אבסורד העפיפונים

3 maarechet bmk

מאמר מערכת

יום אחד אנחנו נסתכל על האופן שבו ניהלנו את המערכות המדיניות מול הפלסטינים בלי להאמין שאכן כך נהגה בעבר מדינת ישראל החכמה והמצליחה והמתפתחת; לא נבין איך כל השנים הללו ניסינו לעבוד על עצמנו שאנחנו מנהלים את הסכסוך הזה על ידי התנערות מאחריות (התנתקות, רשות פלסטינית, קונספציות ה'שלטון רע עדיף מריק עממי'), בעוד בפועל בכל פעולה מסירת אחריות המצב רק הלך והידרדר. אפשר כבר עכשיו לצפות את תאוריות הקונספירציה המופרכות שיפותחו כדי להסביר איך שוב ושוב זה קרה לנו לאורך שנים רבות כל כך. הדורות הבאים יקראו את הפרקים האלה בהיסטוריה כעוד אפיזודה יהודית חלמאית, שלצד הגאונות והכוח שניתן לה בידיים יודעת לפעמים גם להיות אבסורדית.

ההיסטוריונים יספרו על מדינה – שרק כמה עשורים קודם הצליחה עם צבא חזק ומתוחכם פחות להכריע שלוש פעמים סוללה של צבאות ערב שבראשם מדינות חזקות ממנה עשרות מונים כסוריה ומצרים – שמצאה את עצמה מתבחבשת מול צבא עפיפונים. אפשר להעריך שזה יהיה אחד השיאים ההזויים בתולדות מדינת ישראל.

הפרק הזה יופיע בספרי ההיסטוריה מיד אחרי הפרק שבו יסופר על מבצע צוק איתן, שיתאר כיצד התהדרה ישראל בקשרי חוץ ענפים ובעצמת שיא טכנולוגית צבאית, ובה בעת מצאה את עצמה כורעת תחת חמישים ימי לחימה במערכה ללא תכלית, עם שישים ושמונה גיבורים שהקריבו את חייהם, כמו הדר גולדין ואורון שאול, שעד היום איכשהו לא הצלחנו להחזיר, ועוד חמישה אזרחים, והסתיימו בהכרזה שלפחות האויב מורתע כהוגן לזמן הקרוב.

הפרקים לצד הפרק הזה יהיו מלחמת לבנון השנייה והגירוש מגוש קטיף. נראה שגם אז מקצת ההיסטוריונים ידעו למתוח קו בין אבסורד העפיפונים לבין ההתנתקות שביטאה את נטישת האחריות הלאומית של מדינת ישראל מחבל עזה, אך אחרים גם אז לא יצליחו לראות את הקשר.

אבל אלו בעיות של העתיד. הבעיות של ההווה הן שלנו, מחוללי הפרקים האלה. אנחנו צריכים להחליט מה עלינו לעשות בינתיים, אם להמשיך להתעמת עד כלות בתוכנו עם מי שגם בעוד הרבה שנים לא יצליחו לקשר בין האירועים, או להנהיג בבהירות כיוון אחר, שיחסוך מדפי ההיסטוריה עוד כמה פרקים מיותרים.

תפיסת האחריות הכוללתהמבקשת לשלוט בחבל עזה וביו"שאינה קשורה בשום קשר לקונוטציות השליטה המגלומניות של אימפריות מהעידן הקודםברמה הערכית והמוסרית מדינת ישראל נדחפת על ידי כוחות חזקים ממנה גם בלי שתרצהלקבל אחריות אזורית לשכנים שאינם מצליחים לקחת את גורלם בידם ולכן מוציאים מתוכם כוחות רשע והשמדהחבל עזה לא יפסיק להיות קן צרעות לפני שנקבל עליו אחריות גדולה וכוללתלא רק של שמירה בטנקים אלא שנפעל להפרחתו באופן פעיל ורציני

 

דוד או גוליית?

המבט הקטן והאנטי-לאומי מנסה כבר שנים להציג את המציאות הזאת בקונספט של דוד וגוליית. שלא במפתיע הוא שם אותנו בתפקיד גוליית ואת הערבים בתפקיד דוד הקטן, כאילו אין איראן ואין רוסיה מאחורי כל תושבי עזה. כאילו קטאר אינה מושכת בחוטים, כאילו אין כאן איחוד אירופי. במציאות מדינת ישראל היא עדיין דוד הנלחם בעוז נגד גוליית מחרחר הריב. נעמי שמר אמרה שהם מנסים לבלבל לנו את צדקת הדרך בכך שהם עושים כל הזמן קלוז-אפ על המצח של גוליית.

היפוך התפקידים הזה גורם לנו לחשוב שזה גורלנו כגוליית; שלעולם הקטנים והחלשים והמסכנים יכולים להתפרע תחת הגדולים והחזקים ולעשות בהם שמות. להרוג את חייליהם ולזנב בהם קשות בחקלאות, בעורף ולפעמים גם בעומק.

