תמונה משפחתית

 m 2 story

רֵעות גורן

תמד אהבתי לעמוד מול צילומי משפחה. ישנים וחדשים, ובעיקר כל אלה שבאמצע. אתה רואה אנשים שכבר אינם בחיים, ילדים של פעם שהם הבוגרים של היום ומבוגרים של פעם שהיום הם כבר סבים.

בתור הילדה התשיעית במשפחה שבה אחד עשר ילדים הייתי מסתכלת בסקרנות בתמונות הרבות שבהן עוד אינני קיימת. בר המצווה של אחי הבכור, למשל. לא רק אני לא נמצאת, גם שתי אחיותיי הבוגרות יותר עוד לא מופיעות, והאח שמעליהן הוא תינוק מתולתל בעגלה.

ובחתונה של אותו אח אני כבר ילדה בת שש, יושבת נרגשת לרגלי שמלתה הלבנה של גיסתי הנערצת. ושנה אחר כך, בברית של בכורם, אני זוכה בַּכָּבוד להחזיק בתמונה את אחי הקטן, הדוד הצעיר ביותר של אחייננו הטרי.

צילומי הדגל של המשפחה הם ממפגשי החנוכה. זה התחיל בְּקטן, בילדים חמודים עומדים ליד החנוכיות בשורה נאה מהגדול אל הקטן, לפי הגובה. אחר כך נוספה הכלה הראשונה – אני זוכרת איך תכננו בהתרגשות איפה היא תעמוד – ובתוך כמה שנים כבר לא היה אפשר לעמוד בשורה עם כל החתנים והכלות והנכדים החדשים. הוריי לא ויתרו מעולם על האירוע הזה, וכולנו יודעים כבר שנים: נר חמישי של חנוכה שמור תמיד למפגש הגדול. אחרי הלביבות והשיחות והמשחקים נעמדים כולם מול הצלם. קודם תמונה גדולה של כולנו, ואז משפחה-משפחה לבדה.

בתמונות האלה הכי אהבתי להסתכל. אחי לבד עם אשתו; שניהם עם יאיר, האחיין הראשון; שניהם עם יאיר ויסכה; יאיר ויסכה וידידיה... בקושי שמים לב, ומזוג הם הופכים למשפחה שלמה. כל כך נחמד לראות דרך התמונות את התרחבות המשפחה.

נחמד עד שאת שמה לב שכולם מסביבך משתנים, ורק את לא.

ברור, השתניתי. פעם אני עם שביל בצד ופעם באמצע, פעם קצוץ ופעם צמה, פעם משקפיים ופעם עדשות. בתחילה אני יושבת עם כל הילדים על הרצפה מלפנים, ובהמשך נעמדת מאחור עם הבוגרים. אבל שם אני נעצרת.

עוד שנה ועוד חנוכה ועוד תמונה, ואני עומדת שם מאחור, בין האחים, ושום גבר לא ניצב לצידי. שני אלה שמתחתיי כבר מחייכים למצלמה עם בני זוגם, אחר כך כבר מחזיקים תינוק, ואז שניים, ואני עוד עומדת שם, חצי מסתתרת, חצי מחייכת, לבד, לבד, לבד.

ואז, אחרי שנים שנראו לי נצח, מתווסף סוף-סוף דביר לתמונה. ואנחנו עומדים שם מאחור יחד, כמעט נבלעים במשפחה הגדולה, מחייכים חיוך מהלב.

סוף-סוף הגעתי לשלב הצילום הנפרד שזוכים בו רק מי שכבר הקימו בית משלהם... סוף-סוף התקדמתי.

ואז שוב נתקעתי. נתקענו. עוד שנה ועוד שנה ועוד מסיבת חנוכה, והדימוי של ריבוי המשפחה כהכנת פופקורן עולה לי בראש שוב ושוב – בתחילה יש שקט; אחר כך גרגר אחד קופץ ונפתח; ועוד אחד; ועוד שניים; ופתאום כל הסיר קופץ ומְרחֵש. הילדים של משפחתי נולדו אחד-אחד – הנכדים כבר באים בהמונים. בכל שנה ושנה מגיעים למסיבה ולהצטלמות המשפחתית לפחות עוד חמישה-שישה ילדים חדשים. לארבעה מאחיי כבר יש אפילו נכדים. ולנו? כלום. כמו הגרגרים האלה, שמוצאים אותם בסוף בתחתית הסיר בדיוק כמו שנכנסו אליו. אולי קצת שרופים.

הכי נוראות היו התמונות לפי משפחות. בשביל מה לצלם אותנו שוב ושוב כששום דבר לא משתנה בנו? עומדים שנה אחרי שנה רק שנינו, כמו זוג צעיר. אולי קצת קמטים נוספים. בשביל מה לטרוח? אפשר לקחת את התמונה משנה שעברה.

