הטרדות בתוך המשפוחה

10 tehorah

טהורה – חלק שלישי ואחרון

יש טקסטים שהיינו ממש רוצים לברוח מהם, אבל אנחנו לא יכולים בשום אופן להרשות לעצמנו >>> את היומן שלפניכם כתבה שירה (שם בדוי) בעקבות תקיפה מינית קשה שעברה מבן דודה, כדי שעוד כמה אנשים יכירו את הבור הזה שלא מעט ילדים וילדות נופלים אליו בעל כורחם – כדי שאולי בזכות זה יהיו ולו אחד או אחת פחות כאלה, אבל גם כדי שמי שזה חלילה קרה לו, ידע שאפשר לצאת משם.

כמעט עשר שנים אחרי הפגיעה, והרצון לשלב הבא מוצא את דרכו לתודעה * הגיעה העת לשלום מבפנים. הגיעה העת לשלום מול אלוקים. הגיעה העת לעמוד מול הרשע בבית הדין. להתבונן על מקומו ואיננו

שוב לילה לבן. שוב לילה של סיוטים, שבו מחשבה רודפת מחשבה והשינה ממני והלאה. אני פולטת אנחה כאובה: עד שנרדמתי לכמה דקות – חלמתי שביני הגיע שוב. איזה סיוט.

בכל לילה שאני חולמת חלומות כאלה אני מרגישה שאני עוברת את זה שוב.אני לא יכולה עוד.

החלטתי ללכת לתמר, הפסיכולוגית שלי מפעם, ולהתייעץ אתה על עניין הלילות הללו. כבר הרבה שנים שאני לא הולכת אליה, אבל הפעם אני חוזרת לטיפול אחד בלבד, כך הבטחתי לעצמי ונכנסתי לחדרה.

"שירה, את אתי?" שאלה תמר, "תגידי, את מרחמת על עצמך מדי פעם? מלטפת את הילדה הקטנה שעברה את זה?"  

"לא. לא טוב לשקוע בכאב וברחמים. אבא שלי תמיד אומר שצריך להמשיך קדימה; מי שנשאר תקוע בעבר הוא עבריין!"

"זה נכון'', אמרה תמר בחיוך מבין, ''אבל בשביל להמשיך קדימה צריך גם לכאוב. צריך להציף את הכאב כדי להשתחרר ממנו. כשנפטר לנו אדם קרוב, התורה מצווה עלינו לבכות ולהתאבל עליו שבוע שלם. הכאב אמנם מוגבל לשבוע, אבל הוא בהחלט קיים ונצרך. בשבועות הקרובים נעבד את הקטע הזה, בסדר?''

"בשבועות הקרובים?! אבל באתי רק לפגישה אחת...'' התבלבלתי, ''רק רציתי לשאול אותך למה אני לא ישנה כמו כל שאר האנשים בעולם וזהו, לא עוד סדרה של טיפולים, תמר. אין לי עוד כוח לזה. כבר עברו תשע שנים מאז הסרט הזה... וטיפלת בי אז במשך שנה. למה צריך עוד?זה משהו שהיה ונגמר..."

"מתוקה", היא נאנחה, "עברת דבר קשה מאוד. זה לא שמישהו החטיף לך מכות וזהו. זו טראומה אמתית שנוגעת במקום הכי עמוק בנפש; בנקודה הכי רגישה והכי פנימית בחיים. את יודעת כמה זה קשה, בלי טיפול אי-אפשר להשתקם ולהתרפא מהטרדה קשה או מפגיעה. אני חוששת שזה עלול להשפיע לך על העתיד!"

"ומה כבר יעזור הטיפול?!"

תמר הזדקפה בכיסאה: "הרי מה אנו עושות בטיפול? אנו מעבדות יחד את כל מה שקרה לך, את כל הסיטואציות, תוחמות אותן לפרופורציות, פורקות אותן החוצה שוב ושוב עד שהלב כבר לא כבד ועמוס כל כך. הוא נהיה נקי וקל. מבינה? בטיפול אפשר להפוך את הצלקת האדירה לשריטה קטנה".

"אני יכולה לשרוד יפה בחיים גם עם הצלקת הזו", התנגדתי.

"בדיוק. את יכולה לשרוד. אבל אני רוצה שתחיי את החיים".

שתקתי.

