פֹּה בשביל אנשים

 14 story
 

רֵעות גורן

 

אני מנצרת עילית.

 

לא, בעצם אני מהמועצה האזורית גזר. יודעים מה, הכי טוב: ערד.

 

בקיצור, אני לא רוצה שתדעו מאיפה אני באמת, אבל זה מקום קטן. כמעט לא שומעים עלינו בחוץ, והתקשורת וכולם מתייחסים עלינו כאל עיר קטנה ולא מוכרת. אבל אני יכול בהחלט לחדש לכם שיש אצלנו הרבה אנשים, שלכל אחד מהם יש חיים שלמים ומעניינים, ואנשים שהוא אוהב יותר ופחות, וכאבי בטן, ובעיות עם הילדים. גם פה הסוּפּרים כבשו את מקום המכולות, גם פה מקבלים דו"חות חנייה, גם כאן צריך לגזום את השיחים ולטפל בצמחייה העירונית, וגם כאן יש בחירות למועצת העיר אחת לחמש שנים.

 

אני, ביסודי, אדם מן השורה. לא תכננתי מעולם להיכנס לחיים הציבוריים, וגם כשזה קרה לי הרגשתי כל הזמן אורח. אין לי עניין במשרד או במשרה. כל מה שרציתי היה לסדר כמה דברים בעיר שלא היו נראים לי בסדר, ואיכשהו הגעתי לעשייה הציבורית. כבר כמה שנים אני חבר מועצה. אני מנסה לקדם את העניינים הקטנים של העיר, אלה שאין להם תמיד 'אבא' רשמי והם לא עושים כותרות, אבל משפרים את איכות החיים של התושבים. כולם יודעים שכאשר יש איזו בעיה בירוקרטית מטופשת עם אישור לסגירת מרפסת, אפשר לפנות אליי. כשהורים לא מרוצים מבית הספר של הילד שלהם ורוצים לשלוח אותו אל מחוץ לעיר, יודעים שאם עוברים דרכי, העירייה לא עושה בעיות. וכולי וכולי. אני פה בשביל אנשים.

 

כשהתקרבו הבחירות האחרונות, כל המכרים שלי התחילו לדחוף אותי שארוץ לראשות העיר. בהתחלה צחקתי עליהם. חסרות לי צרות בחיים? החברות במועצה היא התנדבות שלנו, החברים, אנחנו לא מקבלים עליה משכורת וגם לא מבקשים. היא לא ממלאת לנו את החיים. ראשות עיר היא כבר עניין אחר. עבודה במשרה מלאה, המון אחריות. זה בטח כרוך גם ביריבויות ובפוליטיקות. לא מתאים לי. אני עושה עבודה טובה איפה שאני.

 

חוץ מזה, מי כבר יבחר בי? במועצה אני למעשה נציג יחיד של המפלגה שלי, שאני עצמי הקמתי רק בשביל להיכנס לעירייה. קוראים לה: אנשים של נצרת עילית (אה, סליחה, סיכמנו בסוף על ערד. אז: אנשים של ערד). אין מאחוריי מפלגה גדולה עם גב ארצי. מי יעמוד מאחוריי?

 

אבל אנשים התחילו ללחוץ. טענו שאני אכפתי ומסור, שכל פרויקט שאני לוקח מגיע לסוף טוב, שאני מצליח להעביר דברים בלי להעמיד לי שונאים, והעיקר – שכולם אוהבים אותי ויתאחדו מאחוריי.

 

אחרי כאלה מחמאות, ואחרי הדגשה חוזרת ונשנית של הצורך בראש חדש לעיר, לא יכולתי לדחות את כולם על הסף. הרבה שעות דיונים היו לי עם אשתי, עם המשפחה שלי, עם חברים קרובים. בסוף החלטנו שאנסה. אם טוענים שיבואו איתי אנשים, אם אומרים שהעיר צריכה שינוי ושאני יכול לעשות אותו – אני לא יכול לעמוד מנגד.

 

ואז התחיל הבלגן. התרוצצתי חודשים בכל רחוב בעיר, הייתי בחוגי בית לאין מספר, הסברתי שוב ושוב ושוב, עד שהתייבשו לי השפתיים, אילו שינויים אני חושב שהעיר שלנו צריכה, ואיך היא יכולה לפרוח יותר, ולהיות מושכת יותר, ובית טוב יותר לתושביה, ומה אני חושב שאני יכול לעשות. הראיתי מה עשיתי בעבר והסברתי שאם ייתנו לי כוח, אוכל לעשות בעזרת ה' הרבה יותר.

