כשהבן דוד מטריד אותך, חלק ב'

4 shira

טהורה – חלק שני

יש טקסטים שהיינו ממש רוצים לברוח מהם, אבל אנחנו לא יכולים בשום אופן להרשות לעצמנו >>> את היומן שלפניכם כתבה שירה (שם בדוי) בעקבות תקיפה מינית קשה שעברה מבן דודה, כדי שעוד כמה אנשים יכירו את הבור הזה שלא מעט ילדים וילדות נופלים אליו בעל כורחם – כדי שאולי בזכות זה יהיו ולו אחד או אחת פחות כאלה, אבל גם כדי שמי שזה חלילה קרה לו, ידע שאפשר לצאת משם.

אחרי ששירה הצליחה סוף סוף לעצור את התוקף ולהתחיל להשתקם, מגיע ניסיון תקיפה נוסף * כעת תחושות האשמה הן המאיימות העיקריות על הנפש המדממת * הסרת מחסום השתיקה, במאמצים גדולים, פותחת חלון אל האור

אחת-עשרה בלילה. הרחוב שקט. אני חוזרת מחברה אחרי שחרשנו יחד למבחן שיתקיים מחר. במדרכה ממול הבחנתי באדם עיוור בעל משקפי שמש ומקל נחייה שחיפש את תחילתו של הכביש. בעודי ממהרת לעברו קלטתי אותו נתקל בעמוד.

"אוי, אתה בסדר?" שאלתי אותו בבהלה.

"כן, כן". על פניו עלה חיוך נבוך.

"לעזור לך? לאן אתה צריך להגיע?"

"כן, תודה רבה! אני צריך להגיע לצומת השלישי מתחילת הרחוב".

נתתי לו יד והולכתי אותו באטיות.

"לא נעים לי שאת הולכת עד לשם בשבילי, אני ממש מתבייש... פשוט פעם ראשונה שאני פה, מבינה?"

"זה בסדר, זה בסדר, זה בדרך שלי. תרגיש בנוח!"

"אני חייב להודות שאני מתפעל מהלב הגדול שלך. ככה את כל היום עוזרת לכולם? עוד כמה בנות כמוך והמשיח היה בא. תאמיני לי, את ילדה זהב!"

"תודה", עניתי בשקט והלב שלי מתחמם.

"גם היד שלך יציבה וכל כך חמה... את ילדה טובה. באמת!" הוא הצהיר בקול.

החושים שלי נדרכים.

לא ידעתי איך להגיב. התלבטתי אם המחמאות האלה הן כדי לחפות על המבוכהשבהזדקקות או שהן מגיעות ממקום לא טוב. המשכנו ללכת ביחד, הוא שופע מחמאותואני מתכווצת. פתחתי את הפה כדי להעמיד אותו בעדינות במקום, אך לא היה בי מספיק אומץ.

לפתע הוא סטה מהדרך למקום חשוך, ועוד לפני שהספקתי להוציא מילה מצאתי עצמי חבוקה חזק בזרועותיו. קפאתי בתדהמה.

בבת אחת השתחררתי מאחיזתו ונסתי משם למקום הקרוב ביותר - בית הכנסת.

ישבתי מקופלת מאחורי כיסאו הגדול של הרב והיטלטלתי בגלים של בכי עמוק.

הייתי מבוהלת ומבולבלת עד עמקי נשמתי ולא הצלחתי להירגע. מגעו של החיבוק עוד צרב בגופי ונשימותיו הקרובות שרפו את נשמתי ופרצו את חומת הפרטיות שבניתילגופי בעמל רב.

הייתי נסערת והלב שלי השפריץ דם, מלא בעלבון.

הכול חזר. כל הפצעים נפתחו. כל מה שעשה לי ביני במשך שנים צף מחדש. כל המחשבות. כל התמונות.כל העלבונות. כל הפציעות וההשפלות. זה כנראה אף פעם לא התרפא.

חזרתי הביתה לפנות בוקר וחיבקתי את המיטה בחזקה. שלושה שבועות לא קמתי ממנה.

