צלקת בנפש

m 15 story

 

אמיר מויאל

בנס הוא התעורר בזמן.
עוד פחות מחצי דקה והוא היה מפספס את התחנה ונאלץ לעשות מסע רגלי הביתה, או להקפיץ את אבא שלו שבטח היה טרוד בהכנות האחרונות לחג.
הוא שפשף את העיניים, מסיר מהן את שאריות השינה החטופה, ולחץ על הכפתור האדום הטבוע בתקרת המושב. הוא דידה אל עבר הדלת האחורית של האוטובוס, מסמן במבט לנהג, שיש לו תיק בתא המטען. ועוד איזה תיק. כמעט חודש הוא לא היה בבית. הוא קפץ את המדרגה האחרונה אל הכביש וניגש בזריזות אל תא המטען, פתח אותו כלפי מעלה ושלף משם במיומנות קיטבג מאובק עם השם "איציק בן אברהם". הוא הרגיש שהתיק שוקל בערך כמוהו, ובכל זאת האוטובוס היה אדיש למשא הכבד שירד ממנו. הלוואי עליו.

הוא סגר את תא המטען, וכיתף את התיק כשמאחוריו קו 365 ממשיך את מסלולו.
איציק נשם עמוק והסתכל סביב. הוא אמנם סגר רק ארבע שבתות, אבל הרגיש כאילו לא היה בבית שנה. זו לא הפעם הראשונה שהוא סוגר תקופה ארוכה בצבא, בטירונות הוא כמעט שכח את קוד הכניסה לשער. אבל הפעם משהו היה שונה.

אנשים לבושי לבן כבר נצפו ברחוב, ילדים שכנראה הפריעו בבית - נשלחו לשחק בחוץ, כלי רכב עמוסים חלפו לידו במהירות השמורה למאחרים, ומהבתים עלה ריח נפלא של בישולים. כמה התגעגע לריח הזה. האמת היא שהוא היה חותם על כל ניחוח שישכיח ממנו את ריחות אבק השריפה שמילאו לו את הנחיריים בחודש האחרון.

הוא לא היה במיטבו.
כלומר, פיזית, מלבד עייפות קלה הוא הרגיש מצוין.
אבל בפנים, הוא הרגיש שמשהו לא בסדר.
לא שהיה לו יותר מדי זמן להתעסק בזה. בתקופה של מבצע צבאי אתה נמצא באחד משלושה מצבים: נלחם, ישן גרוע או מתכונן לסבב הבא. אבל הנה, זה מאחוריו. הוא כבר ראה מרחוק את השער החום של בית הוריו. הוא עטה חיוך ופתח את הדלת.

ראשונה זינקה עליו קארה, הכלבה שאימץ כשהיה בן 10 ולא נפרד ממנה עד הגיוס. כמה התגעגע אליה.
הוא התכופף ללטף אותה, תפס בחיבה בראשה והיא בתמורה כשכשה בזנב בעליצות.
אחריה הגיעו בצעדים מהירים אימא שלו שניגבה את היד מהבישולים במגבת שנחה על הכתף. "חשבתי כבר שלא תגיע לחג", היא קירבה אותו אליה ונשקה לו ארוכות על המצח. אחריה באה אחותו הקטנה אביגיל, שחיבקה לו את המותניים, אחיו המתבגר שהיה בדרך למחשב והפטיר "מה קורה איציק" בקול מתחלף, ולבסוף, אבא שחיבק אותו והעמיד פני קשוח אבל משהו בפנים נסדק בו בכל פעם שראה את הבן שלו עם מדים ונשק.

הוא התקדם לעבר החדר וקולה של אימו נשמע מרחוק: "השארנו לך מים להתקלח. וגם גיהצתי לך את המכנסיים והחולצה שקנינו לך לחג. תיכנס להתקלח מתוק, עוד מעט נכנס החג". הוא נכנס לחדר, סגר את הדלת והניח את התיק בצד. הוא התיישב על המיטה, לפת את הראש בין הידיים. ונשכב אחורה. הוא עצם עיניים ובן רגע ראה הכול. החדר הקטן, החברים מסביב שמנסים לחייך ולהתבדח כדי להפיג את המתח הנוראי והפיצוץ האדיר שהתחיל את המהומה. הוא פקח עיניים בבת אחת וניער את הראש. הוא נכנס למקלחת, מקווה שאולי המים החמים ישטפו ממנו את הכול.

