חופש

m 6 story

מיכל דרייזין

יוסף חיים כיוון את המצלמה החדשה שלו צפונה לרחבת הר הבית לשעבר ולעתיד. קרני השמש השוקעות האירו את זהב כיפת הסלע ואת אבני החומה של העיר העתיקה באור נוגה, והשמים הפכו לבד מבריק, צבוע בוורוד-כתמתם וארגמן. העננים נראו תכולים מבעד לעדשה. יוסף חיים לחץ על כפתור ההפעלה שוב ושוב.

"הראות מהטיילת מושלמת", הוא חשב. "ארמון הנציב הוא המקום הטוב ביותר לחנוך את המצלמה". הוא ליטף לרגע את העדשה ואוטומטית המשיך לסובב אותה כדי למצוא את הפריים המושלם.

"אוף". גבר מזוקן במכנסיים קצרים ונעלי התעמלות ניו-בלנס חסם תוך כדי ריצה את הנוף. יוסף חיים חיכה כמה שניות כדי שהרץ יעבור, לחץ על הכפתור ואז שמע חבטה מאחורי גבו.

הוא הסתובב לשביל וראה שהרץ שעבר אותו לפני רגע מוטל על המרצפות והיד שלו כאילו מודבקת לחזה. עיניו נראו בולטות החוצה והוא אמר "או"... כמנסה לדבר ולא מצליח. הוא הפסיק באמצע האנחה, כאילו קפא בעיניים פקוחות ופה פעור. יוסף חיים הסתכל על הרץ כעל חייזר שנפל מהחלל. מה קרה לו פתאום? ואז הוא נזכר בקורס עזרה ראשונה שסיים בחופש, ממש לפני חודשיים. במה ששיננו לו שם כמו מנטרה: "ברגע הראשון כשיש מקרה חרום (יוסף חיים הציץ שוב ברץ - באמת נראה מקרה חירום) להתקשר מיד לעזרה ל-101. יוסף חיים שלף מכיסו את הנייד וחייג למספר. כשהמתין לצלצול ניסה להיזכר מה השלב הבא. נראה שאמבולנס לא יגיע מספיק מהר כדי להציל את האדם השוכב מולו.

"הלו, תבואו מהר לטיילת ארמון הנציב, יש כאן אדם שאיבד את ההכרה".

"איזה חלק מהטיילת?" יוסף חיים הרגיש תלוש. הוא לא האמין שהתסריטים של הקורס מתעוררים מולו בצבעים חיים. קולה של המוקדנית מעבר לקו החזיר אותו למציאות. "מיד יגיעו אליכם - אתה יודע מה לעשות בינתיים?"

יוסף חיים הנהן כשהפחד מתפשט לו בכל הפנים ולא נותן לו לדבר. שפתיו נפערו והמילים זרמו בצרחה כאילו כדי שהרץ יוכל לשמוע אותו ויתעורר מהבהייה הקפואה שלו בשמים.

"אתה יודע מה לעשות?"

פתאום יוסף חיים ידע מה לעשות. הוא העביר את הטלפון לרמקול. התכופף ליד הרץ השרוע וניסה לשמוע נשימות - אך הוא שמע רק את הנשימות

המואצות שלו עצמו. הוא סובב את הרץ על גבו ומתח את הצוואר שלו אחורנית, אך העיניים נותרו פקוחות ומביטות מעלה כפונות לנשמה המיתמרת אל על.

"הוא לא מגיב!" יוסף חיים צרח.

המוקדנית ענתה ברגיעה מפחידה. "תתחיל בעיסויים".

יוסף חיים הניח כף יד אחת ועליה את השנייה, ולחץ במרכז החזה, "ארבע אצבעות מתחת לעצם", כמו שלימדו אותו בקורס.

"לא קורה כלום!" הוא צעק.

המוקדנית האדיבה הייתה כל כך שלווה שזה הלחיץ אותו עוד יותר. "אתה יכול להוסיף שתי הנשמות".

החיים של האדם הזה בידיים שלי, הוא חשב, והיא בכלל לא מבינה את זה.

פתאום הוא הרגיש שחודר לגוף שלו מין שקט תהומי. חושיו התחדדו כך שמגע האצבעות שלו על חזה הנופל היה כאילו כל תא ותא שלו נוגע בחולצת החאקי מנדפת הזיעה. המחשבה שלו הפכה צלולה והוא נשם עמוקות מהאוויר הצלול. הוא שמע את המוקדנית, הקשיב לה, הנשים ועיסה בתנועות בטוחות, כאילו פעל כך כל החיים.

העיניים של הרץ נסגרו, ויוסף חיים הרגיש פתאום שהרץ משתעל וכאילו מתנגד להנשמה. באותו רגע הוא שמע סירנה. כשהסירנה נעצרה במקום אחד והשתתקה, הוא צעק לתוך החושך הרך שהתחיל לעטוף אותם: "אנחנו כאן, בואו מהר!"