חום גופי עלה וירד חליפות והצמרמורות נהיו תכופות יותר ויותר.

לא העזתי לשתף אף אחד במה שקרה; האמת הנוקבת הצליפה בי ללא רחמים.

אני האשמה. אני! אני זו שנתתי לו יד. אני זו שלא העמדתי אותו במקום. אני ריחמתי עליו. אני המשכתי ללכת אתו. אני אפשרתי לו לשפוך מחמאות.אני. אני. אני!

האשמה עינתה אותי באכזריות. שנאתי את עצמי שנאה תהומית. רציתי להתנדף מהעולם. אני רק הורסת אותו. אני מטמאת אותו.התביישתי בעצמי ונטחנתי מבפנים, חסרת מנוחה. מה עשיתי!

כשהתאוששתי מעט והצלחתי לקום מהמיטה, גיסתי ביקשה ממני להרגיע את האחיין החדש. הבטתי בעיניו הטהורות ולא הייתי מסוגלת לחייך אליו, לא הייתי מסוגלת לגעתבו. ידעתי שאני פשוט אטמא אותו. עזבתי את הבית נסערת ונסעתי בדרך הארוכהלירושלים, לכותל.

הכול חזר. כל הפצעים נפתחו. כל מה שעשה לי ביני במשך שנים צף מחדש. כל המחשבות. כל התמונות. כל העלבונות. כל הפציעות וההשפלות. זה כנראה אף פעם לא התרפא

פעמוני הכנסייה עצרו אותי מהליכתי המהירה, ובפעם הראשונה בחיי הישרתי מבט אלהצלב שבראשה, מזדהה לחלוטין עם טומאתו. הרגשתי דחויה בעיני אלוקים ורמאית בעיני אדם.

ואני עוד מעזה לבוא לכותל?!לא. לא אלך לכותל. אחזור הביתה. אחזור שפופת קומה.

בבית חיכו לי ההורים, דרוכים ומודאגים. הם הודיעו לי שהולכים עכשיו לרב העיר.הם הסבירו שהם מרגישים שעובר עליי משהו וחשבו שאולי הרב, שאליו אבי קשור מאוד,יוכל לעזור.

התנגדתי בכל הכוח."בחיים לא! ולעולם אל תציעו את זה שוב!" צעקתי כמו חיה פצועה ונסתי מייבבתלחדרי.

מאוחר בלילה, כשנרגעתי קצת, הרהרתי שוב בהצעה של ההורים. הרב זכה להערכה מאוד גדולה בעירנו.יש לו ידע רחב מאוד, ומאחורי כל מילה שיוצאת מפיו יש שורה של מקורות. והעיקר - לרב הזה יש לב גדול ורחום.

אבל אני לא אבוא אליו. לעולם לא. יהיה מה שיהיה, אני לא אלך להסגיר את עצמי.אני יודעת שהוא ישפוט אותי לחומרה. שהוא יראה בי טמאה, כמו שאני רואה את עצמי.והרי הוא הרב, לא?

אבל גם להתענות עם כל הסוד הכבד הזה לבד כבר לא יכולתי. הרגשתי שאנימתפוצצת.

לפתע עלה במוחי רעיון:אולי אשלח לרב מכתב בשם בדוי? הוא לא יוכל לדעת שזו אני... ואפילו אם רק אכתוב בלי לשלוח – זה יוריד לי מהלב!

התיישבתי מול המחשב כשערמת ממחטות נייר לצדי, והתחלתי לשפוך הכול:

כתבתי על ההתעללות שעברתי כשהייתי קטנה.על הטיפול שחשבתי ששיקם אותי. על האכזבה הגדולה מעצמי.סיפרתי לו שאני שבורה, שכל הבניינים שבניתי נחרבו. הכול אבוד. כתבתי שאחרי הטיפול חשתי שאין בי אשמה,והנה הסיפור עם העיוור הבהיר לי כי רק בגלל הטיפשות שלי אני סובלת.רק בגלל ההכנעה שלי. ואם פעם אחר פעם אנשים פוגעים דווקא בי – מסתבר שהפגם הוא בי.אני מרגישה שגם בסיפור הילדות שלי אני אשמה. אני מרגישה את עצמי כל כך טמאה. כל כך מלוכלכת. כל כך רעה.חשבתי שנטהרתי מכל הרוע הזה, שכבר תיקנתי את כל מה שעשיתי, אבל עכשיו התברר לי שלעולם אהיה פגומה.למה לי חיים?

