סליחה, רחל Featured

 m 7 story

שירה דרייפוס

מבוסס על סיפור אמיתי

2007

"זה לא כזה רחוק", חשבתי כשהגעתי לבית ג'אלה. נכנסתי אל מתחם בית ההארחה טליתא קומי, פוסעת דרך הגינה המטופחת ומהרהרת בגרמנים שבנו את המבנה הזה ובראש הקרן שמימנה את סמינר השלום האחרון שלנו בירדן. איך הוא שחה לידי בבריכה במלון המפואר שעל חופי ים המלח וזרק לי את החזון שלו על הסכסוך הישראלי-פלסטיני? מה בדיוק אני אמורה לעשות עם החזון הזה? לרגע כעסתי ועקפתי אותו בהפגנתיות. היו שם סטודנטים ישראלים מירושלים, פלסטינים מרמאללה ומבית לחם, ממחנות הפליטים בלטה ודהיישה, ואירופאים מגרמניה, דנמרק, צרפת, ספרד ועוד. 

כשנכנסתי לאולם בטליתא קומי שמחתי לראות את אותן פנים מוכרות. לאחר הפעילות בקבוצות, במקום להצטרף אליהם לארוחת הערב, קיפצתי במורד הגבעה וחמקתי החוצה. "קדימה!" הפצירה ורוניק ממרסיי. עיאד לחץ בחוזקה על הדוושה, ויצאנו לדרך. מליסה שאלה על הבטונדות הגבוהות שהזדקרו בצידי הדרך, וכשהבינה למה הן משמשות אחזה בידי בחוזקה.

"מה? אין לכם כאלו בקופנהגן? אל תדאגי, למכונית הזאת יש לוחית רישוי פלסטינית, לא יקרה לנו כלום", הרגעתי אותה. בתוכי עם זאת עלה חשש לנוכח העיר הגדולה שאליה התקרבנו. 

השעה הייתה שעת בין ערביים, ובאופק מעומעם ראיתי יהודים יוצאים מפתח קטן בגדר ההפרדה, "קבר רחל", נדהמתי כשהבחנתי בשלט הקטן. חצי שעה מהאוניברסיטה, ולא היה לי מושג! מה באמת הסיפור של רחל הזאת, ולמה בכלל היא קבורה דווקא פה?

במחסום ניצב חייל במדי ב'. הוא התבונן בחמישתנו בעיניים עייפות ושאל: "מאיפה?" "בית ג'אלה", השיב עיאד. לשנייה כמעט קרצתי אליו והשבתי "רמת אשכול, רמת השרון במקור", אבל שתקתי. המחסום התרומם, ועיאד נסע וסינן משהו שנשמע כמו קללה בערבית.

דרכים פתלתלות וצרות הובילו אותנו לבסוף אל כנסיית המולד. רעד חלף בי, ונצמדתי לחבורה כשצעדנו אל רחבת הכנסייה. רכב שחור חנה שם. שני פלסטינים ישבו בו והביטו בנו בסקרנות. דווקא אז התחלף הפחד בהתרגשות, שלפתי מצלמה וכוונתי אל הכיכר, אל חומות הכנסייה, אל הצריח המחודד ואל עצי הברוש שתחמו את הרחבה.

"אתן רעבות?" שאל עיאד. "גוועות!" "אז בואו!"

גברים ונשים ישבו במסעדה על ספות וכורסות מרופדות בשלל בדים צבעוניים, מצחקקים ומעשנים נרגילות ריחניות. היו שם אירופאיות בהירות שיער, פלסטיניות מגונדרות ודיפלומטים אוחזי סיגרים. ברקע הסתלסלה מוזיקה בערבית, והמלצרים שירתו את כולם נמרצות. 

שעה ארוכה אחר כך, כשכמעט התפוצצנו מחומוס ופיתות שהחליפו את ארוחת הערב שהחמצנו בטליתא קומי, הופתעתי לשבריר שנייה לראות שהחשבון הסמלי שניתן לנו היה בשקלים. איך יכולתי לשכוח שהפלסטינים משתמשים בשקל הישראלי? 

