הנדידה הגדולה הביתה Featured

 12 story

נחשון מאיר

רוחות של סתיו התחילו נושבות, השלג והכפור עמדו בפתח וכל הציפורים ידעו שהגיע הזמן לנדוד.

חסידה לבנה וצעירה התכוננה למסעה הראשון אל היבשת החמה, אפריקה.

היא חששה מאוד מן המסע הארוך, "יותר משנים-עשר אלף קילומטר!" שמעה את חברותיה מספרות.

"תצטרכי להישאר מרוכזת לאורך כל הדרך ולדבוק בלהקה", אמרה אימה. "אנחנו עפות בצורת v כך שכל ציפור חותכת את האויר לטובת חברתה שמאחוריה".

"אם חלילה תלכי לאיבוד", הוסיף אביה, "הביטי בצבע עורם של בני האדם בקרבתך, צבעם משתנה על פי מיקומם, וכך תגלי היכן את נמצאת. יש אנשים כהי-עור ויש בהירי-עור, אף אחד מהם לא באמת שחור או לבן, אך משום מה, כך הם אוהבים לכנות את עצמם".

"אתה מבין את שפתם של בני האדם?" שאלה החסידה הקטנה.

"בוודאי", המשיך אביה, "הרי דורות על גבי דורות אנשים סביב העולם מבקשים מאיתנו בקשות ומשאלות, כמו אותה קבוצה של אנשים הפרוסים בכל העולם המבקשים מאיתנו לראות מה שלום ארצם, ארץ שהם עזבו לפני שנים רבות. בכל פעם שאנו חולפים מעליהם, בעודם עובדים בשדה הם מביטים לשמיים ושואלים:

שִׁמְלָהשִׁמְלָהאְַגַרְצִ'ין יְרוּסָלֵם דְהְנָה?

חסידה חסידה, השלום לירושלים ארצנו?"

הלהקה התארגנה ואכלה היטב לפני המסע הארוך, ובשעת בוקר מוקדמת, ממש לפני הזריחה, יצאה לדרך ונדדה ללא הפסקה יממה שלמה.

"שלוש-מאות קילומטר", סיכמה אימה בסוף היום. "התחלה לא רעה".

החסידה הקטנה הייתה מותשת ומבולבלת והתקשתה להקשיב לדברי אימה, היא רק רצתה לנוח ולישון, ובצמרת עץ ברוש גבוה מצאה מקום ללון, הרחק מן הרעש והמהומה.

כך נהגה לילה אחר לילה, מצאה עץ ברוש גבוה ולנה בצמרתו, ובכך אגרה כוחות לנדידה למחרת. תמיד הייתה משכימה עם כולם בשעת בוקר מוקדמת, ממש לפני זריחה.

יום אחד התעוררה החסידה כשחיוך גדול נסוך על פניה וכוח רב בכנפיה.

"נשאר לנו פחות מחצי דרך להגיע לאפריקה", צהלה ושמחה, "הרי בקרוב נגיע לארץ ישראל, זוהי נקודת המפגש בין יבשת אסיה ליבשת אפריקה!" אך חיוכה נמחק למראה השומם של עצי הברוש והאורן שהקיפוה בדממה מפחידה.

"הי, משפחה, היכן אתם?" קראה בדאגה, אך רק את הד קולה שמעה בחזרה.

הביטה סביב ולא מצאה אף לא חסידה אחת. היא האמינה בתחילה שמשפחתה כנראה ממתינה בקרבת מקום ורק התקדמה כדי למצוא מקור מים ומזון, אך ככל שהזמן עבר והשמש נטתה לשקוע, הבינה שהיא נותרה לבדה.

החסידה לא הצליחה להניע את עצמה וקפאה במקום, היא חיבקה חזק את צמרת העץ הגבוה וקיוותה שמישהו יבוא לחפשה ולהצילה. הלילה ירד ורוחות קרות ועזות הרעישו את היער והניעו את צמרות העצים, גשם עז ניתך ארצה והחסידה עצמה עיניים. בעוד עיניה עצומות חשבה על קינהּ הנעים ותהתה לעצמה, האראה אותו שוב? ומה באשר ללהקה, האם אראה אותה שוב? לא ידעה מה להשיב ולא הצליחה להתאפק מלבכות. בכתה ובכתה עד שנרדמה ונפלה לשינה עמוקה עד אמצע היום למחרת.

כשהתעוררה מקרני השמש שסנוורו את עיניה, החליטה שהיא מוכרחה לעשות משהו על מנת לחלץ את עצמה. אבל מה? חשבה וחשבה עד שנזכרה בעצת אביה.