גמרתי לכתוב, וסערה אחזה בי; לשלוח? לא לשלוח? איך הוא יגיב?

אולי דווקא הכעס שלו יטהר אותי קצת?

יצרתי לי מייל בדוי ושלחתי לרב.

בבת אחת הוקל לי.

מישהו סוחב אתי את האשמה האדירה הזאת. אני לא לבד.

התשובה הגיעה מיד בבוקר.הרב כנראה הבין שכל רגע בשבילי הוא קריטי.

נעלתי את הדלת פעמיים והתיישבתי לקרוא:

שלום.

לפני כל תשובה, הדבר הכי חשוב שאת צריכה לדעת הוא שבנשמה הטהורה שלךאי אפשר לגעת אף פעם. כמו שאי אפשר לגעת באלוקים.אי אפשר לטמא אותה. אי אפשר ללכלך אותה. היא טהורה לנצח והיא הבסיס לכול.

את חייבת לומר לעצמך בכל בוקר: "אלוקיי, נשמה שנתת בי - טהורה! אתה בראתה, אתה יצרתה ואתה נפחתה בי".

את יכולה לומר את המשפט הזה על הנשמה הטהורה שבך כמה וכמה פעמים ביום.זה חשוב. זה צריך לחלחל בתוכך כל הזמן.

את צריכה לדעת כי כל פעם שיש לך צער – הרשע הזה נידון בשמיםעל העברה החמורה ביותר שיש ושוקע עוד ועוד במצולות תחתיות.כל צער - שקיעה רוחנית.

אין לו בכלל צלם. לא צלם אלוקים ולא צלם אנוש. לכן הוא מתועב. כולנו צריכים לתעב אותו ואת כל הפוגעים.הם פוגעים במקום הכי רגיש לנו. בדבר הכי חשוב לנו. בקשר הכי חזק שיכול להיות לכל אדם.

הם מנצלים לרעה את הכוח העצמתי שאלוקים נתן לנו להקים משפחה ולהביא לעולם ילדים.

לכן אסור לך להרגיש אשמה.

אם את האשמה – הוא ממש צדיק.אם את לוקחת על עצמך את האחריות – הוא פטור מאחריות. אם את חושבת שיש בך פגם – הוא ממש מושלם.את מבינה איזו טעות זו לקחת על עצמך אחריות לפשעים שלו? אין לך שום אשמה.אין כלום. את חייבת להבין את הנתון הזה.

ברגע שתפנימי את הידיעה שאת לא אשמה – יתחיל התיקון האמתי שלך.

לא כל הערה של גבר שפל תחזיר אותך לכאב ההוא.

את חייבת להתמיד להפנים את זה. וההפנמה הזאת תביא לך רק טוב.

אני מבין שהזיכרונות ממה שעברת הם קשים מנשוא.יש כמה דרכים להיאבק במחשבות: הדרך הכי טובה היא לא לתת להן להיכנס בכלל. להילחם בהן ולזרוק אותן מהראש לגמרי. הדרך השנייה: לתת למחשבות לזרום ואחר כך לצחוק עליהן.

תחיי, תתגברי, תעשי חיל ותביאי ברכה לעולם.

בהצלחה!

מה? משהו פה מוזר. הרב כתב שאני לא אשמה. לא הגיוני.

קראתי את המכתב שוב. אין מצב!אני טהורה? אני? כנראה שלא הסברתי את עצמי נכון. זו לא הייתה התעללות רגילה;אני הסכמתי. אני ריציתי אותו. אני אמרתי לו כן.

