מבחן העמידה

4 maarechet Hillel Maeir TPS

מערכת

כך הצליחה מערכת המשפט לקחת תקנה פשוטה ובאמצעות הרחבתה לגבור על כל ממשלות ישראל משנות השמונים, ולוודא שהמהפך של 77' יישאר רק הצהרתי. המדיניות והחוקים היחידים שיוכלו להתקדם יהיו רק אלה שמתאימים לעמדות השמאל המסורתי * מה משמעותו של החוק להחזרת 'זכות העמידה'בפני בג"ץ והאם יצליחו הממשלה ושרת המשפטים הנוכחית להחזיר את הכוח לעם?

כשמדברים על התגברות כוחו של בית המשפט העליון על הכוח שאמור להיות שמור לעם בשלטון דמוקרטי, אפשר להתעצבן קצת ולהמשיך הלאה בלי להבין עד כמה הדברים הרחיקו לכת. אבל כשלומדים אחת לאחת את נקודות ההתנגשות בין היכולת של הכנסת והממשלה לומר את דברי העם מול החומות שבנה בית המשפט העליון לאורך השנים, מתגלה מבצר אימתני ומתוחכם שהצליח לסרס כמעט לחלוטין את יכולתו של העם להחליט את החלטותיו. במובן הזה מדינת ישראל של היום אינה דומה לשום דמוקרטיה בעידן המודרני.

לפני כמה שבועות, כשדיברנו כאן על שיטת הסניוריטי, טעמנו מעט מהתעקשות בית המשפט להתעלם מייצוג העם בוועדה שאמורה על פי החוק לקבוע את זהותו של נשיא בית המשפט העליון. וכשמדברים על מה שמכונה 'זכות העמידה' והתהליך שעבר בית המשפט כדי ליזום בעצמו תיקונים לחוקים של נציגי העם - מדובר בשיא חדש בלקיחת מושכות השלטון לידיו.

מדובר בתחכום לא נתפס של מהלך שאִפשר לבית המשפט לעבור מעמדת המגן לעמדת יוזם השינוי בכל סוגיה ציבורית שאזרחי ישראל מתווכחים בה ומכריעים בעזרת הקלפי. לבית המשפט זה כבר לא משנה - כל אדם שלא מזדהה עם מדיניות הממשלה או עם חוק שנחקק בכנסת, יכול לאפשר לבית המשפט להחליט אם המדיניות או החוק האלה מתאימים לתפיסת עולמו של בית המשפט

כפי שלומד כל ילד בשיעורי האזרחות וכפי נכתב כאן פעמים רבות, הרשות השופטת אמורה לשמש בין היתר גורם מרסן לרשות המחוקקת ולממשלה שנקבעות בידי העם. זאת אומרת שבמקרה שהעם ונבחריו מחוקקים חוקים שפוגעים בפרט או במיעוט, יכולים מי שנפגעו משלטון הרוב להגיע לבית המשפט ולבקש ממנו הגנה. מדובר בכוח גדול מאוד שניתן לבית המשפט אבל הדבר נדרש כדי לוודא שהרוב לא דורס מיעוטים ללא אבחנה. הכוח הזה ניתן לבית המשפט ביכולתו להגיב אך בשום אופן לא ליזום בעצמו שינויים בחוק. את ההגבלה הזו מייצרת 'זכות העמידה' שהייתה נהוגה כאן (כמו ברוב הדמוקרטיות עד היום) ועל פיה לא כל אחד יכול לעמוד מול בית המשפט העליון, אלא רק מי שנפגע ישירות מהחוק. במקרה הזה בית המשפט שוקל בשימת לב אם נכון להיחלץ לעזרתו. במילים אחרות, בית המשפט לא יכול לעמוד לצדו של כל גוף בעל אג'נדה כלשהי אלא רק למי שנפגע ישירות מחוק כלשהו נזקפת זכות העמידה מול בית המשפט לקבל את הגנתו בפני החוק.