"את רוצה שנעבור על רשימת הסימפטומים שכתבנו יחד בתחילת הטיפול לפני תשע שנים כדי שנדע איפה אנחנו נמצאות עכשיו?"

היא הוציאה מקלסר מאובק את הניילונית שלי עם הרשימה והחלה לקרוא בקול:

- פוחדת ללכת ברחוב;

- חושבת שכל הגברים הם אנסים בפוטנציה;

- הפרעות אכילה קשות;

- לילות לבנים;

- כל הערה קטנה מכווצת אותך ומחזירה אותך אל הזלזול ההוא;

- בעיות קשב וריכוז בשיעורים;

- שנאה עצמית;

- רגשות אשם;

- פחד לחוש עצב או שמחה. וכשכן מרגישה – בעצמה גבוהה;

- חוסר אמון בסיסי בבני אדם;

היא נעצרה לרגע: "את זוכרת שבפגישות הראשונות שלנו חשדת שאני רק עושה את עצמי כואבת אתך? זוכרת שחשדת שמעניין אותי רק הכסף בסוף הטיפול, עד שבאחד הטיפולים הבחנת בדמעה שזלגה לי מהעיניים? זה בדיוק זה!"

הנהנתי בראשי והיא המשיכה:

- חרדה מכל חיבוק ונשיקה, גם של משפחתך הקרובה;

- חושדת בכל מי שמנסה לתקשר אתך שהוא רוצה לנצל אותך;

- מצבי רוח עולים ויורדים ללא איזון;

- מרגישה זקנה ליד חברות בגילך;

- דריכות תמידית;

- אימפולסיביות;

- חוסר מסוגלות לסרב ולענות "לא" לכל משימה שנותנים לך;

- רגשות טומאה;

- פחד מחתונה;

- צורך להיות תלויה בדמות מוערכת;

- מושכת הרבה תשומת לב כדי שהסביבה תגן עלייך;

- שוטפת הרבה את הידיים;

- צורך לשתף אנשים בכל דבר שעובר עלייך;

- חוסר ויסות חושי;

- מתקלחת הרבה;

- סובלת מרעשים בראש;

- מסכימה למגע רק אם את השולטת בו;

- איסטניסטית ברמה מוגזמת;

- מדמיינת אותו במקומות חשוכים;

- התפרצויות כעס לא נשלטות;

היא רצתה להמשיך אבל נעצרה כשהבחינה בדמעות שנצצו בעיניי. האמת כאבה מדי.

אני עוד בדרך...

*************

הנייד רטט באמצע שיעור לשון ועל הצג התנוססה הודעה מלחיצה –"שירה, תחזרי הביתה כמה שיותר מהר!"החוורתי. מה קרה? חטפתי את התיק ורצתי הביתה.

הדלת הייתה קצת פתוחה ומתוך הבית נשמעו זעקות שבר.נכנסתי ועמדתי כמסומרת למקומי, מנסה להבין מתוך בליל המשפטים,הזעקות והבכי את מה שאירע. אחותי מיכל התקרבה אליי וצעקה בהיסטריה:"סבתא שרה נהרגה בתאונה!"

מה?! קראתי בחוסר אמון. מה?! צנחתי על הכיסא בחולשה, מוכת הלם.הבטתי במתרחש מהצד, לא מרגישה קשר למה שקורה. פשוט לא הגיוני שזה קורה.

סבתא שרה... אני כל כך אוהבת אותה. העיניים שלה כאלה טובות. היו כאלה טובות?

לאהצלחתי להבין.

בערב נסענו אל השכונה שלה, ומשם יצאה הלוויה.התבוננתי בנוף מהורהרת, נצבטת שוב ושוב בכל פעם שעוד רסיס הכרה חודר אלייומזכיר לי שאנחנו לא נוסעים לבקר את סבתא אלא ללוות אותה לעולם שכולו טוב.נתגעגע כל כך... נאנחתי.

עוד ניסיון. איך נעבור אותו?! ידעתי שזה תלוי בי. תלוי בהחלטה שלי לראות את הניסיון הזה כמגדל. אני יודעת שכאשר מחליטים על זה מראש, לפני שהכול מתחיל – מסתכלים על כל מהשקורה במבט של צמיחה.

--

שבעת ימי האבל עברו בעצב גדול.הרבה אנשים הגיעו, משיבים בכך במעט על כל מה שהיא העניקה להם.