כשיצאנו פסעתי אל שולי מגרש החנייה והצצתי אל עבר הגבעות המוארות שמסביב. רוח חזקה נשבה, ובאור מעומעם בצבץ גרפיטי שחור באנגלית: "סיימו את הכיבוש!" גל חום עלה בפניי. הנה אני, ישראלית גאה, עומדת נבוכה אל מול חומה ומתבוננת בגרפיטי ענק שקורא לי כובשת. 

צפירות חתכו את הדממה. עיאד תחב את ראשו מהחלון וקרא לעברנו: "יאללה! הגרמנים יתחילו לדאוג". ניגשתי לרכב בחופזה, אבל אז נתקלתי במלצר ששירת אותנו וקפאתי במקומי. בידיו הוא אחז בספרון כחול שאת כותרתו זיהיתי מייד: "פתוח סגור פתוח". איך לכל הרוחות לא הרגשתי שזה נפל לי מהתיק?

"שכחתם את זה", הוא אמר באנגלית והסתכל עליי במבט משונה. פנסי המכוניות סנוורו אותי. לקחתי מידיו את ספר השירים של יהודה עמיחי ונכנסתי לרכב. 

כשיצאנו מהעיר שקטו פעימות ליבי. עיאד נסע בדרך חשוכה והסביר שלפעמים לא מאיישים את המחסום בצד הזה. רגעים אחדים אחר כך, ליד מחסום נטוש, ראיתי על גדר ההפרדה קריקטורה של ישראלי חובש כיפה ופלסטיני בכפייה מפנים אליי גב, ישובים על סלע תחת עץ. לאן שניהם מביטים? חשבתי. רגע לפני שנעלם ציור הקיר בעלטה, ואיתו השלט "רחל אמנו", באור הלבנה הבחנתי ביונה המדממת בין העלים שבאיור. 

2016

רדיו קול חי השמיע את שוואקי, "ענווים, ענווים, הגיע זמן גאולתכם". כביש מספר 1 זרם, השעה הייתה 12:00. ב-13:00 קבעתי עם ארגון 'נפש יהודי' בגבעת שאול. "קירוב לבבות", הסבירו לי כשהכרתי אותם בפעם הראשונה, לאחר ששבתי מהמסע הארוך באירופה.

החלפתי תחנה, "עלה למעלה עלה". חשבתי על שיעור התורה של שלישי בבוקר ברמת השרון, שעסק ברב קוק זצ"ל ולמדנו בו מהספר 'טללי חיים'. בפעם הראשונה בחיי אני עולה לקבר של צדיק. צדיקה, ליתר דיוק.

כששאר החוזרים בתשובה מרמת השרון היו מספרים על הטיול האחרון לאומן, על הטיש במז'יבוז' או על הביקור אצל רשב"י, הסתכלתי עליהם קצת בפליאה, "מה יש לכם לחפש כל הזמן ריגושים בבתי קברות?" שאלתי משועשעת. ואף על פי כן כשהתקשרו מ'נפש יהודי' הבנתי שהפעם אני לא מוותרת. 

כשהגעתי לגבעת שאול התקשרתי לנחמי. "מחילה, יערה, השם שלך לא הופיע ברשימה ולכן נסענו". "מה? איך אסע עכשיו לקבר רחל?" היא התנצלה ואמרה שנוכל להיפגש בדרך או בכניסה. חככתי בדעתי, אומנם כבר נהגתי לשם בעבר לבדי, וכביש 60 לא הרתיע אותי אז, אבל עכשיו הרהרתי בעלמה בת השנה שמחכה לי בבית. יערה, מה את עושה? תחליטי כבר. טוב, השם, אני הולכת על זה, הרי לא הבאת אותי הנה סתם.

סמוך לקיבוץ רמת רחל כמעט נגמרה הסוללה. הלך הווייז. פתחתי חלון לוודא שאני במקום הנכון, אך עוד לפני שהספקתי לפצות פה בירך אותי לשלום יהודי חביב בכיפה לבנה גדולה וזקן עבות שישב בטנדר במסלול לידי: "מה? לאימא?"

'לאימא' הוא שאל? כנראה שמעתי נכון. "אהה, כן, לאימא", מלמלתי במבוכה. "תמשיכי ישר ואז שמאלה!" רחל היא אימא של כולנו, הרהרתי בשיעור של הרבנית ימימה ששמעתי פעם שבו הסבירה מדוע נקברה רחל דווקא על אם הדרך.