"להביט בצבע עורם של בני האדם", שיננה בקול. "הרי אם הם בהירי-עור סימן שאני עדיין בצד הצפוני של העולם, ואם הם כהי-עור סימן שאני כבר נמצאת בדרום העולם, באפריקה".

היא עצמה עיניים והקשיבה כמיטב יכולתה, "ילדים משחקים!" קראה, היא שומעת אותם, הם לא רחוקים, ובאחת, פרשה כנפיים ונטשה את עץ הברוש.

היא עפה בעקבות הקולות ופתאום נפרש לנגד עיניה עמק רחב ידיים. עמק מלא נחלים ואגמי מים, והרים גבוהים נישאים סביב. היא צנחה אל עבר הקולות וראתה אנשים מבוגרים יושבים במרפסת וילדים קטנים משחקים ב"תופסת". כאשר הסתכלה מקרוב הופתעה לגלות שאחד הילדים היה כהה-עור והשני בהיר. עכשיו היא באמת מבולבלת. אולי בכלל היא חולמת? סטרה לעצמה בכנפה וצבתה את לחייה, אך משלא התעוררה הבינה שאין זה חלום.

לפני שהספיקה להתחבא, הילדים ראו אותה והביטו בה בפליאה ממרחק מטרים ספורים. אחד הילדים, כהה-העור, הצביע לעברה ואמר לחברו, "הנה חסידה. אבא שלי סיפר לי שכאשר הוא חי באתיופיה שבאפריקה, הוא וחבריו היו מביטים בחסידות הנודדות ושואלים אותם מה שלום ארץ ישראל באמהרית:

שִׁמְלָה שִׁמְלָה אְַגַרְצִ'ין יְרוּסָלֵם דְהְנָה –היו אומרים.

חסידה חסידה, השלום לירושלים ארצנו? - היו שואלים".

לא הספיק הראשון לסיים את דבריו, וחברו בהיר-העור התפרץ: "ממש אתמול בלילה אבא שלי הקריא לי שיר שכתב חיים נחמן ביאליק. הוא היה משורר דגול שגדל ברוסיה שבאירופה ועלה ארצה, וגם הוא שאל בשיר שלו את הציפורים הנודדות מה שלום ארץ ישראל, לאחר שחזרו מהנדידה לאפריקה. כך כתב בשיר הראשון שלו 'אל הציפור':

זַמְּרִי, סַפֵּרִי, צִפּוֹרִי הַיְקָרָה,

מֵאֶרֶץ מֶרְחַקִּים נִפְלָאוֹת,

הֲגַם שָׁם בָּאָרֶץ הַחַמָּה, הַיָּפָה,

תִּרְבֶּינָה הָרָעוֹת, הַתְּלָאוֹת?"

החסידה שמחה לשמוע את הילדים הקטנים מדברים על אבותיהם שדיברו אל אבותיה והבינה שהיא נמצאת בארץ ישראל, אותה ארץ שדרשו בשלומה כל אותן שנים, ובעודה מחייכת ובוהה בילדים חשה משב רוח רענן מעליה. היא הביטה השמיימה וראתה להקות אדירות של ציפורים חותכות באוויר. היא לא ידעה להיכן הן פונות, אך כנראה יוכלו לעזור לה, חשבה לעצמה, ורגע לפני שהילדים הגיעו למרחק נגיעה ממנה פרחה באוויר והמשיכה את מסעה.

"סליחה אדוני", שאלה את העגור האפור שעף לצידה, "להיכן פניכם מועדות?"

"אנחנו עוצרים בקרוב באגמון החולה, שם נחנה ללילה. חלק מאיתנו ימשיך מכאן לאפריקה והשאר יישארו כאן עד סוף החורף".

החסידה הצטרפה אליהן וראתה עוד ועוד ציפורים מכל הצבעים ובכל הגדלים עפות בשמיים ונוחתות באגמון. היו שם ציפורי שיר קטנטנות, שנודדות בלילה לבדן, כך שמעה, והיו ציפורים גדולות בלהקות גדולות שנודדות במהלך היום. איך תמצא את הלהקה שלה בין מאות אלפי הציפורים הללו? היא לא ידעה, אך התחילה לשאול ציפורים אם ראו להקת חסידות לבנות. אף אחד לא ראה או שמע, כולם חדשים כאן והגיעו רק היום, כמותה. כמעט שנואשה עד שפנה אליה דרור קטן ואפרורי: "שלום חסידה, אני ציפור דרור, אני מקומי ואינני נודד, ואכן ראיתי להקה של חסידות לבנות, הן היו כאן אתמול ומוקדם בבוקר המשיכו בדרכן".

"להיכן? להיכן הן פנו?" קראה החסידה בהתרגשות.