רב השכונה, שאינני יודעת מה שמו, הצליח לעורר מהומה קטנה.הוא הסביר שכל מה שהקב"ה עושה – לטובה הוא עושה.אחי הגדול בכאבו עוד לא היה מסוגל לשמוע את המילים הללו. הוא התפרץ לדברי הרב:"תפסיקו לומר שאין רע בעולם! תפסיקו! זה לא נכון. הנה, סבתא שלי... מלאך שכולו טוב, לא ידעה להרוג יתוש..." הוא נעצר לרגע, גועה בבכי מר, "ודווקא היאנהרגה בתאונת דרכים? מוות כזה הוא לא רע?"

הרב הביט בו בעצב. "לא אמרתי שאין רע בעולם. ודאי שיש רע. אבל אנחנו יכולים לבחור איך להסתכל עליו; האם להשתמש בו לטובה או לרעה.ואני הקטן מציע שלעילוי נשמתה הטהורה של הנפטרת כל אחד פה יחשוב איך הדברהרע הזה מגדל אותו ומקדם אותו".

הדברים שלו פגעו במקום הכואב שלי. הרגשתי שאני לא יכולה להמשיך לשבת עם כולם ויצאתי למרפסת להתבודד עםמחשבותיי.

האם יצא לי משהו טוב מכל הרוע הזה?

בטח. טוב לי שאני מבינה מה זה ראש חודש בלי להיות צריכה ללכת לאיזו אמבטיה קפואה ומפחידה.

התנדנדתי על הערסל, עצמתי עיניים בריכוז וסימנתי לעצמי:

  1. התחשלתי. למדתי להתמודד עם סבל גדול;
  2. המסע הזה בנה בי הבנה עמוקה יותר של החיים;
  3. למדתי להיות מודעת לעצמי;
  4. למדתי להיות רגישה לכאב של אחרים;
  5. למדתי להעריך כל רגע בחיים – עד כמה הם יפים בלי הרוע הזה;
  6. למדתי לקבל כל דבר בפרופורציה הנכונה. וזו מתנה ענקית.

בינתיים יצאה גם מיכל למרפסת וראתה אותי על הערסל. "נו, אחותי, יצא משהו טוב מכל הסיפור הרע הזה שקרה לך?!"

חייכתי בניצחון.

"מאיפה את חושבת שיש לי כל כך הרבה אנרגיות??" קמתי בתנופהמהערסל,"דווקא ההתמודדות עם כל מה שקרה היא שהכריחה אותי להפסיק להיות ילדהכנועה,חסרת עצמאות וכוח. אם לא הייתי עוברת את זה – לא הייתי אני!"

"אז את בעצם מודה לאלוקים שנתן לך את זה?" היא שאלה בהתעניינות.

היססתי. אפשר לומר דבר כזה? קשה לומר את זה בפה מלא.אבל כן, בהחלט יש על מה להודות.

****************

"אני קוראת לך כבר שעה", אמרה מיכל אחרי ששלפה לי אוזנייה אחת מהאוזן, "למה את שומעת בווליום כזה גבוה?" משכתי בכתפיי.

"את יודעת, שירה", היא אמרה לי בכנות, "שמתי לב שאת לא רגועה. כבר שנים שאת לא רגועה, לא יכולה להיות בשקט עם עצמך אפילו רגע. את תמיד עם מלא מסיחים, מלא הגנות... את שמה לב?"

וואלה... נכון.

אחרי כל התהליך הארוך של הטיפול אני כבר מומחית ומבינה לבד שחוסר הרוגע שלי הוא ביטוי קל לרעש האדיר שיש לי בלב. יש אפשרות להשתחרר ממנו?

מלאת נחישות התקשרתי לאבא שלי. "אבא, נראה לי שאני זקוקה לטיפול נוסף... אני מרגישה שיש לי עוד רעש בלב, משהו בי לא שלם, לא נח לרגע... אתה מבין?"

"אם זה מה שאת חושבת – אין בעיה. אני אשלם כמה שצריך ואחפש מטפלת טובה. אבל תראי, את הטיפול האחרון גמרת רק לפני שלושה חודשים... אני חושב שיש כאן בעיה שורשית יותר. למה בעצם יש לך רעש בלב? מכאב?"