הראש שלי החל להסתחרר. הבלבול איים להוציא אותי משפיותי.הבנתי שאין לי בררה. שמתי את נפשי בכפי והתקשרתי לרב:"שלום הרב", פתחתי במהירות, מפחדת להתחרט, "שלחתי לרב מכתב על הפגיעה שעברתי והרב כתב שאני לא אשמה.זו טעות. לא הסברתי את עצמי נכון: אני הסכמתי לזה, אני אשמה!"

"שלום לך! אני שמח שהתקשרת. ואני עדיין חושב שאת לא אשמה, נקודה.נאמר: 'אונס - רחמנא פטריה'. מי שאנוס – התורה פוטרת אותו.את היית אנוסה!"

"זה לא היה אונס!" התנגדתי."הייתי יכולה לצעוק ולא צעקתי. תמיד הסכמתי, רציתי להרגיש חשובה. לא רציתי להרגיז אותו. אולי הוא לחץ אותי להסכים, אבל בסופו של דבר הסכמתי. הסכמתי בשתיקה או ברצון. אבל הסכמתי".

"יפה", אמר הרב. "חשוב שתדעי שכל הסכמה שנתת בילדות לא נחשבת הסכמה.ואת הרי היית ילדה כשזה קרה. הגמרא אומרת שפיתוי קטנה נחשב אונס.זה אומר שאפילו אם בתור ילדה הבעת הסכמה לכך - האשמה המלאה היא עליו!אין לך שום חלקיק של אשמה".

"באמת?" מלמלתי לשפופרת בהשתאות, "הרב בטוח שזה נכון?"

"אני בטוח במאה אחוז!"

עדיין לא אפשרתי לרסיס של הקלה לחדור אליי; תמיד אמרו לי שאני כנועה מדי. וגם הרב יודע זאת. אולי אם הרב ידע מי אני הוא יחשוב אחרת.

נשמתי עמוק ואמרתי בשקט:

"הרב, זו שירה".

הרב לא הופתע. הוא כנראה למד שאף פעם אי אפשר לדעת מה עובר על האדםשממול.

"שלום שירה. כל הכבוד לך על האומץ שהזדהית, זה כבר צעד גדול".

"הרב... אתה עדיין חושב את כל מה שאמרת?"

"לא זזתי מעמדתי כמלוא הנימה. האשם היחיד הוא אותו מנוול. את לא קשורה לעסק. אם את רוצה – אנחנו יכולים לשבת ולדבר על זה. המשרד שלי פתוח לפנייך".

"כן?" שאלתי חלושות, לא מאמינה לעצמי. "מחר בבוקר זה אפשרי?"

"בטח! תבואי, אני פה".

אל תאמיני, אל תאמיני, אמרתי לעצמי בשקט. מוקדם מדי לשמוח.אחרת תתאכזבי. הרב עדיין לא מכיר את כל הסיפור.

ירדתי לרחוב וטיילתי בין הבתים. תוהה לעצמי מה הרב יגיד מחר.מה יגיד כשישמע שלא עצרתי את העיוור כי פשוט לא רציתי להעליב אותו.מה יגיד כשישמע שלא עצרתי את ביני כדי לא להעליב אותו.

**

הרב פתח את הדלת ובירך אותי בבוקר טוב מחויך.

התיישבתי מולו ומצאתי את עצמי שופכת הכול הכול. בכיתי וסיפרתי, נחנקתי מכאב.

הרב היה רציני מאוד, וקמטים שלא הכרתי היו חרוטים על מצחו. הוא הישיר אליי את מבטו ושאל בריכוז:"כמה אחוזי אשמה את חושבת שיש לך במקרה האחרון עם העיוור?"

"חמישים-חמישים".