"לתחנה הבאה בארץ שבה עוברות הציפורים בתקופת הנדידה, זהו פארק הציפורים בירושלים. לאחר מכן יש רק עוד תחנה אחת בארץ, פארק הציפורים באילת, שם הציפורים חונות ואוגרות כוחות לפני חציית המדבר הגדול, ואחריו יגיעו לאפריקה".

"אני מוכרחה למצוא אותן לפני כן, אני פשוט מוכרחה!"

"אין בעיה, חסידונת, אני אעזור לך", ענה הדרור, "נצא לדרך מחר, עכשיו את צריכה לישון ולאגור כוחות".

החסידה ניסתה להירדם, אך לא הצליחה, היא שילבה כנפיים מאחורי ראשהּ והביטה אל הכוכבים שבשמיים. "הי דרור, אפשר לשאול אותך שאלה?" לחשה החסידה.

"כן חסידה", ענה דרור מתוך שינה.

"כמה זמן האנשים הללו נדדו לפני שחזרו לארצם?"

"את מתכוונת ליהודים? הוֹ, שנים רבות הם נדדו, כמעט אלפיים שנה עד שהצליחו לחזור לארץ ישראל. סבִי סיפר לי שזה קרה לפני כשבעים שנה, אז הם הצליחו להקים כאן מדינה ולאט לאט יהודים התחילו לחזור לכאן מכל העולם".

"וואו", התרשמה החסידה ששכחה לרגע מצרותיה.

"אתה חושב שגם אני אצליח, דרור? אתה חושב שאצליח להגיע הביתה?"

"כן חסידה. אני חושב שנצליח ביחד".

למחרת בבוקר השכימו השניים והחלו את דרכם דרומה. הם עפו מעל מימיה הכחולים של הכינרת וראו את רמת הגולן משמאלם והרי הגליל מימינם, הם המשיכו דרך בקעת הירדן ועמק המעיינות, ונסקו מעל הגלבוע והרי השומרון, ולקראת ערב הגיעו לפארק הציפורים בירושלים. דרור שאל כמה מחבריו, שמתגוררים באזור גן סאקר, אם ראו להקת חסידות לבנות בדרכן לאפריקה. "כן בהחלט, הן היו כאן היום בבוקר, פספסתם אותם ממש בכמה שעות".

"איני יכולה דרור. אין לנו סיכוי, הרי לעולם לא נגיע אליהן לפני המדבר הגדול", אמרה החסידה הקטנה כשצווארה כפוף ודמעות בעיניה.

"האמיני חסידה, אל תתייאשי. המקום הזה יכול ללמדך אמונה. הרי אבותייך, שנשאו את בקשותיהם של יהודי אתיופיה אל המקום הזה, 'יְרוּסָלֵם', לא יכלו לדמיין לעצמם שיום אחד יהודי אתיופיה אכן יחזרו לכאן, והנה, את ראית במו עינייך שהם חזרו. לעולם אל תפסיקי להאמין".

דרור הצליח לעורר בחסידה תקווה חדשה. היא עצמה עיניים, נשמה נשימה עמוקה והרגישה רוח קלה מלטפת את פניה. "ירוסלם, ירוסלם", לחשה לעצמה, "שנים רבות החסידות העבירו אלייך בנאמנות את משאלות בני עמך, עכשיו תורי לשאול. הראית את בני משפחתי? השלום להם? האראה אותם שוב?" היא הרגישה איך מילותיה נישאות ברוח ומתחברות אל רבבות המשאלות העולות מקצות העולם. ואז החליטה בליבה, בלי לומר מילה, שגם אם לא תצליח למצוא את משפחתה, לעולם לא תפסיק לנסות.

הם קמו למחרת השכם בבוקר והמשיכו את מסעם. הם ראו את גבעות השפלה ואת מישור החוף ממערב ואת מדבר יהודה ממזרח, חצו את הרי חברון ועברו את הנגב העצום.

"כמה צבעים שונים ומגוונים יש בארץ הזאת!" התפלאה החסידה בקול, בעודם חגים מעל מכתש רמון.

"כמו צבעיה השונים, כך אנשיה", הוסיף דרור. "הם שונים ומגוונים וביחד יוצרים מראה מרהיב".

הם המשיכו דרך הערבה, וסוף סוף הגיעו לפארק הציפורים באילת, כמה דקות לפני השקיעה. החסידה ראתה במרחק את המדבר הגדול וליבה נצבט. הרי לבד היא לא תצליח לשרוד במסע, ידעה, ושוב מחשבות על משפחתה וביתה גאו בתוכה. הדרור והחסידה מצאו מקור מים ושתו לרוויה, מצאו מזון בעצי הפארק ואכלו לשובע. החסידה לא דיברה הערב כמו בערבים קודמים, היא לא רצתה להעיב על היום הנפלא שעברו יחד.

