ובחרת בחיים Featured

 m5 stoy

אריאל פייגלין

זו שאלה של חיים או עומר. כן, כן, היא יודעת. בדרך כלל אומרים שאלה של חיים או מוות, אבל זה ממש לא העניין פה. דווקא היה לה טוב עם חיים, באמת שהיה. הם יוצאים כבר חמישה חודשים, ובינתיים הכול זורם לפי הספר. יותר נכון, הכול זרם לפי הספר. עד יום חמישי האחרון, עד ההודעה ההיא מעומר.

היא לא יודעת איך להסביר את זה לאימא. לא היו בה הרבה מילים בהודעה, אבל המעט שהיו בה, היו המילים שלהם. היא מנסה להסביר את זה לאימא, את ההתלבטות, את הלב. ואימא, אימא רק מהנהנת. אימא תמיד אמרה שכשיגיע הגבר הנכון היא תדע שזה הוא, אבל אימא כבר לא אומרת כלום. המחלה אכלה לה את מיתרי הקול.

כבר חמישה חודשים שענבר וחיים יוצאים, הוא אפילו בא איתה לבית החולים כמה פעמים. אימא חיבבה אותו (היא גם אמרה לו את זה, אז בתקופה שהיא עוד יכלה לדבר), את זה ענבר ידעה. והוא אהב אותה עד קצות האצבעות, את "ענברי שלי" כפי שקרא לה כשהיו לבד, גם את זה ענבר ידעה. את מה שנאמר ולא נאמר בערב ההוא על החוף בנתניה, את הכול היא ידעה. ענבר ידעה עליו הרבה דברים, שהוא חכם, וחמוד, וצוחק עם גומות בשתי הלחיים, וגם, שהוא יודע איך זה לאבד קרוב משפחה למחלה. אצלו זו הייתה חני, אחותו הגדולה. אבל האם היא אוהבת אותו? את זה לא ידעה.

אימא סבלה בשקט. ענבר ישבה לצידה על כורסת בית החולים הכחולה והחזיקה לה את היד, תוך שהיא מביטה לה בעיניים. עיניים. המקום היחיד בגוף שהמחלה לא לקחה ממנו את החיוניות שלו. זה בכלל לא הייתה המשמרת של ענבר, אבל היא ביקשה מאבשלום לוותר, היא ביקשה מאבשלום עוד קצת אימא. א-לוהים, היא כל כך צריכה עוד קצת אימא. ואבשלום הסכים.

ענבר ברחה משם לשירותים של המחלקה ובכתה במשך שעה וחצי, בכתה על אימא שלה, הגיבורה, אבל בעיקר, בעיקר בכתה על עצמה. השירותים היו מבריקים כמו שרק שירותים בבית חולים יכולים להיות, לא שזה שינה משהו, לב שבור זה לא דבר היגייני. לאבשלום היא שלחה הודעה לקונית שהיא מתעכבת כי הייתה תאונה בדרך. וואחד תאונה זו הייתה

זה אולי נשמע קצת ציני, להגיד על אדם בלי מיתרי קול שהוא סבל בשקט, אבל זה לא. כל מי שאיבד חבר, אח או אהוב למחלה הארורה, יודע שלסבול בשקט זה לא עניין של דציבלים, זה עניין של עוצמות נפש. ולאימא, ובכן לאימא היו עוצמות של לביאה, עוצמות כמו שרק לאימא יכולות להיות. באחד האשפוזים הראשונים, כשרק אבחנו אצלה את המחלה, היא אמרה שא-לוהים מבקש ממנה לחזור אליו, אבל היא לא מתכוונת לוותר, היא מתכוונת להילחם עד הסוף. העיקר שהיא תהיה בחתונה של הבת שלה. הם לא ידעו שענבר שומעת, שהיא הקדימה קצת ובדיוק עמדה מחוץ לדלת. תמיד היא עצרה ליד הדלת, להעביר את הטלפון והלב ל-mute. הפלאפון שלא יפריע, הלב שלא ייפגע.

ענבר ברחה משם לשירותים של המחלקה ובכתה במשך שעה וחצי, בכתה על אימא שלה, הגיבורה, אבל בעיקר, בעיקר בכתה על עצמה. השירותים היו מבריקים כמו שרק שירותים בבית חולים יכולים להיות, לא שזה שינה משהו, לב שבור זה לא דבר היגייני. לאבשלום היא שלחה הודעה לקונית שהיא מתעכבת כי הייתה תאונה בדרך. וואחד תאונה זו הייתה. מגיל צעיר מאוד היה ברור לה איך ייראה מסלול חייה, באיזו דרך היא תלך. להיות רווקה בת 29 לא היה בתכנון בשום צורה שהיא. כמעט שלוש שנים היא יצאה עם עומר, הם עברו את הצבא יחד, ואת השירות הלאומי, ואת השנה הראשונה של התואר שלה. היא הייתה בטוחה שהם על המסלול המהיר, ואז. תאונה.

שבוע אחרי השיחה ההיא של אימא ואבשלום היא פגשה את חיים, אחרי שבע שנות רעב, שבע שנים בלי שום קשר רציני, סוף סוף הייתה לה תקווה שאולי הפעם זה זה, אולי הפעם זה יהיה שונה. אולי. עד עכשיו, כל פעם שהיא התחילה קשר, הזיכרונות מעומר צצו ועלו מחדש, לא נותנים לה להיקשר. היא יודעת שאלה רק זיכרונות, היא יודעת שהיה לה רע איתו, היא יודעת שהיא צדקה כשנפרדה ממנו, שאימא צדקה כל הזמן. היא יודעת הרבה דברים, אבל ללב, ללב חוקים משלו.