כך הופר האיזון – צעד אחר צעד

בתקופת המנדט הבריטי, אדם יכול היה לעתור לבית הדין הגבוה לצדק נגד הממשל או נגד רשויות שונות שלו, אם הן היו מחויבות על פי חוק לעשות בעבורו משהו אך לא עמדו בהוראות החוק, ואותו אדם נפגע מכך. כבר בתחילת הדרך לאחר הקמת המדינה, בג"ץ יצר שינוי מהותי בנושא. מכיוון שהמדינה לא כוננה חוקה ולא קבעה בחוק זכויות שונות, בית המשפט קבע שאין צורך להראות שרשות ציבורית כלשהי עברה על מימוש חובתה כפי שקובע חוק, אלא די בכך שפגעה בזכויותיו באופן כלשהו. אולם כבר אז הדגיש בג"ץ כי אדם לא יכול לעתור לבית המשפט רק משום שרשות כלשהי אינה פועלת על פי החוק, אלא הוא חייב להראות שהאינטרס האישי שלו נפגע או עלול להיפגע בשל ההתנהלות הלא חוקית הזו. הדבר הזה נבדק במדדים אובייקטיביים ולא הספיקה תחושה אישית של העותר. "אינטרס ציבורי" כללי לא הקנה אפשרות לפנות לבית המשפט.

לאחר הפרסום על כוונת המחוקקים להגיש את הצעת החוק שידרה הנשיאה איום מקומם לשרת המשפטים והתריעה מראש שחקיקה כזו לא תהיה אפקטיבית, שכן בית המשפט יפרש את החוק באופן כל כך מרחיב עד שירוקן אותו למעשה מכל תוכן. במילים אחרות אומרת נשיאת בית המשפט העליון לנציגי העם: בכלל לא משנה מה תגידו ומה תחוקקו, אנחנו נאמר כאן את המילה האחרונה בכל נושא

בשנות השמונים אפשר היה להתחיל להבחין בשינוי בעמדת בתי המשפט בנוגע לזכות העמידה. השופט אהרן ברק כתב בפסק דין בתחילת העשור ההוא: "גישתי הנה כי הדרישה לקיום זכות או אינטרס כתנאי למעמד בדין הנה דרישה מחוסרת יסוד פילוסופי, אינה מעוגנת בהפרדת רשויות, אינה נשענת על בסיס מוסרי, ופוגעת בשלטון החוק".

על כך כתב ד"ר שוקי שגב במאמרו "דברים בזכותה של זכות העמידה המסורתית", כי על פי תפיסתו של השופט ברק, בג"ץ נטש את תפקידו כמיישב סכסוכים בין הפרט לבין הממשל ואימץ תפיסה שלפיה בית המשפט העליון הוא המוסד האחראי להגנת שלטון החוק וקידום משטר דמוקרטי צודק.

זה כמובן לא הפריע למערכת לדהור קדימה, ובעשורים הבאים הרחיב בג"ץ עוד יותר את זכות העמידה. באחד מפסקי הדין כתבה השופטת אילה פרוקצ'יה: "בית המשפט בהלכה פסוקה הרחיב עד מאוד את זכות העמידה של העותר הציבורי. הוא עשה כן במקום שמדובר בעניין בעל אופי ציבורי שיש לו נגיעה לקידומו של שלטון החוק, לאכיפתם של עקרונות חוקתיים, ומקום שמתבקשת התערבות כדי לתקן פגם מהותי בפעולת המנהל הציבורי. מעמדו של העותר הציבורי הוכר גם במקום שהוא אינו יכול להצביע על נגיעה אישית ישירה או על פגיעה אישית בו".

קשה שלא להבחין בתזמון האצת התהליך שהחל משנות השמונים, עת קרו כאן חילופי השלטון מהשמאל לידיו של הימין. היו מי שטענו בפירוש כי עם עליית הימין לשלטון, אי אפשר כבר היה לסמוך על השלטון שימשיך להקפיד על ערכים דמוקרטיים ושמירה על זכויות הפרט, ולכן בית המשפט לקח על עצמו את התפקיד החשוב הזה, להגן על השלטון מפני עצמו. זו הסיבה שבשלב הזה חייב היה בית המשפט לפתוח כל דרך אפשרית לתיקון החוקים שלא מתאימים לתפיסת עולמו.

