כתונת הפסים

13 story

יניב פינקר

אתה בן כמה דקות עכשיו.
רק כמה דקות ולא דומה לכלום.
הצבע שלך סגול-אפור, יש עליך נקודות של דם, הידיים שלך מכווצות חזק עד שהן מלבינות ובדיוק נשמת את הנשימה הראשונה שלך. ואני, שמקופל ליד המיטה של אמא ומחזיק את עמוד האינפוזיה שלה רק כדי שלא אתעלף, חשבתי כשראיתי אותך שהנשימה הראשונה שלך היא גם הנשימה האחרונה שלי.
הרופא נותן לאמא לחבק אותך וגוזר לך את חבל הטבור. לרגע אתה נרגע ומסתכל לצדדים בסקרנות. הם לא נותנים לי להחזיק אותך. בצדק. הידיים שלי רועדות לגמרי. הם עוטפים אותך בשמיכות כדי שלא יהיה לך קר ושמים אותך בתוך תיבת פלסטיק קטנה. אני מסתכל על אמא שלך שדומעת מהתרגשות ואומר לה "את קולטת שאת אמא?"

**

אתה בן חודשיים עכשיו.
בדיוק התחלת לחייך חיוכים שהם לא אינסטינקט. חיוכים אמתיים כאלה כשאתה רואה אותנו בבוקר. אמרתי לאמא שכשאתה מחייך אני מרגיש כאילו א-לוהים מחייך אליי. עד היום אני חושב שצדקתי. הפנים שלך השתנו קצת כל יום, ככה ששוב ושוב מצאנו את עצמנו מתווכחים למי אתה דומה. היום ברור שאתה דומה לי, לא יודע כמה זה לטובתך.
לא ישנו הרבה בימים האחרונים, דווקא כשהיה נראה שאתה מתחיל להיכנס לשגרה התחילו לך התכווצויות בבטן. הרופאים קוראים לזה גזים, אני קורא לזה עוד שבוע בלי שינה. אתה קם שוב בארבע בבוקר וצורח כאילו מת העולם. אני טס בעיניים טרוטות למטבח להכין לך בקבוק, ובשנייה הראשונה שהוא בפה שלך אתה נרגע. אני מסתכל בחושך על העיניים שלך מתבוננות בי תוך כדי אכילה, וחושב שאם לא הייתי כאן בשבילך אולי באמת מת העולם.

**

אתה בן 3 עכשיו.
אני לא יודע מתי בדיוק גילינו שיש לך אופי. אופי חזק כזה, כמו של אמא. אתה מתווכח על כל שטות וצורח על ילדים גדולים ממך שייתנו לך לרכוב באופניים שלהם. אני מנסה לפייס אותך אבל אתה לא מתרצה.
בסוף אתה מקבל סוכריה, כמו תמיד. אמא אומרת שזה לא חינוכי ואמא תמיד צודקת אבל רק ברגעים האלה שמתוק לך בפה ואתה יושב רגוע על הספה הקטנה של בובספוג אתה נותן לי לחבק אותך. וזה שווה הכול. בחיי.
אתה הולך לגן מוקדם וחוזר מאוחר כל כך, רק שעתיים לפני שאתה שוב הולך לישון לקראת יום חדש. אתה מספיק כל כך הרבה ביום ולכן צריך גם לישון הרבה. ורק אני, שלפעמים בנס מגיע מספיק מוקדם מהעבודה כדי לראות אותך מנומנם במיטה, זוכה לספר לך סיפור אידיוטי שאני ממציא אבל אתה מרותק לגמרי ואני מקבל את זה כמחמאה. אני מלטף לך את הראש ומרגיש מאחורה בליטה ושואל אותך איך זה קרה. הרביצו לי בגן אתה אומר, ונרדם אחרי כמה שניות. אני חושב שבשלב הזה הרגשתי שאין לי באמת שליטה על החיים שלך.

