אברמל'ה

5 avremaleh

אבינועם הרש

הוא היה בן שבע, אברמל'ה. עיניים כחולות ושיער זהוב. ב"חדר" ובבית הספר – תלמיד טוב. בבית – ילד טוב, צייתן. שיעורי הבית מוכנים תמיד. הוא אף פעם לא מתקוטט, לא "הולך מכות". בסולם הערכים שלו היו שני סוגי ילדים בלבד: הטובים והרמאים. בקטגוריה הראשונה נכללו כל אותם ילדים טובים אשר כמוהו היו צייתנים, שמעו בקול הורים ומורים, ולעומתם בקטגוריה השנייה: הרמאים, מעמידי הפנים, העוסקים בהונאה – אותם ילדים רעים שרק עושים צרות למבוגרים.

לא באברמל'ה היה הדבר תלוי ולא הייתה זו אשמתו, כמובן – ועל אף הכול לא הצליח לגרום נחת להוריו. לא הוא גרם לכך שלא הייתה להם מנוחת הנפש, לא יום ולא לילה. הכול בגללו, אך לא באשמתו.

הייתה לכך סיבה אחרת: הוא בא לעולם הזה, כשצרה גדולה מרחפת על חייו: הוא נולד יהודי בהונגריה של האדמירל הורטי. לב הוריו התכווץ מצער כל אימת שחשבו: מה יהיה עם אברמל'ה? מה מצפה לו בעתיד הקרוב והרחוק?

*

אברמל'ה עצמו לא ידע על כך מאומה. הוא חי את חיי החלום של ילד מאושר בגילו. אולם עד מהרה הוא היה חייב להיוודע לכך בתוקף המציאות. ביום אביבי שטוף שמש מאכזבת פלש הצבא הנאצי להונגריה (10 במרס – תחילת השואה של יהדות הונגריה), ותוך כמה ימים גם עיירת מגוריהם מלאה בחייליו. כמו שטף אפור מזוהם של נהר שיצא מגדרו וכיסה הכול מסביב, עבר תחת חלונם ממש זרם אדיר של טנקים ומכוניות גרמניות מזרחה – כשהם נושאים עמס הרס, חורבן ומוות.

אלה היו הימים המאושרים ביותר של אברמל'ה. בשובו מבית הספר רץ היישר אל החלון, ואפילו לארוחות צהריים וערב היה קשה להזיזו משם – והביט בנעשה סביב. שעות רבות ישב על מקומו ליד החלון ולא ידע שובע מהמראות שנגלו לעיניו. בראותו מפלצת פלדה מרשימה במיוחד, אף נפנף לה בידו הקטנה ומחא כף.

*

אחר כך, ביום בהיר אחד, קרה האסון. דוד טוב, אחד השכנים, הביא בידיו את הילד שכמעט לא היה בהכרה. זה קרה, כך סיפר כשקולו רועד מהתרגשות וזעם, כשהילדים יצאו מבית הספר וחייל גרמני שישב על עגלה רתומה לסוסים הצליף בהם בשוט שבידו. הילדים התפזרו בריצה, תוך זעקות שבר רמות, אך כבר היה מאוחר מידי. השוט פגע באברמל'ה ופצע את פניו. אפשר לומר שהיה לו מזל שלא פגע בעיניו, הוסיף השכן, אבל גם כך הוא יישא בוודאי את הסימן שהותיר זמן רב.

ההורים שהיו אובדי עצות השכיבו את אברמל'ה, ליטפו אותו ופינקו אותו. האהבה נשפכה באין מעצור מלב ההורים – אך הילד לא נרגע. לבו נפגע הרבה יותר מהפצע של פניו.

"מדוע עשה לי הבאצ'י (הדוד) רע?" בכה תמרורים כל אותו יום אחר הצהריים, "הרי אני לא רמאי".

"בטח שאתה לא רמאי, אברמל'ה, אתה ילד טוב" ניסו ההורים לנחמו. "הבאצ'י היה רע, הוא היה רמאי".

"דוד רמאי "?חזר אברמל'ה על המילים, כמי שאינו מאמין למשמע אוזניו, "עוד לא שמעתי על דבר כזה. הרי הבאצ'י כבר לא ילד, הבאצ'י כבר גדול...".

כבר יצאו הכוכבים עד שנרדם. פניו היו שלוות, רק בזווית עינו נצנצה דמעה גדולה ומקום הפצע קדח בצבע הארגמן, כתב האשמה מרקיע שחקים נגד המבוגרים הרשעים, הדודים הרמאים.

המורה מתאמץ להראות התעניינות. הוא לוקח את המחברת לידיו, מעיין בה בשים לב, ובעפרונו מצייר 10. אולי הרגיש המורה שבחייו נעדרי השמחה יהיה זה האקט הרשמי האחרון, כי דמעה גדולה ירדה מעיניו היישר על חתימת שמו במחברת. כעבור שבוע הופיע צו שחייב את היהודים להתרכז במקום מסוים שכּונה גטו

*

בשעת הצהריים של אותו יום הגיע אורח: המורה של אברמל'ה מבית הספר. עייף, בקושי גורר את רגליו. אברמל'ה רץ אליו בשמחה רבה.