נענעתי בראשי לשלילה, שוכחת שהוא לא יכול לראות דרך הטלפון. "את הכאב כבר עיבדתי. זה לא כאב, אבא. זו התקוממות. כאילו יש לי בלב איזשהו קפיץ מתוח, וככל שעובר זמן שביני לא בא על עונשו – הוא נמתח יותר ויותר".

אבא שתק, מנסה לעכל.

"שירה, אם זה ככה – אנחנו הולכים לתבוע אותו. זהו זה. בואי נאמר די לסבל. אנחנו נתבע אותו בבית דין פרטי, בלי שכל המשפחה והמדינה תדע. מה את אומרת?" הרעיון המם אותי. "וואי. אני צריכה לחשוב... תודה אבא, נדבר".

***

טבעתי בים של התלבטויות וזיכרונות במשך שבועיים. נקרעתי לגזרים, ובסוף החלטתי.

כתבתי לאבא הודעה: "אני עושה את זה. מבצע 'התנערי מעפר' יוצא לדרך!"

לחצתי 'שלח' והתיישבתי על המיטה מסוחררת. אמאל'ה.

אני – תובעת – את – ביני!

תפסתי את ראשי בשתי ידיי ולא האמנתי שעשיתי את זה. הפכתי את היוצרות. ניסיתי לדמיין את מבעו האומלל של ביני בשעה שהוא מקבל את ההזמנה לדיוןוחייכתי לעצמי בהנאה. סוף-סוף הוא האומלל. סוף-סוף הוא פוחד ממני!דמיינתי אותו מתקשר לאבא ומשתחווה לרגליו כדי שיבטל את הדיון. בבת אחת התמלאתי כוח.הרגשתי כאילו רק עכשיו ירדו מעל כתפיי ידיו הסמכותיות של ביני. עכשיו אני באמת חופשית!פתאום הבנתי שאני כמו ציפור דרור שיצאה מכלוב אימתני.ידעתי:התביעה הזאת משנה אותי; אני לא אותה שירה. אני עצמתית. אני חדשה.

ברוך מחיה המתים.

*******

יום הדיון.

אבא ואני הגענו לבית הדין וחיכינו בתור.על הצג של הנייד הופיע מספרו של הרב. מיהרתי לענות.

"אני רוצה לחזק את ידייך, לברך אותך על הצעד הענק שלך". חייכתי בזהירות ונשמתי עמוק. "את יודעת שברגעים אלו את עוצרת את הרוע. הרי סיפרת לי שהוא פגע בעוד בנות דודות, נכון? דעי לך שהמידע הזה הוא רק קצה הקרחון לשאר הפגיעות שלו, שעליהן את לא יודעת. כל האנסים מתנהגים כך: אם הם מצליחים לפגוע באישה אחת הם ממשיכים לאחרות. 'מומר לדבר אחד, מומר לכל התורה'. אם הוא התיר לעצמו לפגוע בך – הוא מתיר לעצמו לפגוע בכל אישה שהוא יכול. את מבינה עד כמה חשוב מה שאת עושה עכשיו? תצליחי!"

ניתקתי את השיחה מהורהרת, וכשהרמתי את עיניי הבחנתי בבהלה בביני שנכנס לפתע למזכירות. זה אומר שבאמת יהיה דיון היום...ואני אצטרך לעמוד מולו!

צנחתי חיוורת על הכיסא, רועדת בכל גופי.

אבא מיהר להביא לי כוס מים ולקח אותי לחדר ההמתנה.

"את חזקה, שירונת. את מלאה כוח! אל תיבהלי מהרשע הזה.מי הוא בכלל לעומתך?! אפס מאופס. גם בעיני אלוקים!אני מבטיח לך שהוא רועד מפחד. הוא מבין שאם תבעת אותו – את כבר לא אותה שירה הקטנה!"

הנהנתי בראשי בחולשה.

אבא הלך להביא לי עוד כוס מים ואני הנחתי את ראשי על ברכיי ושפכתי את לבי: "אלוקיי, הגעתי לפה כדי לעצור את הרוע. עשה שלא אפחד... עשה שאומר את המילים הנכונות. עשה שהאמת תצא לאור; רק אתה מסובב פה את כל הדיונים. והכי חשוב – תן לי לזכור שאתה, אלוקים האדיר, אִתי!

הרמתי את הראש וקמתי לשטוף את הפנים.