בין אם תיאוריה זו נכונה ובין אם לאו, השינוי המעשי שנבע מהרחבת זכות העמידה הוא הצפת בג"ץ בעתירות המוגשות בידי ארגונים ועמותות שמקדמים אידיאולוגיה מסוימת. האידיאולוגיה הזו אינה מוצאת מענה בשדה הפוליטי מכיוון שהיא מייצגת את דעתו של מיעוט בציבור, אך בבית המשפט נושאיה זוכים לסעד. המציאות החדשה שנוצרה היא שבזכות הרחבת זכות העמידה כמעט אין סוגיה ציבורית שלא מגיעה לפתחו של בית המשפט; ארגוני זכויות אדם יכולים לעתור נגד המדינה על פגיעה בזכויותיהם של המסתננים מאפריקה, או על התיישבות לא חוקית, ובית המשפט נרתם לעניין מתוקף תפקידו כממונה על שמירת שלטון החוק. כך גם היה בחוק טל ובגיוס החרדים, שכן כעת אין צורך להוכיח שמישהו מהעותרים נפגע ישירות, וכל שעליו להסביר לבית המשפט הוא שעל פי תפיסת העולם שלו הרשויות פועלות באופן לא חוקתי, לא מוסרי או לא צודק.

מדובר בתחכום לא נתפס של מהלך שאִפשר לבית המשפט לעבור מעמדת המגן לעמדת יוזם השינוי בכל סוגיה ציבורית שאזרחי ישראל מתווכחים בה ומכריעים בעזרת הקלפי. לבית המשפט זה כבר לא משנה - כל אדם שלא מזדהה עם מדיניות הממשלה או עם חוק שנחקק בכנסת, יכול לאפשר לבית המשפט להחליט אם המדיניות או החוק האלה מתאימים לתפיסת עולמו של בית המשפט.

מי יאמר את המילה האחרונה?

כעת מוצע להגביל בחקיקה את זכות העמידה. הגבלת זכות העמידה הקפיצה מיד הן את אלו החפצים בשימור כוחו של בית המשפט וסמכותו והן את אלו שכל קיומם מושתת על היכולת לעתור נגד כל מה שנתפס בעיניהם כעוולה.

לאחר הפרסום על כוונת המחוקקים להגיש את הצעת החוק שידרה הנשיאה איום מקומם לשרת המשפטים והתריעה מראש שחקיקה כזו לא תהיה אפקטיבית, שכן בית המשפט יפרש את החוק באופן כל כך מרחיב עד שירוקן אותו למעשה מכל תוכן. במילים אחרות אומרת נשיאת בית המשפט העליון לנציגי העם: בכלל לא משנה מה תגידו ומה תחוקקו, אנחנו נאמר כאן את המילה האחרונה בכל נושא.

יותר מהדיון הנקודתי על חקיקה בנוגע לזכות העמידה, מקוממת שוב העובדה שבית המשפט הפך לגוף ששתי הרשויות האחרות עומדות מולו חסרות אונים; רשות שלטונית שאין עליה שום בקרה, שמנכסת לעצמה סמכויות וכוח ומסכלת כל ניסיון לאזן אותה או לרסן אותה. על פי תמונת המצב הנוכחית, היעדר ריסון על בג"ץ מסוכן לדמוקרטיה לאין ערוך יותר מהיעדר ריסון על הכנסת והממשלה.

גם הפעם, אם שרת המשפטים מעוניינת בשינוי אמתי שיחזיר את כוח העם למקומו כפי שנהוג בכל דמוקרטיה ברחבי העולם, מוטלת עליה האחריות להיות מוכנה למאבק העקרוני שעוד נכונו לו צמתים רבים. השרה שקד הוכיחה לא פעם יכולות מרשימות להפעיל מקלות וגזרים במינון נכון, אבל את התוצאות אפשר יהיה למדוד רק בהעברת החוק בפועל ולאחר מכן באכיפתו ויישומו.

צילום: הלל מאיר, תצפית

atarMbaolam

 

 

 

 

אולי יעניין אותך גם

כתבות אחרונות

Prev Next
הנרות מלמדים

   סיון רהב על הרב...

איחוד הקדושות

   הרב מקובר לכינון בית...

הפרסום בעולם קטן עובד

האתר החדש של עולם קטן

לפרסום באתר או בשבועון

This email address is being protected from spambots. You need JavaScript enabled to view it.

052-5471494 נדיה 

מקום בעולם - מגזין הנוער מבית עולם קטן

לאתר מקום בעולם

שירות לקוחות מגזין - ok@okm.co.il 077-6621680

הירשמו לניוזלייטר

וקבלו את גיליון "עולם קטן" במייל הרבה לפני כולם