כחולמים Featured

 14 story

דוד ברונשטיין

הוא התהפך על משכבו, מנסה להרוויח עוד כמה דקות, למשוך עוד קצת את שרעפי השינה על עיניו העצומות. האור החזק מבחוץ רמז לו שהשעה כבר מאוחרת, והוא אילץ את עצמו לפקוח את העיניים. אסור לו להתמהמה. לך תדע מה כבר הספיק סטרא לעשות בזמן שישן.

הוא קם ויצא אל פתח המערה, מפלס את דרכו בסבך השיחים שצמחו באין מפריע עד שהגיע אל הנחל המוכר לו כל כך ליטול את הידיים ולשטוף את פניו.

כופתא, חמורו הנאמן, המתין שם כמו תמיד, מלחך את העשב שצמח פרא על גדות הנחל. נראה שעם השנים נוספו לו לכופתא שערות לבנות. כבר בקושי רואים את גוני האפור שהיו לו. 

גם מצבו שלו, הוא חייב להודות, אינו שונה בהרבה. דמות פניו שהשתקפה באדוות הנחל הציגה אדם בא בימים, לבוש בלויים, זקנו הלבן שופע. הוא ידע להכיר בגילו המתקדם גם אם הרגיש צעיר ברוחו.

כמה דקות של רכיבה, והנה הוא כבר בפאתי העיר. ביקיצה הקודמת, זכר, היו שם רק בתים אחדים נמוכי קומה. הוא חייך כשנזכר במה שלימד אותו רבי עקיבא לפני שנים רבות כל כך על הארץ המתמתחת כעורו של הצבי כאשר יושביה עליה. הוא הביט אל מגדלי המגורים הגבוהים וליבו התמלא שמחה.

אם כך, אולי באמת הגיע הזמן? יכול להיות שזו הסיבה שהתעורר דווקא עכשיו? הנה הארץ נבנית ויושביה עליה. הוא ליטף את השופר העתיק שבתיקו בהיסח הדעת, אבל השופר נותר דומם כתמיד.

הוא נזכר בפעם ההיא שהתעורר לפני כמה מאות שנים, איך ליווה בהתרגשות את תלמידיו של רבי אליהו בעלייתם הגדולה בכל הדרכים המסובכות שעברו עד שהגיעו לארץ.

ואיך התברר שהיו רק מתי מעט שבאו איתם. איפה היו כל השאר? הם לא שמעו את קריאתו של רבי אליהו? בוודאי סטרא הוא ששכנע אותם להישאר על סיר הבשר. הוא הכיר היטב את חותם ידו של סטרא אף שמעולם לא ראה את פניו. 

בפעם הבאה שהתעורר, אחרי שינה כאובה במיוחד, המצב כבר היה שונה לחלוטין. הוא זכר היטב את כותרות העיתונים: המנדט מת! תחי מדינתנו!

אלו היו ימים גדולים באמת. תשע עשרה שנים תמימות הוא חיכה, לא שכב לישון אפילו לרגע, בטוח בכל יום שהנה הוא בא. דבר כזה לא קרה לו מאז שלח אותו רבי עקיבא עם השופר אל משימתו הארוכה.

וכששמע את הצנחנים פוצחים בשירה, כשראה את הדמעות בעיני העם הכורה את אוזניו למקלטי הרדיו, כבר עמד להוציא את השופר. הרב שלמה הקדים אותו בכמה דקות.

אבל גם שם עבד סטרא בחריצות. בסוף המלחמה שוב נסגר ההר, והיהודים הסתפקו בכותל המערבי כתחליף לדבר האמיתי. והוא נאלץ לחזור למערה.

והייתה כמובן גם היקיצה האחרונה, כשהצליחו לגדל פרה אדומה. הוא נזכר איך שמח כששמע שקמו סוף סוף ועשו מעשה אחרי שכבר חשש שיחכו למשיח לנצח.

ואיך שוב פגש את מעשה ידיו של סטרא, עם כל המתנגדים שקמו בטענה שאת הפרה האחרונה "יעשה רק מלך המשיח מהרה ייגלה". הציטוט השגוי מהרמב"ם העלה את חמתו, וגם ניסיונם של האנשים שוב ושוב לדחות מעליהם כל רעיון של גאולה.

באותו זמן הוא חשב שהמשימה הזאת פשוט גדולה עליו. אם בכל התקדמות סטרא שוב מתעורר ומחזיר את המצב לקדמותו, מה בכלל הטעם בכל זה?

בדרכו בחזרה הפך שוב ושוב במילות הפרדה שאמר לו רבי עקיבא כששלח אותו לדרכו הארוכה. הוא עוד לא היה בטוח שהבין לעומק את משמעות המילים. לכל מקום שהלך הן הלכו איתו, ובכל פעם קיבלו משמעות חדשה, גדולה ועמוקה יותר. "חשוכא לנהורא", שינן לעצמו, "מרירו למתיקו". אפשר להפוך את החושך לאור. 

