הזעקות שהטילים מנסים להשמיע Featured

 3 aza

 

מערכת

 

כשמסתכלים על המציאות ביושר, נראה לכאורה שאין איך לברוח מזה. אלא שתמיד יש לאן לברוח. הסיפור הוא לא מספר הפצמ"רים והרקטות שאתם רואים בטבלה הזו, שכאילו מדברים בעד עצמם. כי אמנם זהו מדד מדויק להפליא לאופן שבו הניתוק מהאחריות הישראלית לחבלי הארץ גובה מאיתנו מחיר לא נתפס, אבל מה שיותר חזק הוא שאנו מסוגלים לעצום את העיניים גם כשהמספרים נמצאים מול עינינו.

 

יש מי שמנסה להפוך את המילה "משיחי" למילת גנאי בשיח הישראלי, אבל לאורך ההיסטוריה הקצרה של מדינת ישראל, ההיגיון הביטחוני תמיד היה שילוב הדוק בין היצמדות לתנ"ך ולחזון הנביאים ובין תעוזה וריאליות. אין ריאליות ללא תנ"ך, ממש כמו שאין יכולת לממש את חזון הנביאים ללא ריאליות פוליטית וצבאית. מי שברח מהחזון הישראלי בנוגע לחבל עזה, קיבל מיד את התשובה במגרש הביטחוני.

 

הכרוניקה, למי שרק רוצה לפתוח את העיניים, עבדה פשוט מאוד.

 

-           בשנת 2000 הצבא נסוג מלבנון כשהחברה הישראלית חשה שהמערכה שם חסרת תכלית.

 

-           לא חלפה שנה והנה שוגרו ארבע הרקטות הראשונות על יישובי גוש קטיף. זה כמובן לא הזיז כלום לאף אחד, ובטח שאיש לא טרח למתוח את הקו בין הגבול הצפוני לבין הרקטות המצ'וקמקות בדרום. הרוג אחד, זה לא כיף, אבל מה זה לעומת כל כך הרבה חיילים שנהרגו בלבנון?

 

-           שנה אחר כך (2002), מספר הרקטות גדל פי תשעה (35 שיגורים)! אבל העיניים נותרו עצומות.

 

-           ואז (2003), שלוש שנים אחרי שבמקום להתמודד באמונה ובאומץ עם שאלות של 'למה אנחנו כאן' בלבנון פשוט הסתלקנו משם, הגיעה לעולם תוכנית ההתנתקות מחבל עזה. לא היה צריך לבצע אותה כדי שהצד השני יגיב – אותן ארבע רקטות שהיו אמורות לנער אותנו צמחו כעת ל-155 רקטות שספגו היישובים.

 

-           בשנה שאחרי כן, בזמן שעם ישראל עוסק בהתנתקות מעזה, האויב הגדיל את מספר הרקטות לכמעט 300.

 

-           אבל התפנית הגדולה סומנה באופן הכי מובהק אחרי ביצוע ההתנתקות והפסקת היישוב הישראלי בחבל עזה – 1,255 רקטות ופצמ"רים. כעת האש הזועקת הזו הופנתה גם אל מעבר לרצועה.

 

-           זוכרים את לבנון שננטשה ועזה שהגיבה לה בתוך שנה? אז נחשו חברים, מי הגיבה בעוצמה בחזרה שנה אחרי שעזה ננטשה, כדי שאולי אולי בכל זאת נפעיל את הראייה האמונית היהודית שלנו גם בסוגיות ביטחוניות? נכון, הפעם הגיע התור של לבנון בחזרה. מלחמת לבנון השנייה קראנו למערכה הזו, כדי לנסות לנער את התת-מודע האמוני-ציוני שלנו ולקשר בין המלחמות.

 

זה לא ממש הלך, כידוע, וכך הלכו והתרחבו הטווחים והמספרים. ואז נכנסו לחיינו "סבבי הלחימה" בעזה, כפי שהקפדנו לכנות את הלחימה חסרת התכלית שייצרנו לעצמנו בכל פעם. מיד אחריה היה קצת שקט ואחר כך חזר העניין חלילה.