הם התארגנו לשינה ודרור שאל את החסידה אם הוא יכול להראות לה מקום מיוחד. היא נענתה בחיוב ועקבה אחריו. הם עפו אל עבר הר צפחות. "זהו ההר העתיק ביותר בארץ הזאת", סיפר דרור, "ויש מכאן תצפית פשוט נפלאה, אפשר לראות מכאן ארבע מדינות שונות".

"ולאיזה כיוון עליי להמשיך מכאן?" שאלה החסידה.

"דרומה", אמר דרור והצביע, "אל עבר מדבר סיני שבמצרים".

החסידה בהתה במדבר הצהובוהצחיח ועיניה נבהלו, ושוב הביטה אל השמיים האדמדמים. פתאום ראתה ממרחק נקודות קטנות באופק, נקודות נגלות ונכסות, הן היו במרחק רב וקשה היה לזהות בוודאות במה מדובר, אך נראה היה שהנקודות מתקרבות. "אתה רואה את הנקודות הללו, דרור?" שאלה החסידה.

"כן, הן מסודרות בצורה מסוימת, איך קוראים לצורה הזאת?"

"הן מסודרות בצורת V", צעקה החסידה בהתרגשות, "כך כל ציפור עוזרת לחתוך את האוויר לטובת חברתה שמאחוריה". דרור לא הבין כל כך ממה ההתרגשות הגדולה, אך המשיך להביט בשקט אל עבר האופק. הנקודות גדלו, ועכשיו היה ברור שמדובר בציפורים. הן גדלו עוד קצת והיה ברור שמדובר בחסידות, והן גדלו עוד קצת, וליבה של החסידה כמעט התפקע מרוב התרגשות כאשר ראתה את הלהקה של החסידות הלבנות שלה מתקרבת במהירות.

"חסידה!" קראה אימהּ וחיבקה אותה חזק כפי שלא חיבקה אותה מעולם, "אנחנו מחפשים אחרייך כבר שלושה ימים שלמים! כאשר גילינו שאת לא נמצאת, חזרנו למקום הלינה האחרון וחיפשנו אותך, אך כאשר לא מצאנו, חשבנו שאולי המשכת לפנינו לבדך ולכן המשכנו דרומה בתקווה למצוא אותך. המתנו לך כאן באילת, בתחנה האחרונה בארץ ישראל, ולא ידענו היכן עוד את עשויה להיות. היום בבוקר הלהקה החליטה שמוכרחים להתקדם. התקדמנו כחצי יממה אל תוך המדבר, אך משהו בתוכי ידע שאת עוד כאן, בארץ ישראל, הרגשתי כאילו הארץ קוראת אליי בחזרה. אינני יודעת להסביר לך כיצד, אבל ידעתי. הסתובבנו כולנו ועפנו במהירות אדירה להספיק להגיע לפני החשכה".

החסידה רק חיבקה את אימה בחזרה, ולחשה לעצמה "תודה ירוסלם".

החסידה הביטה אל דרור ולא ידעה כיצד להודות לו על עזרתו, היא הייתה לבדה והוא היה לה לחבר.

"דרור, אולי ניפגש שוב בשנה הבאה, מה אתה חושב?" שאלה בביישנות.

"בוודאי ניפגש, חסידונת", ענה לה דרור בחיוך. "בשנה הבאה, כשאנשים ישבו על המרפסת וילדים בחופשה ישחקו תופסת, אנחנו שוב ניפגש בנדידה הגדולה שלך לאפריקה".

"תודה לך, דרור", ענתה החסידה ונפרדה לשלום.

היא הצטרפה ללהקה וביחד חצו את מדבר סיני ומדבר סהרה ולבסוף הגיעו לאפריקה החמה. הם חנו שם במהלך החורף ונהנו ממזג האוויר הנעים. בדרכם חזרה הביתה, בתחילת האביב, כאשר חגו מעל אתיופיה, שאלה החסידה את אימה: "היכן היהודים שמבקשים מהחסידות לראות בשלום ירוסלם ארצם?" והאם השיבה: "היהודים כבר הגיעו הביתה".

אולי יעניין אותך גם

כתבות אחרונות

Prev Next
מופת הגורן

  אבי רט כותב על...

התעשייה

  כל מה שרציתם לדעתם...

הפרסום בעולם קטן עובד

לפרסום באתר או בשבועון

This email address is being protected from spambots. You need JavaScript enabled to view it.

דניאל 055-920-5666

מקום בעולם - מגזין הנוער מבית עולם קטן

לאתר מקום בעולם

שירות לקוחות מגזין - ok@okm.co.il 077-6621680

הירשמו לניוזלייטר

וקבלו את גיליון "עולם קטן" במייל הרבה לפני כולם