דווקא הילדים הבינו

 m2 story

יעקב נתן אפשטיין

"בן הרב מחפש ומחפש את אביו", אני מנמיך את קולי, וכל הילדים רוכנים לעברי. "הוא לא בחדר השינה, לא בסלון, לא במטבח. בסוף הוא נכנס לחדר הלימוד שלו, ושם הוא רואה אותו סוף סוף, יושב בעצימת עיניים אחוז מחשבות. 'מה אתה עושה כאן בשלוש בלילה?!' הוא לא מתאפק ושואל אותו, והרב פוקח עיניים ומשיב ברצינות: 'בודק חמץ'. 'בדיקת חמץ?' הוא מתפלא, 'היום לא י"ג!' 'אני בודק את החמץ שבלב', הוא אומר לו, 'גם את החמץ שבלב צריך לבער'". כולם מביטים בי בעיניים גדולות. "ולבער את החמץ מהלב, חבר'ה", אני מסיים, "הרבה יותר קשה מלבער את החמץ מהבית".

שקט קצר משתרר בכיתה, ואז אני שואל אותם מהו לדעתם החמץ שבלב. הם שותקים בלי להבין, ואני מנסה לעזור. "הכוונה היא לדברים לא טובים שאנחנו רוצים שלא יהיו בנו, כמו שלא רוצים את החמץ בפסח". בני התשע מאמצים את מוחם, ואז הראשון מציע בהיסוס: "נגיד, אם כועסים". "יפה מאוד!" אני מכריז. מסתובב אל הלוח ורושם בגדול: כעס. "מה עוד?" עכשיו התלמידים מתחילים להבין את הרעיון, והם משתתפים ביותר ביטחון. "שמתלוננים בבית שהאוכל לא טעים". כפיות טובה, אני כותב. "מריבות עם האחים והאחיות" – שנאת חינם מתווסף ללוח. "שמקנאים" – קנאה. "שאין סבלנות להסביר כמה פעמים דברים למישהו שלא קולט על הפעם הראשונה" – חוסר סבלנות.

הם הבינו את הרעיון, והלוח מתמלא בתכונות לא טובות. "עכשיו נעשה לנו משימה", אני מכריז. "כל אחד יחפש חמץ שיש לו בלב, ויבער אותו". גלעד הלחוץ שואל אם זה לשיעורי בית (אני אומר שמי שירצה ישתף בכיתה), תומר השובב שואל אם גם אני אעשה את זה (אני מחייך ומשיב בחיוב), ודביר הרציני שואל: "אבל איך מנקים את זה?"

"מה זאת אומרת איך?" אני מתבלבל.

תומר צועק: "בסקוטשברייט!" כולם צוחקים, חוץ מדביר. הוא לא מוותר. "אם יש לי בלב, נגיד, קנאה, אז איך אני מוציא אותה?" הוא רציני עד אימה, וכשאני חושב על השאלה שלו, אני קולט שאין לי בעצם תשובה. יפה לדבר על ניקוי הלב, אבל איך בעצם עושים את זה? אני אומר לו שזו שאלה יפה מאוד, שכולם יעתיקו עכשיו מהלוח, ושאענה לו בהמשך. מרוויח זמן.

כשהם מסיימים יש לי סיפור חדש בשבילם, על מישהו שגורף כל הזמן מים מהשביל ליד הבית שלו, אבל כל פעם הוא נרטב מחדש, כי הוא לא סוגר את הממטרה שמשפריצה עליו, או לפחות מכוון אותה לכיוון אחר. אני מסביר שאי אפשר לנקות רק את הקנאה, או הקמצנות או כפיות הטובה. כי כל פעם הן יצוצו שוב. צריך לחפש מאיפה הן נובעות, מה השורש שלהן. "אז מה השורש של קנאה?" עיניו של דביר בוערות. מעניין במי הוא מקנא, התלמיד הטוב הזה. באותו רגע הפעמון מצלצל ופותר אותי מתשובה. אני נוקט את השיטה שלימד אותי המרכז הפדגוגי שלי לפני שנים: כשילדים שואלים אותך שאלות קשות – החזר אליהם את השאלה. יש להם בדרך כלל תשובות נפלאות. "חבר'ה", אני מכריז לפני שכולם יוצאים, "שיעורי בית: מחר אני רוצה לשמוע מכם רעיונות מהו השורש של המידות הרעות שיש לנו בלב".