 

ועזה ממשיכה לצעוק, ולהרחיב את טווח הטילים והאזעקות, כדי שאולי מישהו ברחבי המדינה ישמע את קולה ויפנה לצרתה. ממתינה למנהיגים שיהיו אמיצים להחזיר אותה לתודעה הישראלית. אמיצים קצת פחות מהאומץ שהיה דרוש לאריק שרון כדי לעקור אותה.

 

המשוואה הפשוטה הזו – של התיישבות בארץ ישראל + אמונה בצדקת הדרך וחיבור לתנ"ך = ביטחון ומוסריות במדינה, היא כל כך פשוטה ובאותה נשימה גם כל כך מורכבת.

 

כי כן, הכול עניין של פרשנות. יש מי שימשיך לשמוע צעקות ולראות טילים נופלים וכל זה יגיד לו דבר אחר לגמרי. אפילו הפוך. אבל ציוני הוא איש אמונה שדואג שתמיד תמיד הפרשנות שלו תפנה למקום הנכון: לחיבור לתנ"ך, לחיבור לחזון הארץ, לחזון הנביאים, לחזון אבותינו.

 

זו תמיד הייתה הפרשנות שאיתה התעקשנו לחזור דווקא לארץ ישראל: תמיד היה רוב קולני בעולם היהודי שראה בזה חוסר היגיון וחוסר אחריות, ותמיד היה מיעוט שראה רק בזה היגיון ורק בזה אחריות. אחריות פוליטית וערכית. ההיגיון של מי ניצח? ההיגיון של מי שנתנו לתנ"ך להוביל אותו. זה אף פעם לא היה קשור לדתיים וחילונים. אלו תמיד היו אנשי אמונה. עזה, עוד נחזור. החזיקי מעמד.

 

החזרת ההתיישבות לגוש קטיף צריכה להיות יעד אסטרטגי, חברתי, ביטחוני, ציוני מספר אחת בימים האלה. צריכים אנשים אמיצים בציבור שיניחו את האמירה הזאת בעיקשות בשיח הציבורי. עד שתגיע תוכנית 'ההתחברות'.

 

בקרוב: נטישת המפלגה

 

אפרופו האזנה לקולות ולמספרים, מי מהפוליטיקאים של הציונות הדתית שבאמת פותח את האוזניים יכול לשמוע את הקולות ההולכים וגוברים, שגם אנחנו הקטנים במערכת שומעים מעוד ועוד אנשי ציבור בציונות הדתית ועוד ועוד רבנים ובעיקר מאנשים מהשורה: משהו מבעבע מתחת לפני השטח. הרשו לנו לנחש שלא יארכו הימים עד שיישמע קול עממי ציבורי לנטוש את הישות המפורקת של הציונות הדתית, שמתעקשת שלא לעשות את המובן מאליו: לאחד את כל רסיסי המפלגות למפלגה אחת בלבד, שעורכת פריימריז לבחירת חבריה וראשיה.

 

נראה שיותר מכולם אנשי הבית היהודי עושים שגיאה קריטית ואולי גם קיומית בכך שהם ממתינים למישהו שעוד יעשה להם את המחטף הזה, ובצדק, וייצר סחף ציבורי להתפקדות מחוץ לבית היהודי. וכך יקום כאן באופן הכי טבעי גוף פוליטי חדש, פשוט, פתוח ודמוקרטי ששואף להנהגת המדינה. הבית היהודי, אתם מפספסים כאן את הקולות במשך שנים ארוכות. עדיין אפשר לומר שעוד לא מאוחר.

 

אולי יעניין אותך גם

כתבות אחרונות

Prev Next
שבת של מי?

  מאמר מאת איתמר סג"ל

אז למה מצווה ועושה

  מאמר מאת יאיר שח"ל,...

הפרסום בעולם קטן עובד

לפרסום באתר או בשבועון

This email address is being protected from spambots. You need JavaScript enabled to view it.

דניאל 055-920-5666

מקום בעולם - מגזין הנוער מבית עולם קטן

לאתר מקום בעולם

שירות לקוחות מגזין - ok@okm.co.il 077-6621680

הירשמו לניוזלייטר

וקבלו את גיליון "עולם קטן" במייל הרבה לפני כולם