הוא שמע קולות טיפוף של אנשים רצים, ושני לובשי אפודות צהובות זוהרות הופיעו. יוסף חיים רצה לבכות אבל בלע את הדמעות. בחיים, אבל בחיים הוא לא שמח כל כך לראות אנשים אחרים.

אחד מהם התכופף אל הרץ שנראה עכשיו נושם בכוחות עצמו.

הוא הסתכל בעיניים חצי-סגורות על יוסף חיים. "נראה שהאדם הזה לא זקוק להנשמה בכלל".

"אבל הוא לא נשם, הוא בכלל לא היה חי". יוסף חיים הרגיש כאילו שלדעתם הוא מותח אותם. אבל הפרמדיק המשיך לבדוק את הרץ והתעלם ממנו.

"בוא ניקח אותו לאמבולנס". שני הבחורים העלו אתו על האלונקה ודהרו לאמבולנס המואר.

"חכו, אני בא אִתכם", יוסף חיים טס והצטרף לחבורה.

"מה אתה עושה פה, אתה רק תפריע!"

"אז אני אשב מקדימה. אני חייב לבוא אתכם!"

יוסף חיים התיישב בכיסא הקדמי ליד הנהג ופתח את ספר התהילים שהיה בכיסו. הנהג הרים כתף אחת בהכנעה והתחיל לנסוע.

כשהגיעו לבית החולים האלונקה נבלעה במיון ויוסף חיים ישב על ספסלי ההמתנה וקרא תהילים. הוא קפץ בכל פעם שמישהו יצא מן החדר שאליו הובל הרץ, אבל הרופאים לא הסתכלו לכיוונו.

"אחות, אחות", הוא ניגש אל הדלפק. "מה שלום הרץ שהתמוטט?"

"אתה מתכוון לאליקים קורוס?"

"מה, זה השם שלו?"

"כן, היה לו ארנק בכיס. הוא מתאושש. אתה מצאת אותו, נכון?"

"כן, ו..."

"לך הביתה בחורצ'יק, את התפקיד שלך גמרת".

יוסף חיים סגר את התהילים והנהן. באמת אין לו מה לעשות פה. הוא ייקח אוטובוס הביתה, יעלה את התמונות שצילם למחשב, וינסה להירגע.

תמונות - הוא גישש מסביב והחוויר. רץ מחוץ למיון וחיפש את האמבולנס שהגיע יחד אתו. היו שם כמה אמבולנסים והוא קיפץ בטירוף מאחד לאחד, אבל לא ראה את הנהג שלו מאחורי ההגה של אף אחד מהם.

הוא הגיע מתנשף לשומר.

"איפה האמבולנס שהיה פה קודם?"

"הם לא נשארים כאן בין הקריאות. מה קרה לך, אתה נראה מבוהל?"

"איבדתי את המצלמה שלי!"

"בוא נתקשר למד"א ונשאל אם מצאו". השומר התקשר, ואז הניח את הטלפון והניד בראשו.

יוסף חיים הניח את כף היד שלו על עיניו.

"אוי לא, זו מצלמה ששווה 3,000 שקלים!"

המצלמה החדשה המדהימה שלו, שעליה הוציא את כל הכסף שהרוויח בחופש. איזה בזבוז של חופש זה יהיה אם המצלמה לא תימצא.

יוסף חיים התקשר הביתה. "אמא, אני ממש חייב את העזרה שלך. אולי תוכלי להקפיץ אותי לטיילת ארמון הנציב?"

"להקפיץ אותך לטיילת, אתה לא בטיילת עכשיו?"

"זה סיפור ארוך, ולא לא קרה לי שום דבר, אני בסדר, אבל, אני בבית החולים הדסה עין כרם".

"מה?" הצרחות של אמא הזכירו אותו לפני שעתיים.

"אל תיבהלי אמא, פשוט ליוויתי אדם שהתמוטט ברחוב, אני אפילו לא מכיר אותו. אני חייב שתבואי לקחת אותי, בסדר?"

כשהגיע לטיילת ניסה יוסף חיים לשחזר את המקום שבו אירעה התקרית, חיפש ומישש בין השיחים והאבנים את הקנון ריבל שלו, אך לא...

אימא הניחה יד על כתפו, נראתה מהססת, ואז חיבקה אותו. "אתה חשבת באותו רגע רק על הצלת אדם ושכחת את האוצר הכי יקר שלך. אולי כרגע זה לא מנחם, אבל תזכור שזכית להציל חיי אדם".

הדמעות שאפילו לפני אימא הוא לא יכול להרשות לעצמו להזיל כמו איזו בת, כמעט החלו לרדת מעיניו.

לאחר החיפוש האכזב התקשר יוסף חיים לבית החולים לברר את מצבו של החולה.

"מצבו קשה אך יציב - וברוך ה' אנחנו מצפים שיחלים לגמרי. המשפחה ביקשה לדעת את הפרטים שלך, אפשר?"

"אין צורך", יוסף חיים הסמיק. וניתק.