אחריות ישראלית אזורית

הפתרון, בשלוש מילים, הוא אחריות ישראלית אזורית – זו מהות הדרך. בדיוק הפוך מחוסר האחריות, מהבריחה, מההתנתקות, מהמלכת שליטי רוע על אויבנו. קבלת אחריות.

בכל פעם אנו נדהמים מחדש איך נתונים שנאמרים ברצינות אקדמית משקפים רק את נקודת המבט ואת תפיסת העולם הערכית שהם נולדים מהן. זו ההבחנה בין מי שיכול לראות בעזה חבל ארץ עם פוטנציאל אדיר, מלא חקלאות מבורכת, שיש בו, מסתבר, לא יותר ממיליון ומאתיים ערבים (צוות הסטטיסטיקה הישראלי-אמריקאי של עמוס אטינגר) לבין מציאות של בוץ עזתי שחובה להתנתק ממנו בבהילות כדי שלא לגעת באצבע בשניים וחצי מיליון ערבים (הצוות הדמוגרפי של פרופ' ארנון סופר).

התפיסה הטוענת שיש לנו די צרות לפתור בתוכנו ולכן עלינו להתאמץ להסיר מהגב שלנו בעיות של אחרים, היא תפיסה הגיונית וטבעית מאוד בסך הכול. היא רק לא עובדת. אחרי כל כך הרבה שנים שראינו איך הבעיות בסוריה, באיראן ובטח שביו"ש ובעזה רק מחמירות בכל פעם שאנחנו מנסים לעצום את העיניים או לזרוק את הבעיות לידיהם של אחרים, כבר לא לגיטימי להמשיך ולאחוז בתפיסה זו.

איכשהו שוב ושוב בגזרת המזרח התיכון רק נדמה לנו שיש דבר כזה 'בעיות של אחרים', והן תמיד מוצאות את דרכן לחצר הפרטית שלנו ומכריחות אותנו להגיב עליהן. ככה זה כשאתה עם שאמור להוביל תרבותית את העולם כולו: הקדוש ברוך הוא מבקש ממך להראות לעולם איך מתמודדים עם בעיות.

תפיסת האחריות הכוללת, המבקשת לשלוט בחבל עזה וביו"ש, אינה קשורה בשום קשר לקונוטציות השליטה המגלומניות של אימפריות מהעידן הקודם. ברמה הערכית והמוסרית מדינת ישראל נדחפת על ידי כוחות חזקים ממנה גם בלי שתרצה, לקבל אחריות אזורית לשכנים שאינם מצליחים לקחת את גורלם בידם ולכן מוציאים מתוכם כוחות רשע והשמדה. דגם של גלות פותר בעיות כאלה בפתרון נקודתי ושורד, ואילו דגם של תקומה וגאולה פותר בעיות כאלה באופן הפוך לגמרי – בקבלת אחריות כוללת ורוחבית.

חבל עזה לא יפסיק להיות קן צרעות לפני שנקבל עליו אחריות גדולה וכוללת; לא רק של שמירה בטנקים אלא שנפעל להפרחתו באופן פעיל ורציני.

מה עושים עם כל הערבים שבו? מאפשרים להם בהדרגה להיות תושבי ישראל, אבל לא אזרחים שמעורבים בבחירות. ההתפתלות סביב הדבר הזה מיותרת לגמרי. בשום מקום זרים במדינה לא הופכים להיות אזרחים בלחיצת כפתור. יש למדינה הזאת זהות יהודית ברורה, שבעולם מערערים עליה פחות משמערערים עליה בשיח הישראלי. אחרי שיקומה תיפתח הרצועה להשכלה ולהגירה. מי שיישאר כאן יהיו ערבים שמקבלים עליהם את שלטונה של מדינת ישראל ואת ערכיה. פשוט כל כך.

בתשעה באב אנחנו נזכרים שאחרי שעברו עלינו 1,878 שנים בקיפאון גלותי מאז חורבן בית המקדש השני, הצלחנו בשבעים שנה להתקדם בקצב מטאורי בהשוואה למאות השנים בגלות. זה בדיוק ההבדל בין תודעה שורדת לתודעה יוצרת. הלכך אפשר לומר שכבר עכשיו יש כאן כוחות פוליטיים שיכולים להנהיג תהליך כזה בתוך פחות מעשור, צריך רק מנהיג שידע לקבל אחריות.

אולי יעניין אותך גם

כתבות אחרונות

Prev Next
חורבן הבית

  אבינועם הרש במאמר על...

מכתב גלוי לבני נוער

  הרב יונה גודמן קורא...

הפרסום בעולם קטן עובד

לפרסום באתר או בשבועון

This email address is being protected from spambots. You need JavaScript enabled to view it.

איתן 054-6799933

מקום בעולם - מגזין הנוער מבית עולם קטן

לאתר מקום בעולם

שירות לקוחות מגזין - ok@okm.co.il 077-6621680

הירשמו לניוזלייטר

וקבלו את גיליון "עולם קטן" במייל הרבה לפני כולם