**

אתה בן 8 עכשיו.
הגעתי מוקדם הביתה כדי לעזור לך להתכונן למבחן. אתה באמת מנסה להבין אבל אין לך סבלנות. אני מנסה להסביר לאט ומוסיף כל מיני דברים בשביל הידע הכללי. אתה כועס עליי שזה לא בחומר. אני צוחק ומחבק אותך בכוח ואתה מתנתק מהאחיזה שלי. אתה מחייך כי גילית את הכוח שלך ואתה יודע שעוד רגע קל וכבר תהיה יותר חזק ממני.
התחתנו צעירים אבל הזמן והניסיון לא פוסחים על אף אחד. על המקרר בבית תלויה תמונה של אבא ואמא מחייכים מהתקופה שיצאנו, או כמו שאנחנו קוראים לזה - כשהעולם היה שחור לבן. התמונה הזאת מצחיקה אותך משום מה. אתה יוצא לשחק כדורגל עם חברים ואמא מבקשת ממך לחזור לפני שבע. אתה חוזר בששורבע מזיע וכועס. שאלנו מה קרה אבל לא ענית. "מי עצבן אותך?" שאלתי, "אני אטפל בזה, מבטיח". אבל אתה נכנסת לחדר שלך ונעלת את הדלת.

**

אתה בן 17 עכשיו.
אני חושב שהקיץ גבהת בעשרה סנטימטרים לפחות. כבר מזמן אתה יותר גבוה ממני ואמא צריכה כבר ממש להרים את הראש כדי לדבר אתך. אתה מחוצ'קן כמו שטינאייג'ר צריך להיות ואתה אוהב כדורסל ושונא שיעורי אנגלית. לאמא לא כל כך קל אתך. אתה ציני מאוד והעקיצות שלך פוגעות בה. אני יודע שאתה לא מתכוון אבל כל פעם כשאמא מבקשת ממני בדמעות להגיד לך משהו אני מהסס, כאילו זה יפר איזשהו איזון קדוש בהתפתחות שלך.
ככל שהזמן עובר אני רואה כמה שאתה בדיוק כמוני, ואולי זה מה שהכי מתסכל אותי. הבטחתי לעצמי שלא אתן לך לעשות את הטעויות שאני עשיתי, אבל נראה שהחלטת לעשות את כולןולקחת עוד כמה נוספות ליתר ביטחון. אתה מסתובב עם החבר'ה הלא נכונים, מתאהב בבחורות הלא נכונות, לוקח את האוטו וחוזר מאוחר א-לוהים יודע מאיפה. אמא לא נרדמת עד שהיא לא שומעת דלת נסגרת. רק אז היא מוכנה לעצום עיניים. אולי.

**

אתה בן 20 עכשיו.
אתה כבר שנה וחצי בצה"ל ואנחנו גאים בך כל כך. כשאתה חוזר לשבת זה כמו יום חג, אמא מדברת על זה כל היום ומכינה לך את האוכל שאתה הכי אוהב, רק כדי לראות אותך דוחף כמויות גדולות של אוכל לפה ומפתיע אותנו שאתה לא נחנק. "איך הולך שם בגדוד?" אני שואל, ואתה בין ביס לביס אומר "אתה יודע, טוחנים אותנו", ולא מוסיף עוד מילה, כאילו שלא אבין. צה"ל של היום זה לא צה"ל שלי ובכלל הדור של היום הוא דור אחר לחלוטין. ביני לבינך מפרידה תהום של 25 שנה שנראות פתאום כמו שנות דור. אני רוצה להגיד שאני גאה בך אבל משום מה המילים נתקעות לי בגרון. לא יודע למה דברים שהיה לי כל כך קל לומר כשהיית ילד הופכים להיות קשים כשאתה נהיה גבר. אתה חולץ נעליים ונרדם על הספה.

**

אתה בן 22 עכשיו.
אתה שנה אחרי צבא ועובד בכל מיני חלטורות. אני רואה שאתה מבולבל, יותר מאי פעם, הפנים שלך לא מסתירות את זה. אני לא יודע מה קרה שם בשירות הצבאי שלך, חשבתי לרגע שהכול מסתדר פתאום בחיים שלך עד שפרשת מההכנה לקצינים בלי להסביר לאף אחד מה קרה. ואולי זה בכלל לא קשור לצה"ל? אולי זה משהו אחר שתופס אותך. אני רואה אותך באיזו שעת ערב מאוחרת מכין לעצמך חביתה בשקט, ואני רוצה להגיד לך שאני יודע מה אתה עובר, וגם אני הייתי שם, וגם אני לא בטוח שההחלטות שעשיתי בחיים נכונות, ושבאיזשהו שלב בחיים הבנתי שאי אפשר לחיות ככה בספקות וחייבים להרפות מהסחרור הזה בשביל להישאר שפויים, אבל במקום זה יצא לי "אני רוצה לראות אותך מתחיל ללמוד מקצוע, אני אשלם". את הפנים האטומות שלך אני זוכר עד היום, וזה צורב לי כל פעם מחדש.

