דמי חנוכה

m 2 stories

אורית כרמלי

9:45

"משלמים בכניסה גיברת", אמר השומר בחניון.

"אפשר בכרטיס אשראי?"

"לא! רק מזומן, אין לך מזומן?

"אין לי כרגע, אבל אני נכנסת פה לבניין של המשרדים, אוציא ואביא לך".

"כמה זמן את הולכת?"

"כמה זמן זה תור במס הכנסה?"

הוא קצת חייך. התלבט.

"בוא נגיד שעתיים", אמרתי. "אתה רוצה את תעודת הזהות שלי, אני אשאיר לך?"

"מה אני אעשה עם תעודת זהות גיברת, לכי לשלום".

9:55

רצתי לכיוון הבניין הגבוה. אישה עם יד פשוטה התקרבה אליי, "יש לך צדקה, גיברת? תהיי בריאה".

שלפתי את הארנק, אספתי את כל המטבעות שהיו שם ונתתי לה. "תודה, צדיקה", היא התקרבה יותר, "יש לך אולי שטר, שטר?"

"לא, אין לי שטר".

"טוב, ה' יברך אותך".

"אמן, גם אותך", אמרתי ורצתי לתפוס את המעלים לקומה 9.

10:00

"תוכל לומר לי איפה לוקחים מספרים?" שאלתי את השומר בזמן שחיטט לי בתיק.

"פה בפנים, יש עמדה", אמר וסגר את הריצ'רץ' האחרון. תמיד מפתיע אותי שהם סוגרים את התיק. מלמדים אותם את זה בקורס?

10:30

"זה הולך מהר?" ניסיתי לפתוח שיחה עם האישה שלידי.

"לא משהו, אני פה כבר חצי שעה".

הוצאתי את הספר שהבאתי והצצתי בשעון.

10:35

"איי, יש לי צירים", אמרה זו שישבה שלושה כיסאות לידי.

שקט מתוח מאד השתרר בקומה 9.

"יש לך צירים?" שאלה אחת מתוך כולנו, "באיזה חודש את?"

"תשיעי, סוף תשיעי". חייכה ההריונית בעייפות.

"מה, את רוצה ללדת פה? תלכי לבית חולים!"

"הלכתי", היא ענתה בשלווה, "החזירו אותי הביתה".

11:00

"מספר 352 לחדר מספר 2".

קמתי בזריזות ונכנסתי. בחדר ישב פקיד צעיר מול מסך גדול, קיבל ממני את הטפסים שהבאתי, הקליד מה שהקליד, שאל שאלה אחת או שתיים והצמיד יד מיומנת למדפסת בלי להסתכל. "יהיה לך החזר של מאתיים ש"ח".

"אני צריכה לשלם מאתיים ש"ח?"

"לא", הוא קצת חייך, "החזר, יחזירו לך מאתיים ש"ח".

"אה תודה".

הוא חתם בלי להסתכל, הגיש את הטופס ואני יצאתי.

"הלו, אמרה זו שישבה בשולחן שלי, "את אתי? עד שאני רואה אותך, את מקשיבה לאחרים?"

11:30

"את באה? אני מחכה לך".

"אני יודעת", אמרתי לנייד, "אני רק חייבת להוציא כסף וללכת לחניון. חכי לי, אני באה".

עמדתי בתור, התקרבתי לקיר, הכנסתי כרטיס, הקשתי, חיכיתי, יצאו שני שטרות.

חייכתי לעצמי. הנה מה שהחזירו לך. זה ייגמר יותר מהר ממה שאת חושבת.

11:40

"הנה, באתי לשלם לך", אמרתי לשומר בחניון, "אבל אני עוד לא יוצאת".

"את עוד לא יוצאת? אז תני לי שלושים".

"שלושים? וזהו? סיימנו את החשבון?"

"סליחה", אמרתי לה ולגמתי מהקפה שלי, "אני פשוט חושבת על כסף".

11:50

"השקענו את כל מה שהיה לנו בעסק הזה", אמרה זו בשולחן לידי. חברתה הניחה עליה כף יד. "זהו, הוא לא מוכן להכניס אפילו שקל. אני מבינה אותו".

"הלו", אמרה זו שישבה בשולחן שלי, "את אתי? עד שאני רואה אותך, את מקשיבה לאחרים?"

"סליחה", אמרתי לה ולגמתי מהקפה שלי, "אני פשוט חושבת על כסף".

"כסף? עכשיו? אולי תהיי אתי?"

"אני אתך, אני אתך, אני פשוט לא מצליחה להסתדר אתו".

"את מכירה מישהו שכן מסתדר אתו?"

