הברקוביץ'

m 7 story

הברקוביץ' - מקום ראשון במקצה כיתות י'-י"ב בתחרות "לכל זמן ועט" 2
גלעד ורקר

חשבתי שאחרי שנתיים שאני מגיע לברקוביץ' כבר אתרגל לקור, אבל זה פשוט לא קורה. הכפור הזה, שכל כך מאפיין את המקום, הוא מסוגי הקור האלה שלא משנה כמה חם תתלבש, עדיין יהיה לך קר בפנים. בכל פעם שאני מגיע לפה, אני נוהג להסתובב בין הספסלים הבהירים כמתגרה, והם כתגובה ניבטים אליי, בוהקים באורה החיוור והלבן של תאורת הפלורסנט, נועצים בי מבט מוכיח וכאילו שואלים – "נו, עדיין?" אבל אני לא מתרגש, כי מה כבר הם יודעים, הם הרהיטים היחידים פה בבית הכנסת. אין בימה, אין עמוד תפילה, ואפילו במקום שבו אמור להיות ארון הקודש נותר רק חלל קר וריק. כמה אירוני, חור שרק ממלא אותי. ממלא אותי בעוד קור כמובן, ואולי בגלל זה אני אף פעם לא אתרגל לקור התמידי ששורר בבית הכנסת של ברקוביץ', או בקיצור: הברקוביץ'.

משהו באווירה בברקוביץ' זורק אותי תמיד לפעם הראשונה שהגעתי לפה. היה לי קר מאוד. התהלכתי חסר אונים בהיכל הענק של בית הכנסת, תוהה ותועה. היו סביבי המון אנשים שלא נראו כמו המון אנשים, אני מניח שזה בגלל גודלו של ההיכל. נשים וגברים, זקנים ונערים, חובשי כיפה בכל הגדלים, וגם כאלה שלא. ראיתי אנשים מרוטים, קרועים ומלוכלכים, וגם כאלה שהיו נקיים ומחויטים וחשובים. ניגשתי לאחד המחויטים, שנראה חשוב ומעונב ועשה רושם שיש לו מעמד וכסף וגם שמאוד נוח לו במקום שהוא נמצא בו. כנראה כשלובשים חליפה פחות קר. ואולי רק נדמה לי. כששאלתי אותו לאן הגעתי הוא חייך באדיבות, הצביע על אדם מבוגר ומקומט שישב לא רחוק מהמקום שבו אמור להיות ארון קודש. "דבר עם ברקוביץ', הגבאי, הוא כבר יסביר הכול".

הגבאי הקשיש של בית הכנסת, מנחם ברקוביץ', היה אדם כפוף ורפוי ולבבי מאוד שייסד והקים את בית הכנסת הזה, שנקרא שמו עליו. הוא הסביר לי בקולו הרך והרועד והשביר שאל בית הכנסת הזה מגיעים כל אותם אנשים שלא יכולים. אנשים שעמוק-עמוק בלב רוצים, אנשים שלפעמים מנסים, אבל פשוט לא יכולים. אנשים שלכודים במציאות מרה של ריחוק. בפעם הראשונה שדיברתי עם ברקוביץ' לא הצלחתי לאזור אומץ ולשאול אותו למה הוא עצמו לא מצליח להתפלל. שבוע אחר כך, כששאלתי אותו, הוא שתק. חייך חיוך שקט, ושתק. וכך היה גם בפעמים הבאות ששאלתי.

בברקוביץ' אין עזרת נשים. כולם מתכנסים בהיכל הגדול והלבן או באולם למטה, איפה שהקידושים בשבת. מוזר לעשות בכזה בית כנסת קידוש, ועוד יותר מוזר לעשות בכזה בית כנסת קידוש ולהביא סושי, טרנד טיפשי. אני אוהב להסתובב שם למטה, נחמד שם. הקור עדיין צובט אבל לפחות נמצא שם נחמיה, של המשקאות. אני זוכר את השבת הראשונה שלי בברקוביץ', כמה רעדתי. הסתובבתי למטה כואב מסוחרר ועייף ולא ידעתי מה אני עושה עם עצמי, ופתאום הכול קצת השחיר והתרחק. רגע לפני המכה נחמיה תפס אותי, כולו חיוך משופם. "בוא לפה בחור, אתה צריך איזה חיזוק", אמר כשעזר לי לשבת על כיסא עם כוס קטנה ביד. "מה תשתה? ג'וני ווקר, שיבאס? או שאתה טיפוס של ליקרים? יודע מה, אביא לך את ההכי טוב. ויסקי דבש. אני שותה רק את זה". שתיתי את הכוס תוך הכרזת 'לחיים' צרודה והרגשתי איך המשקה זולג במורד הגרון עד הלב, שולח קרניים של חום. השתעלתי קצת ושפמו של נחמיה התעקל כלפי מעלה, טומן חיוך. "לחיים, הא? עדיף שתגיד ברוך דיין האמת, יותר מדויק". הוא שתה את כוסית הוויסקי שבידו, ואז צחק צחוק שהיה מר הרבה יותר מכל סוג ויסקי שהיה לנחמיה להציע. ומאז כל שבת אנחנו מוזגים את הוויסקי דבש ומתחזקים קצת, אני מרים לחיים והוא לכבודו של דיין האמת.