**

אתה בן 24 עכשיו.
"אני מרגיש שאני צריך הפסקה מהכול", אתה מסביר לנו אחרי שעה ארוכה שאנחנו מנסים לשכנע אותך לוותר על הנסיעה הזאת לאירופה. נסיעה שיש לה רק כרטיס הלוך ואין לדעת מתי תהיה לה כרטיס חזור. אמא נרעשת, היא מבקשת ממני לשכנע אותך, אבל אני רק בוהה באיזו נקודה סתמית ברצפה ואומר לך שמה שלא יהיה אנחנו אוהבים אותך ואנחנו מאחוריך. אתה אומר לי תודה בחיוך רפוי ומתערבבות בי תחושות של אהבה אליך עם תחושות החמצה שלי כאבא. כאילו הנסיעה שלך חותמת תקופה של 24 שנים ונותנת לה ציון נכשל.
אחרי שבועיים אנחנו מלווים אותך לשדה התעופה, אמא נותנת לך נשיקה על הלחי ורגע לפני שאתה הולך אני נותן לך שקית. אתה פותח אותה ומוציא חולצת פולו עם פסים רחבים, מאלו שהיו באפנה בזמני ונראה כאילו בחיים לא יצאו מהאופנה. אתה מחייך את החיוך המדהים שלך ואומר "תודה אבא, זה באמת יפה", ואני מרגיש לרגע כאילו שוב הלבשתי אותך כמו פעם כשהיית תינוק, כשהכול היה פשוט, וכמה הייתי רוצה לחזור לשם רק לכמה ימים ולהרגיש מה זה שאתה תלוי בי לגמרי ואני שם כדי להציל אותך. אתה מחבק אותנו ומבטיח לשמור על קשר.

**

אתה בן 28 עכשיו.
זה יום ההולדת שלך. אנחנו מתקשרים אלייך בסקייפ ושרים לך בקולות עליזים. אתה מחייך את החיוך הנבוך שלך ואנחנו לרגע שוב מאושרים. החדר מאחוריך נראה מבולגן כהוגן, אבל חמים ורגוע. לאחרונה אנחנו ממעטים לדבר, אתה תמיד עסוק במשהו, והשיחות אתך יקרות לנו מזהב, לו רק ידעת. אנחנו ממטירים עליך שאלות, על החיים, על השגרה שלך, על העבודה שלך, ואתה עונה על כולן בתמציתיות כזו שרק בסוף השיחה אנחנו מבינים שאנחנו בעצם לא יודעים כלום. אמא ואני לא מדברים בינינו אחר כך, כל אחד צריך את השקט שלו לחשוב. משהו שברירי כל כך בחיים שלנו נמצא על השולחן ואנחנו מפחדים להכיר בו. השתיקה פותרת את הצורך לדבר. יש לך זיפים וזקנקן קטן כמו שהיה לי בימים ההם, מדהים איך שהאפנות חוזרות. פתאום בלי הכנה דמעות צורבות לי את הגרון בדיוק כשאתה אומר שאתה חייב לנתק.

לו רק היה בי אומץ הייתי שואל אותך אם לפעמים בבוקר כשאתה מתבונן במראה אתה רואה בעצם את דמות דיוקני שלי ומבין עד כמה אנחנו דומים.

ואולי אז
תסלח לי.

 

b7underdos5

 

 

 

 

כתבות אחרונות

Prev Next
יש לך כנפי טיס

  אשר בן אבו חוגג...

חברים של הים

  איך מתמודדים עם סכנות...

הפרסום בעולם קטן עובד

האתר החדש של עולם קטן

לפרסום באתר או בשבועון

This email address is being protected from spambots. You need JavaScript enabled to view it.

 

מקום בעולם - מגזין הנוער מבית עולם קטן

לאתר מקום בעולם

שירות לקוחות מגזין - ok@okm.co.il 077-662190

הירשמו לניוזלייטר

וקבלו את גיליון "עולם קטן" במייל הרבה לפני כולם