אני מסיים את רשימת האחים שלי בפתח הכיתה. מן הלוח זועקות אליי כל התכונות הרעות שכתבתי עליו אתמול. טוב, באמת, שחיפשתי בחורים ובסדקים שלי ומצאתי שאני קצת מתגאה בכישרון הסיפור שלי. אני מעפעף חזק ותוהה אם בכלל ראוי שאכנס ללמד את הילדים היום. מזל שאין לי עוד אחים

 

כשאני יוצא מהכיתה אני מרוצה מאוד, אפילו די גאה. חבריי הזהירו אותי שזה נושא קשה מדי לכיתה ג', אבל אני חושב שהילדים קלטו יפה מאוד את הרעיון, וגם לקחו אותו ברצינות רבה, אולי רבה מדי... נחמד, בזכות התגרותו של תומר יש גם לי הזדמנות לחשוב על הדברים, ולא רק לדבר עליהם בכיתה ואז לרוץ למשימות החיים שאינן נגמרות.

אבל אחר כך הניקיונות והקניות והאישה באמת שואבים אותי לגמרי, ורק למחרת, בדרך לכיתה, אני נזכר בתרגיל. טוב שיש לי עוד כמה דקות של הליכה. אני מתחיל לחשוב אילו מידות רעות יש בי. אני לא מפרגן מספיק למורים בצוות שלי. אני גם די מתגאה בכישרון הסיפור שלי.

הטלפון שלי מצפצף ואני מביט בו בהיסח הדעת. הודעה בוואטסאפ המשפחתי: "היי, אחים שלי. מפגש חול המועד אצל ההורים. מתי? מי מביא מה? אני עוגת מצה וכדורי גבינה". הדס, כמובן. זאת שחושבת שהיא האמרגנית של המשפחה. למה היא כל כך בטוחה שכולנו רוצים מפגש משפחתי?

פתאום אני בולע את הרוק. בודק בחורים ובסדקים? מחפש את החמץ בפינות הלב? הרי באמצע הלב יושב לך שֵֹאור גדול וחמצי, שאור שמלווה אותך כבר הרבה שנים ורק הולך ותופח.

על רועי – הרב רועי, כמו שכולם קוראים לו – אני כועס כבר יותר מחמש שנים. מאז שראש הישיבה התיכונית שלומד איתו בערבים שאל אותו אם אני מתאים להיות ר"מ בכיתות י"א-י"ב. ורועי, הצדיק הגדול, במקום לגלות סולידריות משפחתית, לקפוץ על המציאה ולשמוח שלאחיו יהיה סוף סוף מקום עבודה מסודר, אמר שהוא לא בטוח, שאני עוד חדש בתחום, ושהוא משער שלחבר'ה בוגרים צריך מישהו עם יותר ניסיון. ואני עוד שמחתי שיש לי קשרים בישיבה ההיא...

בסופו של דבר, אחרי נדודים ומילויי מקום, הגעתי לבית הספר היסודי ולכיתה ג' שלי, ואני מרוצה מאוד, אבל אני לא יכול למחול לו על חוסר הפרגון ההוא. על העלבון שאחי הגדול לא סומך עליי, ובעיקר על זה שהוא הוציא את זה החוצה.

עם יאיר הסיפור שונה. זה לא הוא, זה ההפרש הזועק בין המיכאל'ים שלנו. שניהם קרואים על שם אותו סבא, שניהם נולדו באותה שנה, ובכל זאת, במפגש המשפחתי, בעוד מיכאל שלו יעמוד ויגיד דבר תורה כמו ילד טוב ירושלים, אני אצטרך לעקוב בשבע עיניים אחרי מיכאל שלי, לוודא שהוא לא מפורר מצה על איזו אחיינית במקרה הטוב, ולא קורע את מכנסיו בטיפוס על הגדר במרפסת בחוץ במקרה הרע. איך ליאיר הכול מצליח תמיד?

רווית תמיד נראית לי קצת רדודה כזו, והדס שתלטנית.

עם מני אין לי בעיות מיוחדות. סתם מין חוסר תקשורת כזה, אולי חוסר רצון לתקשורת. אולי קוראים לזה שנאת חינם.

אני מסיים את הרשימה בפתח הכיתה. מן הלוח זועקות אליי כל התכונות הרעות שכתבתי עליו אתמול. טוב, באמת, שחיפשתי בחורים ובסדקים שלי ומצאתי שאני קצת מתגאה בכישרון הסיפור שלי. אני מעפעף חזק ותוהה אם בכלל ראוי שאכנס ללמד את הילדים היום. מזל שאין לי עוד אחים.

אני מחייך אל התלמידים חיוך עקום ואומר להם להתחיל להתפלל. יושב מולם מדוכא, אף על פי שאני יודע שגם עצבות היא חמץ גדול שצריך לבער. כעת אין לי כוח להילחם גם בזה. הם שרים "ותן בליבנו להבין ולהשכיל", ואני נזכר בשאלה של דביר בסוף היום, זו שהפניתי חזרה לתלמידים. מה באמת המקור של כל זה? איפה נמצא השורש שאותו צריך לעקור?