ובאחת השבתות ישבתי כהרגלי עם נחמיה והחלטתי לשאול אותו את שאלתי הקבועה. למה אתה כבר לא יכול. הוא הביט בי, וראיתי איך חיוכו המשופם כבה ואיך האישונים מתרחבים. הוא הסיט את מבטו אל כוס הוויסקי שבידו. "דבש, אתה יודע. זה היה צבע העיניים שלה. ומאז, 14 שנה, אני פה". הופתעתי לשמוע שנחמיה מגיע לפה כבר שנים. הייתי מצפה שאחרי כל כך הרבה זמן פה אנשים יקפאו, יפסיקו לתפקד, אבל זה פשוט לא קורה. עם הזמן גם הבנתי שהקביעות אינה מנת חלקם של כל באי בית הכנסת. יש שמגיעים פעמים בודדות בשנה, כמו הרב ישראל שעומד בראש כולל במודיעין, יש שמגיעים לתקופות כמו שירה, שעושה שנת שירות באלי"ן, ויש המתנדנדים, שמגיעים יום כן יום לא, והאמת היא שהם הכי מעניינים.

ובאחד הימים מצאתי את עצמי משוחח עם עמית, שהיה חבר של אחי הצעיר. שוחחנו על ההדרכה שלו בבני עקיבא, על לימודי הנהיגה ועל הלימודים בישיבה התיכונית. עמית סיפר לי שכבר ביסודי אבחנו אותו כסובל מהפרעות קשב וריכוז, ושבהתחלה הלעיטו אותו בריטלין כדי שיצליח להתרכז במשהו, עד שהוא החליט שהוא שונא את הכדורים ואת האדם שהם עושים ממנו אז פשוט הפסיק לקחת. "הלימודים לא נעשים קלים יותר, אבל איכשהו אני שורד". עמית סיפר לי שעם התפילה הוא אף פעם לא הסתדר. "תשמע אחי, זה שהם מרפדים את הכיסאות בבית כנסת זה יפה ונחמד, אבל אף אחד לא יכול לשבת כל כך הרבה. אתה מבין, אנשים נולדים זזים ומדברים, לשבת ולמלמל לחשים כל כך הרבה זמן שחרית-מנחה-ערבית כל יום, זה לא אנושי. שלא לדבר על החגים אחי, ימים נוראיים צריך לקרוא להם. שיתקינו אזיקים אם הם רוצים שאני אשב שם כל התפילה... בשלב מסוים הרגשתי שאני עם התפילה – וכל מה שכרוך בה – גמרתי". כשהבחין במבטי השואל עמית נגע בכיפה הצבעונית שלראשו וסידר אותה. "תראה, מאז שהרגשתי את הדברים האלה עשיתי בירור אמוני עם עצמי... תבין, אני דתי והכל, אבל תפילה... לא, לזה אני כבר לא מסוגל".

קצת לפני פסח ישבתי לשוחח עוד קצת עם ברקוביץ' הזקן, שישב במקום הקבוע שלו. היה מאוד קר, ושנינו רעדנו. הבטתי בעיניו. עיניים כאובות היו לו, למנחם ברקוביץ'. תכולות וכאובות. הוא סיפר לי בקולו השביר על האנשים שפגש בבית הכנסת לאורך השנים. אלפים הלכו ובאו בשבעים שנותיו של בית הכנסת, מהלכים רועדים בין הספסלים הבהירים. ברקוביץ' הסביר שלפני שהקים את בית הכנסת, יהודים שלא יכלו להתפלל היו בבעיה קשה. היו שהדחיקו, היו שהשתגעו, והיו שפשוט יצאו החוצה. "אתה יודע", הוא אמר לי, "גם אתה יכול לצאת החוצה, תנסה". פחדתי לצאת מבית הכנסת. כששאלתי שוב למה הוא לא יכול להתפלל, ברקוביץ' צחק צחוק משתעל ואז הרצין ושתק.

