זכר תמים לברכה

 11 story

ענת זיסר

בסוף האזכרה גיליתי שהילדים של איתן לא זוכרים אותו.

ישבנו בקצה הסלון של הוריו. כמה דודים, תומר, אפרת, בעלי ואני. אני לא זוכרת מי שאל מה הם זוכרים ממנו, אבל את כאב תשובתם אני עדיין מרגישה: תומר זוכר טיפה. פעם שהם ביקרו אותו בבית החולים וקיבלו שקיות ממתקים ומתנות. הוא זוכר אותו מחייך. אפרת לא זוכרת כלום או כמעט כלום.

אני רוצה לספר להם את מה שאני יודעת על אבא שלהם, ולא מוצאת את המילים. לא הכרתי אותו עמוק; אני לא בדיוק מי שיכולה לתת להם תמונה שלמה עליו – רק שכנה, ורק בשנתיים האחרונות לחייו – אבל אני רוצה לתת להם את מה שיש לי.

אני יושבת ומתבוננת בהם עשר שנים אחרי. הוא בחור חמד נעים, היא נערת תיכון. עיניה הגדולות מזכירות את אבא שלה עד כאב.

ואז הוא עולה לי מול העיניים.

איתן המפנה את כל הזמן שבעולם כדי לקרוא לתומר הסקרן סיפור אחר סיפור, מוסיף קולות מצחיקים או מושיב אותו על ברכיו בליל שבת ועובר איתו בנחת על דף פרשת השבוע; איתן החוזר מותש מטיפולי הקרנה ובכל זאת מדגדג את אפרת עד שהיא צוהלת, ואז יושב איתם על השטיח שעות על שעות לבנות בניינים בקפלה; איתן המרים את אפרת ביד אחת, נותן לתומר את ידו השנייה וסוחף אותם ואת אימא לריקוד שמח סתם כך ביום של חול.

איתן מכיר הטובה שאינו שוכח להודות לנו על כל הושטת יד; איתן המתעכב תמיד לשוחח עם בעלי כמה דקות נעימות, מזמין לסעודת שבת או אומר איזה וורט; איתן הפותח ברגישות את עניין ציפייתנו לילדים, דוחה את כאביו כדי להשתתף בשלנו ובהמשך גם חותם איתנו על עסקה: אנחנו מתפללים לרפואתו והוא מתפלל לפקידתנו; איתן הדופק בדלתנו בפורים, מגיש לנו משלוח מנות ובחיוך גדול זוקר אגודלו לאות שיהיה בסדר, ואני לא יודעת אצל מי הוא מתכוון, אצלנו או אצלו; איתן המקפיד שלא להיעזר יותר ממה שהוא צריך ולעשות בעצמו כל מה שיש לו כוחות לעשות.

ואחר כך, כשהמצב מחמיר, איתן ואשתו המכינים את ילדיהם בעדינות ובחוכמה לימים הבאים. לאט-לאט ובהדרגה: אבא נוסע ליומיים לירושלים, רוצים לבדוק אם אפשר לטפל שם בבית החולים במחלה שלו; עכשיו אבא נוסע לירושלים לחודש–חודש וחצי. יעשו לו טיפול מיוחד והוא לא יוכל לחזור הביתה כל הזמן הזה. גם אימא צריכה להיות אתו כל הזמן, אבל היא תבוא בכל שבוע להיות איתכם חצי יום. בינתיים סבא וסבתא יהיו איתכם.

ואחר כך איתן החוזר הביתה מההשתלה: אפרת מסרבת להצעתי להיכנס אלינו בזמן ההמתנה, מתעקשת לחכות בבית; תומר המתוק, לעומתה, אינו מסוגל להכיל את הציפייה בתוך הבית ויוצא איתי לרכוב קצת בחוץ. נוסע באופניים בשקט יוצא דופן, כשמגיע הזמן לחזור לא מבקש שום הארכה, וכשאנחנו עולים במדרגות אני מרגישה פתאום יד קטנה מיוזעת נאחזת בחוזקה בידי. הוא מנסה לשכנע את עצמו ואותי שהם בטח עוד לא הגיעו, ודפיקות הלב שלו מגיעות עד לאוזניי. ואז, בתחילת הגֶרֶם האחרון הוא שומע קולות מביתו וקורא: "הם פה! אני שומע אותם!" ועף למעלה בפנים קורנות.