זמן קצר אחר כך נפרסה החומה מול עיניי. בדמיוני חזרתי לערב ההוא בבית לחם. אורות העיר שוב הבליחו, ריח הנרגילות נשב לנחיריי ואפילו שמעתי את מצלול השפות ואת העגה של הערבית הפלסטינית. לנגד עיניי ראיתי את כתובות הגרפיטי ואת ציורי הקיר ונזכרתי גם בדחף הנדודים ההוא שפרט על מיתרי נפשי ושלח אותי למסע הארוך בחו"ל. המסע שממנו חזרתי אחרת. 

הכיבוש? עוד תהיתי באשר לכיבוש. גם מושגים כמו 'אור לגויים' ו'גאולה' היו זרים לי. עברו עוד כמה שנים עד שהרגשתי שהקשר והאהבה שלנו לארץ הזאת נעלים ובלתי תלויים, ועדיין אתקשה להסביר את ההתאהבות הזאת שלי לכל מי שתמה ואפילו לעצמי.

פסעתי פנימה עם החבורה שהמתינה לי בחוץ, ומולי, בצידו השני של המתחם, ניצב קבר גבוה עטוף רקמת קטיפה כחולה. נשות 'נפש יהודי' עמדו בקצה, ממוקדות בתפילה, ובין לבין הציצו עלינו, הנשים מהרשימה, החוזרות בתשובה. מה עושים עכשיו? מה קוראים בקבר של צדיקה? איך מתנהגים? שכחתי לשאול את נחמי.

הבטתי סביבי בחשדנות. מימיני תלמידות סמינר בחולצה תכולה וחצאית פליסה כחולה כהה, משמאלי שתי אמריקאיות בחולצה קצרה וסנדלים, וצרפתייה אחת בפאה ארוכה ונעלי עקב אוחזת בבתה הקטנה ומפלסת דרך בין כל הנשים.

לצידי ישבה אישה שפופה, לראשה כרוכה מטפחת שחורה, והיא מצמידה פניה אל סידור תפילה ומתייפחת. כשהרימה את עיניה האדומות הצצתי וניסיתי לאתר את העמוד בין כתמי הזקנה שבידיה, ואז פעלתי כמוה: פתחתי סידור ב'תפלה אצל קבר רחל אמנו', והתחלתי לקרוא. 

כשהגעתי לחלק על הגלות המרה הפסקתי. הנחתי את הסידור, הבטתי בקבר, ורגליי הובילו אותי אליו אט-אט, כמו מעצמן. מעט לפני הקבר נעצרתי. "שלום רחל. קוראים לי יערה, נעים מאוד. הייתי פה ליד פעם, לא רחוק", התוודיתי רפות. לא קר לי, למה אני רועדת? ״סליחה", התקרבתי מעט ולחשתי. עוד צעד קטן.

"סליחה שלא ידעתי אז מי את". שלחתי אצבע זהירה ונגעתי בקבר. דמעה חרישית התיכה לפתע את פניי החתומות. "סליחה, רחל, סליחה. איך לא ידעתי?" שתי ידיי פרוסות על הקבר, הראש ביניהן. "איפה חייתי? תודה לך בורא עולם שהבאת אותי לפה". התמסרתי אל נהר של דמעות. 

עם כל נשימה בא עוד בכי חרישי, ועם כל התייפחות עוד כיווץ בחזה ועוד כאב נפרם ועוד קליפה מוסרת ממני.

אולי יעניין אותך גם

כתבות אחרונות

Prev Next
לחזור לחיים

  הטור האישי של אבינועם...

מעגלים שאין לברוח מהם

  מאמר מאת ד"ר בני...

הפרסום בעולם קטן עובד

לפרסום באתר או בשבועון

This email address is being protected from spambots. You need JavaScript enabled to view it.

דניאל 055-920-5666

מקום בעולם - מגזין הנוער מבית עולם קטן

לאתר מקום בעולם

שירות לקוחות מגזין - ok@okm.co.il 077-6621680

הירשמו לניוזלייטר

וקבלו את גיליון "עולם קטן" במייל הרבה לפני כולם