בדרך כלל כשאני נוהג, אני נוהג לעצור לטרמפיסטים. יותר משאני שמח לסייע בידם ולקיים מצוות הכנסת אורחים, אני שמח למצוא אנשי שיחה. יש לי כלל – מי שעולה לרכב חייב לספר קצת על עצמו. אני אוהב לדבר עם אנשים, לשמוע מי הם ומה הם, לאן הם הולכים ומאיפה הם באים, מה הם מרגישים ואיך הם אוכלים את הקרמבו. ומאותה סיבה אני גם אוהב לשוחח עם אנשים בברקוביץ'. לא רק את מנחם אני שואל למה הוא פה, למה הוא כבר לא יכול להתפלל. למשמע שאלתי רוב האנשים יחייכו במבוכה חיוך רזה ומסתיר, ישקלו מילים, מתלבטים אם פשוט לסרב לענות או לפתוח את לבם בפני אדם זר. חלק פשוט מרגישים שהסיבה שלהם פשוט לא טובה מספיק. בכל מקרה, לרוב האנשים לא נעים כל כך לחשוף את הסיבות שלהם. וכשענו, הייתי מקשיב מרותק, מהופנט. אחת שכלה את בנה בתאונת אימונים, אחד התעייף מחייו ומהקיום, אחת חזרה מפולין מלאה שאלה ותמיהה, ואחד ששקע כל כך עמוק בעבודה, ונפשו הלכה ונדחקה מעליו, טובע.

מתישהו אזרתי אומץ והחלטתי לשמוע בעצתו של מנחם הזקן, לצאת קצת החוצה. התקרבתי אל דלת היציאה שנראתה לי כשאלה, כשלפתע הונחה יד על כתפי. זה היה מנחם. "לפני שאתה יוצא, תדע לך שקר שם, קר שם מאוד. הרבה יותר משקר פה בפנים. ותאמין לי, אני יודע מה זה כפור אמתי". ובאמרו משפט זה הפשיל את שרוולו ונתן לעיניי לנוח על המספר התכלכל שנחקק בזרועו. יותר לא שאלתי.

באחד הימים הגעתי וברקוביץ' לא היה. שאלתי וביררתי ואף אחד לא ידע איפה הוא. שבעים שנה הבנאדם מגיע לפה, ופתאום ביום בהיר וקר הוא נעלם. היו שאמרו שמת, היו שאמרו שהתפייס עם הא-ל. ואני – אני חושב שגם וגם. ושאולי גם הגיע זמני.

 

ישיבת בנ"ע נחלים ממשיכה במיזם הייחודי לעידוד הכתיבה והיצירה בקרב הציבור והנוער. השנה כמעט שולש מספר שולחי הסיפורים בתחרות הסיפור הקצר שיזמה הישיבה "לכל זמן ועט 2" ע"ש בוגר הישיבה, השר העיתונאי והסופר אורי אורבך. ממשיכים בדרכו, שנה שנייה.

שופטים: מיכל אורבך, שי צ'רקה, אריאל שנבל, פרופ' מירון איזקסון, מפמ"רית ספרות ד"ר טלי יניב ונופיה בר ניצן

 

atarMbaolam

 

 

 

 

אולי יעניין אותך גם

כתבות אחרונות

Prev Next
הנרות מלמדים

   סיון רהב על הרב...

איחוד הקדושות

   הרב מקובר לכינון בית...

הפרסום בעולם קטן עובד

האתר החדש של עולם קטן

לפרסום באתר או בשבועון

This email address is being protected from spambots. You need JavaScript enabled to view it.

052-5471494 נדיה 

מקום בעולם - מגזין הנוער מבית עולם קטן

לאתר מקום בעולם

שירות לקוחות מגזין - ok@okm.co.il 077-6621680

הירשמו לניוזלייטר

וקבלו את גיליון "עולם קטן" במייל הרבה לפני כולם