 

התגובות דווקא היו חיוביות, ורוב האנשים שפגשתי ברחוב חייכו אליי בעידוד וגם ביקשו לעשות סלפי, אבל היה לי קשה להתמודד עם כל מיני השמצות שמתמודדים אחרים הוציאו פתאום נגדי משום מקום. הוא בכלל לא ערדי במקור (נכון, הוריי עברו לכאן כשהייתי בן עשר. אז מה); ידעתם שבחנייה שלו חונה ביואיק נוצצת? (זה של השכן, אני נוסע באופניים); כל מה שהוא עשה בעירייה עד היום היה רעש על כלום – אין שום הישג שהוא יכול להצביע עליו (אם עזרה לאנשים אינה הישג, מה כן?); הוא רק מחפש ג'וב כי לא הולך לו בעבודה שלו (מאיפה הם המציאו את זה?!) ועוד ועוד, כיד הדמיון הרעה עליהם.

 

לא הבנתי את זה. איך הפכתי פתאום להיות אויב העם? כל זה רק כי אני רוצה להיות ראש עיר? בעצם, גם אני יכולתי להוציא החוצה כל מיני סיפורים שראיתי במסדרונות העירייה, אבל זה לא היה נראה לי לעניין. לא הייתה לי שום כוונה ללכלך סתם על אנשים. דיברתי רק קונקרטי על ההצעות שלי לעומת שלהם, ועל מה שאני חושב שצריך לשנות.

בימים הראשונים אחרי הבחירות פשוט נשארתי בבית. לא הוצאתי את האף החוצה ולא עניתי לטלפונים. גם לא לטלפון מראש העיר הנבחר, שבטח רצה לתאם איתי עמדות או לסגור איזה דיל להקמת קואליציה. ממילא הוא לא צריך אותי – אפשר להסתדר גם בלי הכיסא הבודד שלי במועצה.
 

האמת, כל הדיבורים האלה עשו לי בסופו של דבר חשק אמיתי להגיע לכיסא ראש העיר ולהיות מסוגל להוציא לפועל את כל מה שאני רואה לנכון. תכל'ס, מה כבר יכול לעשות חבר מועצה לעומת הכוח שיש לראש עיר? כבר ראיתי את עצמי נכנס במרץ לעשייה, ומעלה את ערד לליגה אחרת.

 

ואז הגיע יום הבחירות, ואיתו הבּוּם. אמנם לא פניתי מראש לכל מיני חברות סקרים וסטטיסטיקה כדי לדעת מה מצבי – מה יעזור לי לדעת מראש? אני עושה את העבודה שלי, ומקווה שהקהל יצביע בעבורי בזכות זה. אבל בכל זאת ציפיתי להרבה יותר ממה שקיבלתי. ככה רואים אותי כאן? ככה מעריכים את העבודה שלי? את הנשמה שלי אני משקיע. אני פה בשביל אנשים. הכול בהתנדבות, בשמחה, הייתי אומר מתוך שליחות, אם זו לא הייתה נשמעת מילה גדולה מדי. ורק אחד-עשר אחוזים מתושבי העיר הזאת רואים בי אדם ראוי לעמוד בראשות העיר?!

 

המצב בבחירות למועצה היה אותו דבר – קיבלתי בדיוק מקום אחד. כאילו לא עשיתי כלום, כאילו אני לא שווה שייתנו לי קצת יותר כוח.

 

כל מה שרציתי היה לדחוף את השולחן, לזרוק את המפתחות וללכת הביתה. בשביל מי אני עמל? לא יכולתי שלא להרגיש שהאנשים בעיר הזאת כפויי טובה. אנשים לא סופרים את העשייה שלי! את העזרה שהגשתי, את כל יישורי הדרך, את כל הדחיפות הקטנות במקומות הנכונים, את הדאגה האמיתית לרווחת התושבים. כמה טרחתי להחליף את בדי ההצללה המחוררים בכל מתקני הילדים בעיר. כמה מלחמות ודחיפות הייתי צריך כדי להנגיש לנכים את בניין הספרייה הישן ושלושה בתי כנסת בעיר. אתה עובד ועובד, ובסוף לא רואים אותך ממטר! הרגשתי נבגד.

 

בימים הראשונים אחרי הבחירות פשוט נשארתי בבית. לא הוצאתי את האף החוצה ולא עניתי לטלפונים. גם לא לטלפון מראש העיר הנבחר, שבטח רצה לתאם איתי עמדות או לסגור איזה דיל להקמת קואליציה. ממילא הוא לא צריך אותי – אפשר להסתדר גם בלי הכיסא הבודד שלי במועצה.