"אדוני המורה!" הוא קורה בהתלהבות, "הנה, עשיתי שיעורים". והמורה מתאמץ להראות התעניינות. הוא לוקח את המחברת לידיו, מעיין בה בשים לב, ובעפרונו מצייר 10. אולי הרגיש המורה שבחייו נעדרי השמחה יהיה זה האקט הרשמי האחרון, כי דמעה גדולה ירדה מעיניו היישר על חתימת שמו במחברת.

כעבור שבוע הופיע צו שחייב את היהודים להתרכז במקום מסוים שכּונה גטו. גם זה נחשב מזל. עד מהרה מצאו את עצמם מאחורי גדרות, כמו חיות. אולם אהבת ההורים הפכה גם את הגטו לקן רך ואוהב בעבור אברמל'ה. גרמנים הוא לא ראה, הז'נדרמים הסתובבו והשתוללו רק בלילות. לרחוב גם אבאל'ה לא הורשה לצאת וכך יכול היה כל היום להיות ליד הילד.

"נכון אבאל'ה שלנו כאן טוב מאוד?" התלהב אברמל'ה.

"כן ילדי, כאן טוב מאוד"- השיב לו.

*

והנה הגיעה הוראה חדשה: כל מי שבן פחות מ-48 – יהיה מוכן מחר בשבע בבוקר ליציאה בחצר הגטו. ביניהם היה גם אבאל'ה. אבוי, זה כבר לא היה מזל. מה יגיד אברמל'ה?

אבאל'ה חומק מהדירה כבר אחרי השעה שש בבוקר, כדי לא להעיר את הילד. זמן קצר לאחר מכן כבר היו שם כולם. והנה הגיעו הז'נדרמים שילוו אותם לתחנת הרכבת, והושמעו הפקודות הראשונות בליווי דברי גידוף גסים. אבאל'ה תולה תקווה שהנה, הנה הוא הצליח לחמוק, אבל אז הוא רואה לתדהמתו ולמגינת לבו, איך שועט לכיוון שלו אברמל'ה, כל עוד נפשו בו.

עיניו הגדולות, הכחולות, קרועות לרווחה מהאימה, ומוחו הקודח נאבק בזוועה חדשה כשסימן הפצע האדום לוהט על פניו הקטנות: מה עושה אבאל'ה שם, בין כל הדודים? מדוע הוא מרכין את ראשו? ומדוע הוא מסרב להסתכל עליו?

המסע יצא לדרך וביניהם אבאל'ה. הוא עוד הספיק לשמוע את זעקת השבר קורעת הלב של אברמל'ה:

"אבאל'ה, אבאל'ה, מדוע אתה משאיר אותי פה לבד? אבאל'ה, אבאל'ה... הרי אתה לא רמאי?..."

*

נשמה טובה, שהשתתפה בצערנו, טרקה אחרינו את שער הגטו הגדול ויותר לא שמעתי. השער כיסה ממני לנצח על אברמ'לה, אברמל'ה שלי. כי אברמל'ה היה הבן הקטן שלי. בני הקטן, בעל השיער הזהוב והעיניים הכחולות, שנהיה לקרבן עולה על מזבח הטירוף הנאצי.

כבר היינו בקסרקטין, כבר עברנו את טבילת האש הראשונה של הטרטור המרושע, ואני עדיין שמעתי את קול טריקת שער הגטו. מאז אני ממשיך לשמוע אותו בימים עגומים ובלילות נדודי שינה. שער זה היה משהו גדול, מונומנטלי, יצירת מופת מיוחדת במינה. מושל מחוז פושפוקלאדאני, שהיה אדון גדול ונכבד מאוד, קם ממיטת חוליו כדי לפקח אישית על הכנתו.

לעילוי נשמת הרב אליהו בן אברהם גלייכמן הי"ד שאיבד את אשתו ושני ילדיו בשואה, רעייתו מרת לאה בת אברהם גלייכמן ע"ה, סבי יהודה אהרן בן אליעזר וסבתי מרת חיה בת יצחק זאב ע"ה.

 צילום: בן נעם ניסן. ניתנו לשימוש ע"י הארכיון לתולדות פתח תקוה ע"ש עודד ירקוני.

אולי יעניין אותך גם

כתבות אחרונות

Prev Next
המלך בשדה

  הרב איל ורד במאמר...

משפט יהודי

  הרב ברוך אפרתי במאמר...

הפרסום בעולם קטן עובד

לפרסום באתר או בשבועון

This email address is being protected from spambots. You need JavaScript enabled to view it.

052-5471494 נדיה 

מקום בעולם - מגזין הנוער מבית עולם קטן

לאתר מקום בעולם

שירות לקוחות מגזין - ok@okm.co.il 077-6621680

הירשמו לניוזלייטר

וקבלו את גיליון "עולם קטן" במייל הרבה לפני כולם