הוא ואמו כתבו פתקי השבת אבדה מחתיכות קרטון שמצאו ברכב, ואמא הבטיחה לו שבבוקר עם אור ראשון ישובו לחפש. אבל המצלמה היקרה שלו, שהוא קנה מהמשכורת של העבודה שבה עבד כל החופש - זאת אומרת כל החופש חוץ מהשבוע של קורס עזרה ראשונה - לא נמצאה.

אחרי שסרקו את הטיילת בבוקר ללא הצלחה, יוסף חיים ביקש מאמא שתתקשר לברר את שלום הרץ כדי שלא יביכו אותו שוב.

האם הסתכלה על הצג של הטלפון כאילו היא רואה שם את כל פתרונות העולם הזה. "אמרת אליקים קורוס? היא התיישבה על ספסל סמוך כאילו ברח לה כל הכוח מהרגליים.

"מה קרה אמא?" יוסף חיים התיישב לידה. הוא רצה למדוד לה דופק אבל חשב שאולי זה קצת מוגזם. "את נראית חיוורת. את לא מרגישה טוב?"

"אליקים קורוס הוא סגן המנהל שלי באולפנה. שמעתי אתמול בלילה, עוד לפני שחזרת, שהוא עבר התקף לב, אבל לא קישרתי. אתה הצלת את הבוס שלי!"

"שלא תעזי להגיד לו". יוסף חיים בהה בנוף של רחבת הר הבית באור העדין של הבוקר.

"למה לא?"

"כי מה אני צריך את הגאווה הזאת - הילד שהציל חיים? מספיק שזה קרה ואף אחד לא צריך לדעת שזה אני". הידיים שלו כל כך רצו לצלם את המראה המופלא נגד עיניו.

"יוסף חיים שלי - קודם תשמע את כל הסיפור ורק אז תדבר... אתה זוכר שהגעתי הביתה בסוף הלימודים ואמרתי-הודעתי שאתה הולך ללמוד בקורס עזרה ראשונה?"

"אני זוכר שלא רציתי וממש הכרחת אותי".

"לא בדיוק הכרחתי אותך, פשוט הצעתי שנשלם לך את הסכום שהיית מרוויח בעבודה".

"זה עזר לי לקנות את המצלמה", יוסף חיים נשך את השפה כשנזכר במצלמה האבודה. "אבל לא עברתי את המבחן וזה היה מה-זה מבאס".

"נראה לי שאת המבחן עברת אתמול", אמא אמרה, וחיבקה אותו. "אבל", המשיכה, "לא שמעת את כל הסיפור. באספת המורים האחרונה של השנה, סגן המנהל אליקים קורוס דיבר לפני המורים וביקש בכל לשון של בקשה להמליץ לבנות האולפנא ללמוד קורס עזרה ראשונה בקיץ. ותשלחו גם את הילדים שלכם, גם אם צריך לשלם להם..."

כעבור חודשיים אמא חזרה מבית הספר בטרמפ. היא יצאה מהאוטו עם קופסה עטופה והגישה אותה ליוסף חיים.

"בשבילי?" יוסף חיים הסתכל על החבילה בידו. אמא הנהנה והוא קרע את העטיפה וחשף פתק.

"ליוסף חיים, הוקרה קטנה מאסיר תודה. אליקים קורוס".

ובתוך הקופסה יוסף חיים גילה מצלמת קנון עם העדשה המקצועית ביותר בשוק היום.

העיניים שלו זהרו. ואז הוא אמר: "אבל איך אני יכול לקבל תמורה לחסד של הצלת חיים, זה לא ייקח לי את המצווה?"

הדלת של מושב הנהג נפתחה ויצא ממנו אדם שהיה נראה מעט מוכר. "חשוב לי מאוד שתקבל את המתנה, אתה עושה לי טובה גדולה אם אתה משמח אותי..."

מר קורוס... יוסף חיים פער את פיו.

"וארגנתי שתקבל את זה", מר קורוס הושיט עוד חבילה אל יוסף חיים, שבהה בה עד שמר קורוס הסיר בעצמו את העטיפה וקרא בקול מהבריסטול הממוסגר: "תעודת סיום קורס עזרה ראשונה".

atarMbaolam

 

 

 

 

אולי יעניין אותך גם

כתבות אחרונות

Prev Next
מי שנותן, מאושר יותר

  אבינועם הרש לפרשת נח  

לחשוב מחוץ לתיבה

  הרב לונדין על אינטגרציה...

הפרסום בעולם קטן עובד

האתר החדש של עולם קטן

לפרסום באתר או בשבועון

This email address is being protected from spambots. You need JavaScript enabled to view it.

052-5471494 נדיה 

מקום בעולם - מגזין הנוער מבית עולם קטן

לאתר מקום בעולם

שירות לקוחות מגזין - ok@okm.co.il 077-6621680

הירשמו לניוזלייטר

וקבלו את גיליון "עולם קטן" במייל הרבה לפני כולם