 

אחרי שלושה שבועות, אחרי שדברים בעירייה כבר נכנסו קצת למסלולם, ואחרי שאני לא הופעתי לשום ישיבה ולשום פגישה, צלצל אצלי בוקר אחד הטלפון. על הקו היה מר גינתי, יהודי קשיש שגר בבניין ממול. "אתה שומע?" הוא חצי צעק, והקול הרם שלו הבהיר לי ששוב נגמרה לו הסוללה במכשיר השמיעה. "חשבתי על רעיון פנטסטי. אפשר לארגן פרויקט עירוני לעזרה לזקנים, שיהיה גם פתרון לנוער שמסתובב כל היום ברחוב. הרעיון הוא..."

 

"מר גינתי", ניסיתי לקטוע אותו, להסביר לו שאני לא בעניין עכשיו, אבל הוא לא שמע. "מר גינתי!" צעקתי חזק יותר, והוא בשלו. "...שהזקנים בודדים מאוד. יכול להיות שלא נראה נפש חיה יותר משבוע ימים". "מר גינתי", ניסיתי פעם שלישית, אבל הקול שלי היה חלש מאוד הפעם. איך אפשר לקטוע אדם זקן, בדיוק כשהוא מדבר על בדידותו? "אני זוכר שאתה עשית תמיד כל מיני דברים בשביל הזקנים, ועכשיו יש לך בוודאי יותר כוח בעירייה", הוא המשיך. יש לי? "אז אם אתה מעוניין, אני מזמין אותך לבוא אליי פעם ולשמוע את כל הרעיון שלי על כוס תה". סוף סוף הוא סיים.

 

"מר גינתי, אני רצתי עכשיו לראשות העיר והפסדתי בגדול", אמרתי, ולולא היה כבד שמיעה היה שומע את כל המרירות בקולי. "אני לא בטוח שהציבור כל כך רוצה את העשייה שלי".

 

"מצוין", צעק גינתי. מסתבר שכשמכשיר השמיעה לא פועל, לא רק דקויות לא שומעים. "אז אתה יכול לבוא מתי שתרצה, רק לא בין שתיים לארבע, שאז אני נח, ולא אחרי תשע בערב".

 

הנחתי את הטלפון על השולחן בנקישה. לא מגיע להם שאני אעבוד בשבילם. לא מגיעה להם הטרחה שלי. לא מצביעים לי בבחירות, ואז ממשיכים לבקש עזרה, כאילו כלום לא קרה?

 

מצד שני, משהו דגדג לי קצת בקצה האצבעות. הרעיון שהוא הציע נשמע מעולה. גם לעזור לזקנים, גם לנערים. וכשאני חושב על חברי המועצה, אף אחד לא ייקח את זה בתור פרויקט כמוני, ואף אחד לא יוכל להעביר אותו לפסים מעשיים טוב יותר ממני.

 

מצד שלישי, מי זה 'הם' האלה, שלא מגיע להם? אני יודע למי הצביע מר גינתי? וכל הזקנים? ומה אשמים הנערים שמסתובבים ברחוב? אין להם אפילו זכות בחירה...

 

משהו בי התחיל להתרכך. כשחושבים על זה, גם ילדים אף פעם לא יודעים להעריך כל מה שההורים עושים בשבילם, וגם תלמידים הרבה פעמים כפויי טובה למוריהם. אפילו משה רבנו המשיך לשאת בעול ההנהגה למרות הרבה חוסר הכרת הטוב שהוא פגש בדרך. בשביל מה התחלתי את כל העשייה הציבורית שלי? הרי לא חיפשתי משרד ולא משרה. עשיתי את זה רק כי גיליתי שאני יכול להיות פה בשביל אנשים, וזה עשה לי טוב.

 

מהחלון ראיתי את השמש שוקעת. אני אוהב לראות את ערד זהובה כולה. אני אוהב את העיר שלי. וכן, אני אוהב גם את אנשיה.

 

לאט לאט ניגשתי למתלה והורדתי את המעיל. "לאן?" התפלאה אשתי. "לעירייה", עניתי. "יש הרבה עבודה".

 

אולי יעניין אותך גם

כתבות אחרונות

Prev Next
הדור הבא של השו"ת

  הרב אברהם סתיו במאמר...

מיוחד לעשרה בטבת

  המאבק בנצרות, שלא הכרתם

הפרסום בעולם קטן עובד

לפרסום באתר או בשבועון

This email address is being protected from spambots. You need JavaScript enabled to view it.

איתן 054-6799933

מקום בעולם - מגזין הנוער מבית עולם קטן

לאתר מקום בעולם

שירות לקוחות מגזין - ok@okm.co.il 077-6621680

הירשמו לניוזלייטר

וקבלו את גיליון "עולם קטן" במייל הרבה לפני כולם