איציק הרגיש קצת מסוחרר והתקשה לעקוב אחרי התפילה. כשהגיעו לתפילת העמידה, הוא הגה בלי קול את הברכה הראשונה, ופתאום כשהגיע לתוספת "זכרנו לחיים, מלך חפץ בחיים", הנשימה שלו נעתקה וגוש שחור כיסה לו את העיניים. הוא מעד מעט אחורה ונתמך בספסל. אבא שלו הסתכל מייד הצידה כדי לראות שהכול בסדר, ואיציק השתמש בכל החיוך שהצליח לגייס כדי לשדר עסקים כרגיל. אבל הוא כבר הבין שמשהו לא בסדר

הוא סיים להתקלח, התלבש והצטרף לאביו ואחיו בדרך לבית הכנסת.
מכל עבר הצטרפו אליהם נחילי אדם שהתלכדו לכדי נהר לבן אחד, שבסופו התפזר לבתי הכנסת השונים.

הם נטלו מחזורי חג מהבימה והתיישבו זה ליד זה, קולו של החזן מרעים ובוקע שערי רקיע.
איציק הרגיש קצת מסוחרר והתקשה לעקוב אחרי התפילה. כשהגיעו לתפילת העמידה, הוא הגה בלי קול את הברכה הראשונה, ופתאום כשהגיע לתוספת "זכרנו לחיים, מלך חפץ בחיים", הנשימה שלו נעתקה וגוש שחור כיסה לו את העיניים. הוא מעד מעט אחורה ונתמך בספסל. אבא שלו הסתכל מייד הצידה כדי לראות שהכול בסדר, ואיציק השתמש בכל החיוך שהצליח לגייס כדי לשדר עסקים כרגיל. אבל הוא כבר הבין שמשהו לא בסדר. זיעה קרה התחילה לרדת לו במורד הגב.

שיסתלקו אויבינו

הם חזרו הביתה, ורוח קרירה של תחילת הסתיו נשבה על פניהם, כמו מנסה להרגיע את הר הגעש שמתחיל לבעבע בתוך איציק.

הם התיישבו ליד השולחן, אבל איציק הרגיש שהוא לא באמת שם.
שהנפש שלו עוד שם. בחדר ההוא. איפה ש...

"חג שמח לכולם!" בירך אבא של איציק בקול רם וביקש מכולם להתכנס לכיוון השולחן כדי להתחיל את סדר החג. אל שולחן החג הצטרפו בינתיים גם דודים ובני דודים של איציק.
אבא של איציק קידש על היין ובירך בניגון את ברכת שהחיינו. "שהחיינו", המשיכה להדהד המילה בראשו של איציק. "החיה את מי? לא את כולנו, לא כולנו זכינו להגיע לחג הזה". אבל לפני שהספיק לשקוע במחשבה, הגיע אליו הגביע הכסוף של החג והוא לגם. לגימה גדולה יותר מבדרך כלל. מקווה שאולי זה יעזור לו לשכוח.

אחרי הקידוש הם ניגשו ליטול ידיים. אמא של איציק שמה לב שמשהו לא בסדר והסתכלה עליו בדאגה.
"כולם לקחת בבקשה תמר", ביקש אבא של איציק וקערה מלאה בתמרים מתוקים עברה מיד ליד. כשראה שכולם אוחזים בתמר הוסיף. "יהי רצון מלפניך ה' אלוקינו ואלוקי אבותינו שייתמו אויבינו ושונאינו וכל מבקשי רעתנו" וכולם מלמלו אמן שקט. אבל אצל איציק המהומה רק התחילה. הרי הוא הכיר את אויבינו ומבקשי רעתנו. הכיר אותם היטב. היה להם פרצוף. וריח. ומבט. ושנאה יוקדת. הוא זכר איך רק לפני שבועיים כמה מבקשי רעתנו ירו לכיוון הבית שבו הם התבצרו טיל כתף. אבל הפעם הוא לא זכר רק את זה. הוא כבר לא היה בשולחן אלא שוב שם. בשדה הקרב. פיצוצים מכל כיוון, כאוס מטורף, רעש מחריד. אתה מתאמן לקראת זה חודשים ארוכים אבל שום דבר לא מכין אותך לדבר האמיתי. הוא נזכר במחבל שרץ לעברם ונוטרל בידי אייל, חברו הטוב. זה שישן מיטה לידו בטירונות, שהעביר איתו שמירות ביחד, שתמיד חלקו מנת קרב, כי כל אחד אכל את מה שהשני לא אהב. אייל.