בדיוק כשאני מגיע למסקנה שהשורש הוא במקום הגדול מדי שאנחנו נותנים ליְשוּת שלנו, הילדים מסיימים, ותומר מכריז בהתלהבות שהוא חשב על זה, והוא יודע מהי הממטרה של הכול – גאווה. כי אם אתה מתגאה וחושב שאתה הכי טוב והכול מגיע לך, הוא מסביר בטוב טעם, אז אתה כועס על מי שלא נותן לך מה שביקשת, ואתה מקנא במי שיש לו משהו שלך אין, ואתה לא רוצה לדבר עם מישהו שאתה חושב שהוא לא כמוך. חוץ מזה, הוא מסיים בניצחון, גם הגאווה עצמה היא חמץ שצריך לנקות!

אני מחמיא לו מאוד. הרי זו התשובה שגם אני הגעתי אליה. אבל דביר אינו מניח לנו ליהנות מהמסקנה. "אבל איך מנקים את הגאווה?!" הוא תובע.

"אני חושב שזו לא הגאווה", אומר פתאום קול בוגר בחדר. כולנו מופתעים לרגע. נדמה לי שמעולם לא שמענו את קולו של מאיר, הסייע השתקן של אחד הילדים. הוא יושב בכיתה דרך קבע, אך מדבר תמיד כמעט בלחש, ורק עם הילד עצמו. מתחילת השנה אני תוהה מה סיפור החיים שלו. הוא נראה אחד שעבר עליו דבר או שניים. שקט מאוד, אך נחוש. כעת פניו אדומות, והוא ממשיך: "הבעיה היא חוסר אמונה", הוא אומר, ואני תוהה אם גם הילדים הצעירים מזהים שהמילים יוצאות לו מהלב, לא מהפה. "אם היינו מפנימים שה' ורק ה' מנהל את העולם, ושהוא עושה הכול לטובתנו, לא היינו מקנאים באף אחד – כי היינו יודעים שה' נתן לנו בדיוק מה שאנחנו צריכים. ולא היינו קמצנים – כי היינו יודעים שממילא מה שצריך להיות לנו יהיה ומה שלו לא. ואף פעם לא היינו כועסים", הקול שלו עולה, "כי היינו זוכרים שכל מה שקורה לנו – ובדיוק איך שקורה לנו!", שפתיו רועדות לרגע – "זה הכול הכול מה'".

דממה משתררת בכיתה. מאיר מתיישב בבת אחת, כאילו כל האוויר התרוקן ממנו. הילדים מביטים בו ובי, ובזווית העין נראה לי שמשהו מתבהר בפניו של דביר.

"אז כדי לבער את החמץ שלנו אנחנו צריכים לחזק את הביטחון שלנו שה' מנהל את העולם?" אני מנסה לחדד, חושב על רועי, שלא הוא הוביל אותי בעצם למקום עבודתי הזה, ועל יאיר, שאין לו שום קשר אל החבילה שה' נתן לי ודווקא לי, כנראה לטובתי.

אבל מאיר כבר התכנס שוב בשתיקתו, וכדי לא להדגיש זאת, אני ממהר לעבור למצוות ליל הסדר. מי מהילדים שקלט את הדברים על אף גילו הצעיר, קלט. לאחרים יש עוד זמן.

אחד, לכל הפחות, קלט אותם היטב, ובהפסקה הוא ישלח הודעה בוואטסאפ המשפחתי: "לנו מתאימים ימי ראשון ושלישי. נביא פשטידה. מחכה לראותכם!"

לולי הייתי גאוותן, הייתי כותב: "מחכה מאוד". אבל חמץ לא מבערים ביום אחד, ואני עכשיו בתחילת הדרך. שכך אמרו חז"ל: עד היכן שידו מגעת.

 

אולי יעניין אותך גם

כתבות אחרונות

Prev Next
ועתה הייתי לשני מחנות

  מאמר מאת אדם פז

בר יוחאי אשריך

  הרב חגי לונדין מפצח...

הפרסום בעולם קטן עובד

לפרסום באתר או בשבועון

This email address is being protected from spambots. You need JavaScript enabled to view it.

איתן 054-6799933

מקום בעולם - מגזין הנוער מבית עולם קטן

לאתר מקום בעולם

שירות לקוחות מגזין - ok@okm.co.il 077-6621680

הירשמו לניוזלייטר

וקבלו את גיליון "עולם קטן" במייל הרבה לפני כולם