"אני בטוחה שיש כאלו", מרחתי חמאה על הלחם המלא שלי. "את יודעת שפעם לא הייתי צריכה שום דבר? החיים שלי היו מאד פשוטים. עכשיו אני כל הזמן צריכה עוד. נעליים, גופיות, סוודרים, מעילים, טיטולים, מטרנה, וזה חוץ מהשגרה. אני כל הזמן מוצאת את עצמי צריכה משהו, איך מביאים את כל זה בחזרה?"

"עובדים שעות נוספות".

12:30

"הי, מה קורה, איפה את?"

"בדרך הביתה".

"נו, סיימת שם?"

"כן, אני אפילו אקבל החזר של מאתיים ש"ח".

"וואלה! כל הכבוד".

"אתה זוכר שההורים שלך באים להדלקת נרות".

"בטח. באיזו שעה?"

"ארבע וחצי".

"מעולה. להביא משהו?"

"לא, אני אכין".

13:45

יוצאת מהסופר, ממהרת אל הגן. חיבוק, נשיקה, חגורת בטיחות ונסיעה מהירה אל הגן השני. חיבוק, נשיקה, חגורת בטיחות, עוד כמה דקות הבת הגדולה תבוא מבית הספר. תזרוק את התיק בכניסה ותגיד "חופשששש!" אני מדליקה את הגז, מחממת פתיתים, פורסת עגבנייה, הדלת נפתחת. אני שומעת את התיק נופל על הרצפה ואותה אומרת "אמא, נקרע לי הילקוט".

"נקרע הילקוט? איך?"

"לא יודעת אמא, ככה נו. מה יש לאכול?"

"מה יש לאכול?! תגידי לי איך נקרע לך הילקוט", אני בודקת, טוטאלוסט.

"נו אמא, בכל מקרה רציתי ילקוט חדש".

14:30

אני מסדרת את החנוכייה, השמן רותח בסיר, אני מערבבת את הבלילה.

"אמא, נשפך לי המיץ בחדר".

"קחי סמרטוט ותנקי".

"לא בא לי", היא מנסה אותי, האמצעית, מחייכת.

"אני מבינה אותך, מתוקה. גם לי לא בא. לא בא לי להכין לכם לביבות".

"טובבבבבבב, אני אנקה".

16:30

"שלום! חנוכה שמח! איפה הנכדות היפות שלנו?"

"סבא! מה הבאתם?"

"מתוקה!" אני מזדעקת, "ככה לא אומרים!"

היא מחייכת ומתקפלת.

"בואו תראו מה הבאתי", אומרת סבתא ואוספת אותן אליה.

חמי שואל "איפה בעל הבית?"

ואני אומרת "בדרך".

16:50

"את לא מאמינה איזה בלגן", הוא מתקשר מהאוטו.

"ככה זה בחנוכה, פקקים".

"לא, בחור עצר בצד, עצר אותי, כולו בהתרגשות, אמר לי שאשתו צריכה ללדת. חיכינו לאמבולנס. איך שהנהג הכניס אותה לרכב, התינוק נולד".

"וואלה, מזל טוב! אולי יקראו לו תיאום מס".

"מה?"

"לא חשוב, בוא, כולם מחכים לך".

17:10

אני מתיישבת. מעכשיו אני לא זזה חצי שעה, טרקטור לא יזיז אותי מכאן. אני רק מבקשת, מתפללת ומתחממת מכוס קפה חמה ומתוקה. מרובים צורכי עמך, מרובים מאוד. איך מתמרנים בין כל הרצונות? איך מוצאים את השפע הנכון, המדויק? אתה נותן ונותן ונותן, ואני רק רוצה עוד, כל הזמן. זה נכון? ככה זה אמור להיות? חנוכה חג הנסים, עכשיו הזמן לבקש.

21:30

סוף סוף קצת שקט. האורחים נסעו, הבנות נרדמו. אני מוזגת לי עוד כוס קפה ומתיישבת.

"את זוכרת את העסקה ההיא, שרצינו לקבל?" הוא שואל ומחייך, "יש לי הפתעה בשבילך".

 

 

atarMbaolam

 

 

 

 

כתבות אחרונות

Prev Next
היועץ התורני של החוק

    עידו רכניץ על משפט...

המאבק במסתננים זקוק לכם

   שפי פז ממשיכה להיאבק...

הפרסום בעולם קטן עובד

האתר החדש של עולם קטן

לפרסום באתר או בשבועון

This email address is being protected from spambots. You need JavaScript enabled to view it.

052-5471494 נדיה 

מקום בעולם - מגזין הנוער מבית עולם קטן

לאתר מקום בעולם

שירות לקוחות מגזין - ok@okm.co.il 077-6621680

הירשמו לניוזלייטר

וקבלו את גיליון "עולם קטן" במייל הרבה לפני כולם