הוא חזר בבת אחת להווה. זיעה קרה על מצחו. קצת חיוור.
הם ממשיכים לרוביה, לכרתי ולסלק. מאחלים הפעם שייכרתו אויבינו ויסתלקו.
כמה רצה שהם יסתלקו. שיעזבו אותם בשקט. שיפסיקו לתקוף את הבית שהם הסתתרו בו. איך הוא היה ער במשך יותר מ-30 שעות מכיוון שהם שלחו כוח אחרי כוח להתיש אותם והראש שלו כבר הלם כאילו פטישים קטנים דופקים עליו. הוא נזכר איך באחת ההפסקות הבודדות הוא ישב עם אייל, האוזניים שלהם עדיין מוחרשות מהפיצוצים, והם מדברים על הבית. על הדבר הראשון שהם יעשו כשיגיעו הביתה. אייל אמר שהוא יקפוץ לכותל, לברך על הטובה. איציק חשב שהוא ייסע קודם הביתה, להרגיע את אימא. שיסתלקו אויבינו. שיניחו לנו. במתקפה שסגרה את היום השני הם ירו במקלע כבד והוא היה בטוח שעוד רגע הקיר קורס עליו. אבל בסוף זה נפסק.

"רימון!" הכריז אבא שלו וגם המפקד שלו.
והכול קרה כמו בהילוך איטי. הוא זכר את הצליל של נקישת המתכת בקרקע, את העיניים המבוהלות של הלוחמים ואת המהומה. הוא זכר גם את אייל דוחף אותו הצידה ומזנק משום מקום על הרימון. העיניים שלו נפערו בבהלה, ואיך חבר אחר מהפלוגה הצמיד אותו לקרקע ופתאום פיצוץ עז. הוא צורח. גם שם וגם בארוחה.

הוא לבן כמו סיד, מזיע, עיניו קרועות והוא מתנשף.
כולם הפסיקו את מה שהם עשו והסתכלו עליו בהלם. אימא שלו קמה מייד לחבק אותו והוא התחיל לבכות.
ועוד איזה בכי. בכי שהיה אצור בו תקופה כל כך ארוכה. ארובות של דמעות שנבקעו בבת אחת. הוא התייפח בקול על כתפי אימו שהובילה אותו לחדר כדי שהילדים הקטנים לא ייבהלו. הוא התיישב איתה על המיטה ונרגע לאט לאט. הנשימה שלו נרגעה והוא הלך לשטוף את הפנים בכיור. הפנים שהביטו בו מן הראי היו מבוהלות, חיוורות ומותשות.

הוא חזר לחדר שלו ונשכב על המיטה.
הוא עצם שוב את העיניים והכול נמשך מהנקודה שבה עצר. השקט המצמרר שאחרי הפיצוץ ואז ההסתערות אל עבר האויב. הסתערות שהיו בה כאב, פחד וכעס שמשמשים בערבוביה. התמונות של אייל מפונה והבכי שרצה לצאת אז ולא יצא. הוא התעורר כשגופו מכוסה בשמיכה שלא זכר שהניח על גופו. הבית היה שקט והסעודה כבר הסתיימה מזמן.
הוא הניח את ראשו על הכרית, וחשב על יצחק בן אברהם שכמעט הקריב את חייו ואיל אחר נאחז בסבך בקרניו.

-

*בישראל חיים כיום כ-4,000 הלומי קרב בעקבות חוויות פוסט-טראומה שנוצרו בזמן פעילות מבצעית.

 

אולי יעניין אותך גם

כתבות אחרונות

Prev Next
הדור הבא של השו"ת

  הרב אברהם סתיו במאמר...

מיוחד לעשרה בטבת

  המאבק בנצרות, שלא הכרתם

הפרסום בעולם קטן עובד

לפרסום באתר או בשבועון

This email address is being protected from spambots. You need JavaScript enabled to view it.

איתן 054-6799933

מקום בעולם - מגזין הנוער מבית עולם קטן

לאתר מקום בעולם

שירות לקוחות מגזין - ok@okm.co.il 077-6621680

הירשמו לניוזלייטר

וקבלו את גיליון "עולם קטן" במייל הרבה לפני כולם