עכשיו הם יושבים מולי ואומרים לי שהם לא זוכרים את אבא, וזה קורע אותי. הילדים המסכנים האלה לא זוכרים את אבא שלהם! ואז, כשאני חושבת על איתן, איתן התמים, אני תוהה אם גם לו כואב. הוא הרי היה מקבל את כל זה בפשיטות. הוא לא היה מסתבך במחשבות ובחיבוטים. היה מתבונן בנו בעיניו הגדולות ולא מבין על מה המהומה. ובכלל, אולי שם בשמיים הפרופורציות משתנות?

איתן יושב על הספה מותש, לא נראה בדיוק כמו הוא עצמו. הוא מאיר פנים של חום וגעגוע ופורס ידיים, אבל תומר נמלט מהן ומתכרבל, פניו לקיר, על הספה שממול. אימא וסבתא מנסות לשכנע אותו לגשת אל אבא, אך איתן מרגיע אותן שהוא עוד ייגש; כרגע הוא מתרגש.

ובתוך כל הבלגן הזה הוא אינו שוכח אותנו ואת ההסכם שלנו. מספר לבעלי שבימים שבהם הוא אינו יכול להתפלל, הוא ממנה את אשתו להתפלל במקומו.

והוא ממשיך לתת את כולו לילדים ולעשות איתם פעילות בכל פעם שהוא רק יכול. אני זוכרת אותו הולך איתם יד ביד לבית הכנסת באחת השבתות האחרונות שלו, רוצה להעניק להם עוד רגע מתוק עם אבא, עוד התכנסות משותפת חמימה מתחת לטלית בברכת כוהנים.

ואז באה ההסתבכות, ואשפוז, ועוד אחד, והמצב קשה. והפטירה. והלוויה. וההספדים. ושלמה, המתנדב הצדיק שליווה את איתן ואת המשפחה לאורך כל הדרך ורואה אותי בוכה מנסה לנחם אותי: "עכשיו טוב לו. סוף-סוף הוא רגוע. שום דבר כבר לא כואב לו". אבל גם העיניים שלו אדומות. אני מאמינה שהוא צודק, אבל כרגע קשה לי מאוד להרגיש את זה. אני מרגישה רק את ההפסד הצורב: הוא נלחם כמו אריה כדי להמשיך להיות אבא לילדים שלו, בעל לאשתו, והיום הוא הוכרע.

והילדים אינם משתתפים בלוויה. איך ילד בן שש וילדה בת ארבע יכולים להכיל דבר כזה? אך בעצת רב או פסיכולוג מביאים אותם לסביבה – לא ליד המיטה, לא לשמוע את ההספדים – אבל שלא יתהלכו כל חייהם בתחושה שלא היו בלוויה של אביהם.

ואשתו מספידה והרבנים מספידים וכולם בוכים. וגם בסוף השבעה וגם בשלושים, ולנו כל הזמן חסר שיגידו דבר אחד. חוץ מצדיק, חוץ ממקבל ייסורים באהבה, חוץ מגומל חסדים. חסר לנו שיגידו שאיתן היה תמים. זהו. שהוא היה תמים לגמרי, כל כולו תמימות מתוקה וחסרת סיבוכים. כל מה שאמר היה בפשטות נעימה, כל מה שאמרו לו היה מקבל כפשוטו. הסתכל על העולם בעיניים טובות ותמימות, קצת כמו ילד. אף אחד לא מזכיר את התמימות, אבל אנחנו מחליטים שכשניפקד בעזרת ה', ונרצה לקרוא לבן שלנו איתן ולהוסיף שם שני כי הוא נפטר צעיר, השם השני יהיה תמים.

ואז אימא שלהם נכנסת ליגון עמוק, ואין בבית שום אזכור של אבא, רק התכנסות וכאב והמון שתיקה. לא לדבר, לא להזכיר, רק לסחוב הלאה.