ואז גמלה בליבו החלטה. הוא ירד מהחמור, מתעלם בנחרצות מנעירות המחאה הרמות. אם אתה מאמין, אמר לעצמו, שיכולים לקלקל – תאמין. תאמין שיכולים לתקן. הם יכולים לקלקל, וסטרא בהחלט עוזר בזה, אך הם יכולים גם לתקן. אפשר להפוך את החושך לאור.

בפעם הבאה, החליט, הם כבר יהיו מוכנים. סטרא כבר לא יתענג על הניצחון. שילך לו כופתא למערה, אם הוא רוצה. הפעם הוא נשאר. יש לו משימה לעשות. עם החמור או בלעדיו.

שנה שלמה הוא עבר ביניהם, מנסה להפיץ את האור. "עד שתחפץ", הזכיר לעצמו בכל פעם שהייאוש כרסם בקרבו. צריך רק לעורר את החפץ. היו יחידים שהסכימו להקשיב לו, אולי מתוך חמלה ואולי מתוך נימוס. אך למען האמת רובם הגיבו באדישות מאכזבת. 

מזל שפגש את הילד ההוא שעמד אז ליד אביו. הוא לא ידע את שמו של הילד, אבל אם לא הוא, כנראה לא היה מצליח במשימה. האב אומנם התעניין בדברים מתוך נימוס גרידא, אבל הילד, הילד היה סיפור אחר. הוא לא אמר דבר, הילד. רק הסתכל בעיניים גדולות ונוצצות, מאזין למילים, בולע את הדברים אל קרבו. 

והוא ידע שנגע בנימי נפשו. הוא ראה זאת בעמידתו המשתאה. הוא ראה זאת בעיניו המשוטטות, מחפשות את השכינה, בדמיונו הצופה אל רגשת הכוהנים ואל שירת הלוויים. וכששמע אותו שואל את אביו בתמימות של ילד ואת התשובה המגומגמת של האב, הבין שהצליח.

זה הקטן גדול יהיה, חשב לעצמו בסיפוק. לכשיגדל מובטחני בו שיצית בלב ישראל את אש הגאולה. "עד שתחפץ", לעורר את הרצון. והוא חזר למערה, אך הפעם עם תקווה גדולה בלב.

מעניין איפה הילד הזה היום. האם המשיך לחלום גם אחרי שגדל? האם הוא הצליח להשפיע? ואולי טעה כשהשליך את כל יהבו רק על ילד אחד?

כשהגיע לירושלים, רכוב על חמורו, התפוגגו כל הספקות באחת. העיר, שלפני שנים מעטות ישבה בדד, בוכה בלילות ודמעתה על לחייה, האירה עכשיו באור יקרות ובליבה הפועם בית המקדש.

הוא הצליח, הילד! הוא הצליח להשפיע. הם הצליחו לחלום, הצליחו להגשים. 

דמעות עמדו בעיניו. הגיע הזמן! שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה! 

הוא מיהר בהתרגשות, משנן לעצמו את המילים שהתאמן עליהן כמעט אלפיים שנה. ליבו פעם במהירות כשעלה במדרגות אל גג בית המקדש, אוחז את השופר בשתי ידיו. מילותיו כבר עמדו על קצה הלשון, אבל משהו בהן נעצר. המילים לא התאימו לו.

זאת אומרת, הענווים וזמן הגאולה זה בסדר, אבל מה עם החלק השני? "ואם אין אתם מאמינים"? הוא חשב, הם אינם מאמינים? "ראו באורי שזורח עליכם"? הרי אורם שלהם זורח למרחוק.

הוא עמד שם על הגג, פי השופר מונח על שפתיו, אך לא הוציא אף לא קול אחד. כי דבריו של רבו על החושך והאור שוב קיבלו משמעות חדשה. 

כן, הוא הבין, אפשר להאיר את חשכת הגלות. צריך רק לפקוח את העיניים. ותחזינה עינינו, והנה הם רואים באורו של משיח. והם כבר מאמינים. הם כבר אינם ממתינים לביאת המשיח. הם פשוט הביאו אותו בעצמם.

הוא ניתק את השופר משפתיו בדממה והחזיר אותו לנרתיקו. הגיע הזמן שימצא לעצמו משימה חדשה.

אולי יעניין אותך גם

כתבות אחרונות

Prev Next
תכלה שנה וברכותיה

  מאמר לראש השנה מאת...

לתת לכולם להיות שותפים

  מאמר לראש השנה מאת...

הפרסום בעולם קטן עובד

לפרסום באתר או בשבועון

This email address is being protected from spambots. You need JavaScript enabled to view it.

דניאל 055-920-5666

מקום בעולם - מגזין הנוער מבית עולם קטן

לאתר מקום בעולם

שירות לקוחות מגזין - ok@okm.co.il 077-6621680

הירשמו לניוזלייטר

וקבלו את גיליון "עולם קטן" במייל הרבה לפני כולם