בינתיים הגיע תורנו. פתחנו את הדלת וגיליתי שלושה דיינים הדורי פנים מחכים לי, ומולם ישב ביני על הכיסא וכולו אומר שחצנות ולעג.

לרגע רציתי לברוח, אבל נעצרתי. אני הבת של אלוקים!

זקפתי את ראשי ונכנסתי פנימה חדורת רוח קרב.

"שירה, על מה את תובעת את הנאשם?"

"הוא אנס אותי פעמים רבות. אני דורשת שיודה, שישלם ושיבקש סליחה!"

הם פנו אליו: "האם אתה מודה באשמה המיוחסת לך?"

"ממש לא! לא היה ולא נברא!"

הרגשתי איך בבת אחת אני מתמלאת כוחות. קמתי על רגליי, הישרתי אליו מבט וצעקתי עליו במלוא כוחותיי: "שקרן! פושע נתעב! איך אתה מעז לעמוד מולי ולומר שזה לא היה?! אתה מתכחש לכל מה שהתעללת בי באכזריות?!" רשפתי אש.

פתאום גם לידו הייתי אני עצמי. אמרתי את כל מה שחשבתי.הייתי במלוא העצמה. במלוא הכוח.

הצבעתי עליו ואמרתי: "אתה תישרף בכף הקלע! זה מה שיקרה לך!"

הוא עוד לא השפיל מבט וזה הרגיז אותי. "הנשמה שלך מתענה בכל יום על שנכנסה בגוף של אדם כמוך! אתה מלוכלך, אתה טמא!"

ביני המשיך לשבת באדישות,נראה שזה לא נוגע לו.כשראה שהדיינים מצפים לתגובתו אמר במלוא היציבות:"אני חוזר ואומר: לא היו דברים מעולם. נקודה". הבטתי בו בבוז.

הפעם הגיע תורו של אבא שלי להתפלץ: "אתה הרסת במו ידיך לילדה שלי את החיים! תראה מה עוללת לה!לא ריחמת על ילדה בת שש?לא חשבת לרגע שאתה חותך לה את הנפש לקוביות?! אכזרי שכמוך!"

אבא שלי צעק עליו בקולי קולות. הוא הוציא את כל מה שהיה לו בלב במשך שנים. הדיינים היסו את אבא וביקשו שישמור על כבוד המקום, והוא הצליח בקושי רב.

ביני הבין שכלתה עליו הרעה וביקש ש"הילדה תצא מהחדר". רתחתי.

"אני לא ילדה! אתה אפילו לא מגיע לרמה שלי, תינוק מגודל שכמוך!אני לא יוצאת. תשכח מזה שאני עוד ממשיכה לשמוע להוראות שלך.מי אתה בכלל שתגיד לי מה לעשות!? רשע! ארור! אני אלחם בך עד סוף חיי! אתה לא תוכל להמשיך ולהכחיש. מי יודע בעוד כמה בנות פגעת! כמה אנסת... לא, אני לא אוותר לך. אתה תשלם את מלוא המחיר!"

זהו, הוא השפיל את מבטו. ידו רעדה מעט.

ידעתי.

אני יכולה לו.

אני מנצחת.

הדיינים פנו אליו: "אי-אפשר לומר את הדברים בנוכחות הנערה?"

"לא".

התייעצתי עם אבי קצרות ויצאתי מהחדר בטריקת דלת.

כשהדיינים קראו לי בחזרה הם שאלו אם אני רוצה לתאר את מה שקרה. פתחתי את הפה כדי להתחיל ולתאר, אבל נמלטו ממנו רק יבבות כאובות.בכיתי בקול ולא יכולתי להירגע. שתיתי מהמים שהוגשו לי וניסיתי שוב לדבר,אך גם הפעם נחנקתי בבכי.

לא, זה לא היה בכי של חולשה. זה היה בכי של כאב. בכי של ריפוי. קיוויתי בסתר לבי שהבכי הזה מחולל משהו בלב של ביני.

הדיינים ביקשו מאבי לתאר במקומי.היה לו קשה, אבל הוא הבין שזה חשוב והחל לספר את שאירע. בתחילה בגמגום ואחר כך במילים בוטחות יותר.

"זה לא נכון!" צעק ביני, "לקחתי אותה רק פעם אחת!"

שקט השתרר בבית הדין.