ומסביבנו רחב בחש. כל האימהות קוראות לילדיהן קריאות נואשות לעמוד בשקט, וזה בדיוק יונק, וזה בדיוק בוכה, וזה לא מוכן לעמוד, וזה רב עם אחותו – שאון בריא של חיים נורמליים. רק אנחנו מחוץ לשטף הנורמלי הזה. רק אנחנו לא עושים בעיות. סליחה, לא רק אנחנו, כל שנה יש עוד איזה זוג צעיר חדש או שניים. בדרך כלל הם מגיעים מהר מאוד לשלב התינוק המיילל בדיוק בשעת הצילום.

המסיבות האלה, ובעיקר התמונות האלה, הפכו סיוט בשבילי. לא הבנתי איך אף אחד אינו מבין את זה ואינו מפסיק את פסטיבל הצילומים הזה. מי בכלל צריך תמונות בכל שנה? הודיתי לה' שההצטלמות הייתה תמיד בסוף האירוע, וכך אני יכולה לאסוף את עצמי מייד בסופה ולהסתלק לבלוע את דמעותיי בחשכת האוטו.

•••

כל זה היה פעם.

בשנה שעברה, בפעם הראשונה בהיסטוריה, לא השתתפתי במפגש הגדול. הייתי במחלקת היולדות. מיניקה ובוכה. מיניקה ולא שבעה מלהביט בפלא שלנו. יצור מושלם, מלאכי, שהאף שלו רוטט באמצע השינה ומרטיט איתו את ליבי. שהריסים שלו הם הדבר הכי יפה שראיתי בחיים. שהיותו בידיי הוא נס שאיני יודעת להכיל. זר לא יבין את התחושות שלי. אם יש מלֵאוּת בעולם היא הייתה בי באותם רגעים, כשהחזקתי את תינוקי.

וחלפה לה שנה. והקטנצ'יק שלנו לא הפסיק לשמח לבבנו וללחלח את עיננו בהודיה. וכל אירוע וכל חג היו ראשונים: פורים ראשון עם צבי, פסח ראשון עם צבי, עליית "כל הנערים" הראשון שבני משתתף בה. ואין סוף לברכה.

ופתאום גיליתי שחנוכה מתקרב (חנוכה שני עם צבי!), ושיותר משאני מחכה ליום הולדתו, אני מחכה למפגש המשפחתי. כלומר, לצילום המשפחתי.

ובנר חמישי של חנוכה, כשהאוצר שלנו בן שנה ויום, נעמדנו איתו לתמונה הכללית. אני חושבת שדביר היה היחיד שהבין את משמעות הרגע בשבילי. בדרך כלל הוא מחזיק את צבי שלנו, תינוק כבד בלי עין הרע, אבל באותו רגע הוא הגיש לי אותו אחר כבוד ווידא שאעמוד במקום שלא נהיה מוסתרים. רעדתי בפנים וחייכתי בחוץ. אין בקיאה ממני בהסתרת רגשותיי בזמן הצילום. אני מצטלמת עם ילד. אני-מצטלמת-עם-ילד! אחר כך ביקשנו להיות בין הראשונים בתור לצילומי המשפחות, ומיהרנו לאוטו. לא כדי לבלוע את הדמעות אלא כדי לתת להן לשטוף את הפנים בהודיה ובשמחה. הצטלמתי עם ילד! גם גרגר התירס שלי נפתח לבסוף.

ואיש לא ידע מה הייתה בשבילי התמונה הזו.

אולי רק אימא, שכעבור שבוע שלחה במייל המשפחתי את התמונות, והוסיפה לי בדוא"ל אישי שתי מילים: היינו כחולמים.

מוקדש בתודת אין סוף לבורא עולם על מתנתו, ולצבי שמחה אוצרנו, החוגג שנה. תזכה לשנים רבות וטובות!

אולי יעניין אותך גם

כתבות אחרונות

Prev Next
הדור הבא של השו"ת

  הרב אברהם סתיו במאמר...

מיוחד לעשרה בטבת

  המאבק בנצרות, שלא הכרתם

הפרסום בעולם קטן עובד

לפרסום באתר או בשבועון

This email address is being protected from spambots. You need JavaScript enabled to view it.

איתן 054-6799933

מקום בעולם - מגזין הנוער מבית עולם קטן

לאתר מקום בעולם

שירות לקוחות מגזין - ok@okm.co.il 077-6621680

הירשמו לניוזלייטר

וקבלו את גיליון "עולם קטן" במייל הרבה לפני כולם