אבל אז הם עוד זכרו אותו, אני בטוחה. אני זוכרת שיחות שלנו כשהייתי עוד מגיעה פה ושם להוציא אותם החוצה. אף על פי שהוציאו מהבית דברים שקשורים לאיתן והעבירו את האלבומים ואת מחברות סיכומי השיעורים שלו לבית הוריו, הילדים עוד דיברו עליו, ותומר הראה לי בסתר ספר מהספרייה שלו שהיו בו הערות בכתב ידו.

אבל אחר כך כנראה הדברים החלו להיטשטש. אחרי שלוש שנים האלמנה אזרה כוח לשקם את חייה והתחתנה עם אלמן, אב לשלושה. הם עברו לעיר אחרת והתחילו חיים חדשים. בית ספר חדש, אחים חדשים, שכנים חדשים ורצון עז ליצור מציאות נורמלית ובריאה של בית יציב עם אבא ואימא.

הם המשיכו, כמובן, להגיע בכל שנה לאזכרות, גדלים ופורחים מול עינינו העוקבות במתח ובאהבה. מתחילים להשתלב בשיחה, לעזור לסבתא להגיש את הכיבוד מהמטבח, להסב נחת לכולנו.

אבל עכשיו הם יושבים מולי ואומרים לי שהם לא זוכרים את אבא, וזה קורע אותי. אולי באיזה מקום בתת-מודע שלהם הם דחקו את הזיכרונות האלה, זיכרונות שנקשרו אצלם, מן הסתם, לימים קשים, לפחדים ולשאלות? אולי אם לא מתַחְזקים זיכרונות מגיל צעיר הם פשוט נעלמים? אולי בשביל להיות ילדים בריאים נפשית הם היו מוכרחים לשכוח?

לא אכפת לי מתאוריות. הילדים המסכנים האלה לא זוכרים את אבא שלהם! איך נמחקו לתומר שש שנות חייו הראשונות? איך נמחקו לאפרת ארבע? איתן המסור לא זוכה שילדיו יזכרו אותו, וזה הכי כואב לי.

ואז, כשאני חושבת על איתן, איתן התמים, אני תוהה אם גם לו כואב. הוא הרי היה מקבל את כל זה בפשיטות. הוא לא היה מסתבך במחשבות ובחיבוטים. היה מתבונן בנו בעיניו הגדולות ולא מבין על מה המהומה. ובכלל, אולי שם בשמיים הפרופורציות משתנות? אולי הוא לא כואב בכלל, כי שם למעלה לא משנה אם הילדים שלך זוכרים או לא אלא רק שהם חיים בטוב, שהם שמחים ושהם עושים מעשים טובים. אולי שם משנה רק שתומר לומד תורה ברצינות ובהתמדה, שהוא אומר עליו קדיש ועושה סיום בכל אזכרה. אולי שם מה שמשמח הוא שלאפרת יש מידות טובות ונעימות ושהיא מכבדת את אביה החדש ועוזרת בטיפול בילדיו כאילו היו אחיה.

יכול להיות. אפילו הגיוני. איתן ודאי שמח בילדים שלו. אבל אני לא הוא, ואני עדיין כאן, ולי זה כואב. אני עדיין רוצה שתומר ואפרת ידעו קצת יותר על האבא הנפלא שהיה להם; אני רוצה שהם יכירו לו טובה על שנות הגידול הראשונות שלהם ואני רוצה שהם יודו לו על הגֵנים התמימים שלו, שטבועים עמוק גם בהם.

ולכן כתבתי את הקטע הזה. בשבילם. בשבילו. וגם בשביל איתן תמים שלנו.

 

אולי יעניין אותך גם

כתבות אחרונות

Prev Next
היסטוריה על סולם אחד

  הטור האישי של סיון...

מנהלי בית ספר, לכאן

  אבינועם הרש ביוזמה חדשה...

הפרסום בעולם קטן עובד

לפרסום באתר או בשבועון

This email address is being protected from spambots. You need JavaScript enabled to view it.

איתן 054-5764476

מקום בעולם - מגזין הנוער מבית עולם קטן

לאתר מקום בעולם

שירות לקוחות מגזין - ok@okm.co.il 077-6621680

הירשמו לניוזלייטר

וקבלו את גיליון "עולם קטן" במייל הרבה לפני כולם