ביני עוד לא הבין את הטעות שלו.

אבא כבר הבין.

אני התבוננתי במתרחש בלי לתפוס.

הדיינים קיבלו את מה שהם רוצים. אב בית הדין אמר בקול שקט: "אתה מודה במפורשבאונס. עשית מעשה נבלה!אתה בעינינו שקרן. בתחילה הכחשת הכול, עכשיו הודית במעט. אנחנו מאמינים לה בכל. אנחנומאמינים לה בטענה שלה. אנסת אותה פעמים רבות!"

ביני רעד מפחד. הוא הבין שכל מילה שלו רק תכשיל אותו. הוא השפיל את ראשו ושתק.

הדיינים ביקשו מאבי וממני לצאת מהחדר.

אחרי כמה דקות של המתנה שמענו שאגות רמות מכיוון החדר.

"לא חשבתי שדיינים מבוגרים כאלה יודעים לצעוק ככה", לחשתי לאבא וחייכתי; האמתיוצאת לאור.

נקראנו בחזרה אל החדר והדיינים קראו לפנינו את פסק הדין. הם קנסו את ביני בהון עתק ונוסף על כך אסרו עליו להתקרב למקומות שאני נמצאת בהם, הורו לו להגיש להם פעם בחודשדו"ח על הטיפול הפסיכולוגי שהוא נמצא בו ולחתום על התחייבות לקחת את הכדורים שייתן לו הפסיכיאטר.

ואז הם ביקשו ממנו לצאת מהחדר. הוא יצא מושפל בראש מורכן.

הם סיפרו לנו שלפי מה שהם דיברו אתו הם רואים שרק עכשיו הוא קלט את מה שגרם. בכל השנים האלה הוא היה במצב נפשי קשה בגלל שחיכה לעונש; הוא חיכהשמישהו יצעק עליו, שמישהו ימצה אתו את הדין, ודווקא השקט מצדנו גרם לו להיות רע יותרולהרגיש רע יותר.

"ויותר מכך", הוסיף אב בית הדין, "הוא מת מבפנים. המצפון נגס בו בחזקה בכל השנים האלה. הוא חי בשנאה עצמית, הוא הראה לנו את החתכים שעל ידיו – הוא ניסה להתאבד".

שתקנו בהבנה.

אב בית הדין הביט באבי ואמר לו: "אתה אבא טוב!"

חיוך צנוע ומלא בהקלה הסתמן בזוויות פיו של אבי. הבטתי בו וחייכתי גם אני.

"ועכשיו", הם פנו אליי ברכות, "הגיע הזמן שלך להתחיל לחיות.מה שהיה כבר מאחורייך. עכשיו תסתכלי רק קדימה. אנחנו פה, בבית הדין,גוזרים עלייך לשכוח מהעבר ולהתחיל התחלה חדשה. לפתוח דף חדש ונקי!"

עמדתי מולם ועצמתי עיניים בהתרגשות, מרגישה איך מלאכי השלווה והנחת משתכנים אט-אט בתוך לבי, חובשים את פצעיי ברכות ולוחשים:

התנערי, מעפר קומי!

________________________________
את יומנה המלא של 'שירה' אפשר למצוא באתר 'מילה טובה'. רשמו בחיפוש באתר: טהורה

לעצה ולסיוע אל תהססו להתקשר (סודיות מובטחת!):
לבנותתהל – המרכז לסיוע לנשים וילדים דתיים– 02-6730002 (24 שעות ביממה)
לבניםהמרכז לגברים דתיים נפגעי תקיפה מינית–02-5328000 (יום ב, ג, ה בערב)


 

atarMbaolam

 

 

 

אולי יעניין אותך גם

כתבות אחרונות

Prev Next
זמן המראה

  אבינועם הרש מכין אתכם...

צעד לקראת השיבה הביתה

  שולי מועלם עד החזרה...

הפרסום בעולם קטן עובד

האתר החדש של עולם קטן

לפרסום באתר או בשבועון

This email address is being protected from spambots. You need JavaScript enabled to view it.

052-5471494 נדיה 

מקום בעולם - מגזין הנוער מבית עולם קטן

לאתר מקום בעולם

שירות לקוחות מגזין - ok@okm.co.il 077-6621680

הירשמו לניוזלייטר

וקבלו את גיליון "עולם קטן" במייל הרבה לפני כולם