שלוש שנים הם היו ביחד, שלוש שנים שהיא לא ראתה את מה שכולם סביבה ראו, שהיא סירבה לראות. עם עומר היא הרגישה מלכה, מיוחדת, כשהביט בה בעיני הסערה שלו ואמר שבלעדיה אין טעם לחייו. היום, במבט לאחור, היא יודעת שהוא שלט בה, בודד אותה מהחברות, מהמשפחה, מאימא. אימא, רק אימא, עם העיניים שלה שרואות ללב, ראתה מההתחלה. היא ניסתה להזהיר את ענבר, אבל ענבר סירבה להקשיב לקול ההיגיון, לקולה של אימא. כמה פעמים הן רבו, וכמה פעמים התפייסו, עד לוויכוח ההוא, האחרון. ענבר אמרה שהיא רוצה לחיות איתו את חייה, ואימא לא צעקה, רק אמרה בשקט, שאולי זה יהיה איתו, אבל זה לא יהיה חיים. ענבר לא טרחה לענות, רק קמה ויצאה מהבית בטריקת דלת. שנה הן לא נפגשו, שנה שהיא לא דיברה עם אימא שלה.

"מה לא הייתי נותנת כדי להחזיר את השנה הזאת, כדי לזכות בעוד שנה איתך", אמרה ענבר לאימא השותקת. "אני יודעת שהכול בגלל עומר, שהוא הרס לי את החיים, ועדיין, ההודעה הזאת לא עוזבת אותי. המוח עוד לא התחיל ללמוד את מה שהלב מסרב לשכוח". ואימא שתקה. "חיים מכיל אותי", המשיכה ענבר, "הוא יודע על הלבטים, הוא יודע על הזיכרונות, על הסיוטים, על השנים הרעות, ועדיין הוא מקבל אותי כמו שאני. אני יודעת שהוא רוצה שנתחתן, אני יודעת שיהיה לי טוב איתו, אבל עדיין, אני לא יודעת". ואימא שתקה. "אני יודעת כל כך הרבה, ואני לא יודעת כלום". אמרה ענבר בייאוש, ובזווית עיניה הופיעה דמעה, ספק מעצב ספק מתסכול. ואימא, אימא רק שתקה והביטה בענבר. לא הייתה בהן תשובה, בעיניים, אבל הייתה בהן הקשבה, והייתה בהן הכלה, והייתה בהן אהבה. המון אהבה. אהבה של אימא.

מיתרי הקול של אימא כבר מזמן הלכו, והגוף גם הוא כבר מתפורר. את זה הם כבר ידעו. אבל רק אתמול הרופא אמר שהסרטן שלח גרורות גם אל הלב, שהלב של האישה הענקית הזו, שתמיד היה בו מקום לכולם, גם לבת שבחרה לעזוב, הלב הזה יפסיק לפעום בקרוב. ענבר ידעה כמה אימא בוודאי שונאת את המחשבה שהיא תחזור לעומר, שהיא לא מאמינה לו שהשתנה, ולא משנה כמה הודעות ישלח ומה יגיד. אבל מעבר לכל זה, ענבר ידעה שאימא שלה אוהבת אותה, ורוצה שיהיה לה רק טוב בחיים. חיים או לא חיים, זו השאלה. ענבר שמחה שיש לה את אימא לשפוך בפניה את ליבה, גם אם את ההחלטה תיאלץ לקבל היא. שתיהן ידעו שימיה של אימא ספורים, שתיהן ידעו שאת תוצאות ההחלטה שתתקבל עכשיו, סביר להניח שהיא כבר לא תזכה לראות.

חודש וחצי אחרי אותו ערב בבית חולים ענבר עמדה מתחת לחופה. היו שם חברות, משפחה, ויותר חשוב מזה, אימא הייתה שם. נכון, היא הייתה מרותקת למיטה ומחוברת למכשיר הנשמה, אבל היא הייתה. אימא לא דיברה ובקושי הזיזה את היד, אבל העיניים. אוי העיניים. ענבר חשבה לעצמה שאפשר לכבות את כל האורות באולם, ולתת לאימא להאיר עם העיניים. אומרים שהעיניים הן חלונות לנשמה, ואימא, היא הייתה כל כך הרבה נשמה וכל כך מעט גוף.

מבחינת רוב המוזמנים זו הייתה חתונה רגילה, אבל רק אימא וענבר ידעו שדבר בחתונה הזו לא מובן מאליו. ושזה רק הן שלמרות כל הקושי, הכאבים והלב המקרטע, למרות וכנגד כל הסיכויים, בחרו בחיים.

הסיפור זכה במקום השני בתחרות הסיפור הקצר "לכל זמן ועט" ע"ש אורי אורבך ז"ל שהתקיימה בישיבת נחלים.

לעוד סיפורים, מחשבות, וכמובן לתגובות, חפשו אריאל פייגלין בפייסבוק

 

אולי יעניין אותך גם

כתבות אחרונות

Prev Next
משהו חדש מתחיל בצה"ל

  מאמר מאת איתמר סג"ל,...

ולוויים לשירם ולזמרם

  שירת הלווים המיתולוגית תתחדש...

הפרסום בעולם קטן עובד

לפרסום באתר או בשבועון

This email address is being protected from spambots. You need JavaScript enabled to view it.

דניאל 055-920-5666

מקום בעולם - מגזין הנוער מבית עולם קטן

לאתר מקום בעולם

שירות לקוחות מגזין - ok@okm.co.il 077-6621680

הירשמו לניוזלייטר

וקבלו את גיליון "עולם קטן" במייל הרבה לפני כולם