולה על גופה ומרפרפת נשיקה על המצח השלו, החף מקמטים. וכשהיא מביטה בפנים הרכות ובחזה העולה ויורד בנשימות חרישיות, נמסכת בה נחמה זעירה ומלטפת את הלב הדווה: כשמסתכלים על מבוגרים – פתאום נגלה לה הסוד – נדרשת עקשנות יהודית כדי להיאחז באמונה שהגאולה בא תבוא; אבל כשמתבוננים בילדים, פשוט רואים שהיא מוכרחת.

 

צילום: יח"צ

 

 

אולי יעניין אותך גם

כתבות אחרונות

Prev Next
מתקפה גרעינית

  ד"ר יוסי לונדין בעקבות...

לא תחמוד

  הרב יהודה ברנדס על...

הפרסום בעולם קטן עובד

האתר החדש של עולם קטן

לפרסום באתר או בשבועון

This email address is being protected from spambots. You need JavaScript enabled to view it.

 

מקום בעולם - מגזין הנוער מבית עולם קטן

לאתר מקום בעולם

שירות לקוחות מגזין - ok@okm.co.il 077-662190

הירשמו לניוזלייטר

וקבלו את גיליון "עולם קטן" במייל הרבה לפני כולם