"חמישים-חמישים?!" נזעק הרב "לא ולא! אין פה חמישים-חמישים. יש פה מאה-אפס. את נפגשת עם גבר שניצל את טוב לבך. ניצל את הרצון שלך לעזור לו,ניצל את הטוב שלך. דעי לך: יש גברים שמנצלים יחסי מרות, יש גברים שמנצלים תמימות,יש שמנצלים חולשה, יש שמנצלים גיל ויש שמנצלים את הטוב שלך,משתמשים בנשמה הטהורה שלך בשביל להשביע את זדון לבם. הם הכי גרועים. אין לך שום קשר למעשה שהוא עשה!אל תיקחי על עצמך אחריות למעשה שלו. כשאת לוקחת על עצמך אשמה, את מורידהאת האשמה ממנו. הוא מסתובב עכשיו עם תחושה שהוא בסדר.אם את לוקחת על עצמך את האשמה הוא יוצא זך ונקי. את מסכימה לזה?"

"ממש לא!" התקוממתי.

"כל פעם שאת מרגישה אשמה, את צריכה לדעת כי זה יצר רע שמתחפש לתיקון עצמי. יצר רע שמתחפש לתיקון המידות. תזרקי אותו מהחלון החוצה. גם אם את לא יכולה למחוק לגמרי את המחשבות הללוממך, לפחות תדעי שהרגשת האשמה היא תחבולה של היצר הרע".

לרגע הרב שתק, מהורהר. ואז התנער ואמר: "אני רוצה לחזור ולדבר אתך רגע על הסיפורים הקודמים שלך.אותה הפגיעה שהייתה פעמים רבות".

הרב סיפר לי על בנות אחרות שעברו מה שאני עברתיבצורות שונות. הוא סיפר לי על מקרים רבים של בחורות גדולות שהתבלבלו. באו אליהן במילים יפות.באו אליהן גברים וסיפרו להן שהם זקוקים לעזרה. שהם מסכנים. שהם צריכים חום.ניצלו את טוב לִבן. והבנות הטובות האלו לא ידעו מה קודם בסולם הערכים.הן התלבטו אם החשש מפגיעה מצדיק סירוב שיעליב ויבייש יהודי, הן התלבטו אםהן חושדות באדם כשר לחינם. לפעמים זה היה רב או מורה. לפעמים אח בכור או איש אחר במשפחה. לפעמים בוס בעבודה.

הן לא ידעו האם זו העזת פנים וחוסר דרך ארץ לסרב לרב או לבוס שלהן,הן התלבטו אם מותר לעמוד מנגד כשיהודי מבקש עזרה...והרשע הזה ניצל את הטוב והתמימות שלהן ופגע בהן קשות. היו גם מקרים של רמאות. היו מקרים שגבר רימה אותן ואמר להן שזאת מצווה.

הרב פנה אליי ושאל: "מי את חושבת שאשם פה, הוא או הן?"

"הן לא אשמות. ברור שהן לא אשמות. אבל אני כן הייתי אשמה. הייתי יכולה לברוח או לצעוק או לומר לא, וזהו".

"בואי נדוןרגע באחוזי האשמה שלו. את יודעת מה התורה אומרת על איש שמנצל בחורה ניצול מיני?את יודעת שהוא נקרא רוצח? פגיעה היא כמו רצח של נפש. יש על זה פסוק מפורש בתורה: 'כי כאשר יקום איש על רעהו ורצחו נפש - כן הדבר הזה!'את מבינה? הוא רצח אותך נפש.אַת הקרבן!"

כל מילה שאמר הרב פגעה בי בעומק הנפש. הוא צייר לי את המציאות בצבעים שסירבתי לצייר. ידעתי שהוא צודק. זכרתי את כל הציניות של ביני. את כל התחכום. אתכל הלגלוג. את הרשעות. זכרתי את כל הכאב שלי. את כל הבושה שנגרמה לי. את כלהצער שמלווה אותי כבר שנים. זכרתי את כל הדמעות.אבל משהו בי התקומם ואמרתי אותו בקול גדול: "נכון, הוא רשע ארור. אבל גם אני אשמה. שיתפתי אתו פעולה. כבר הייתי גדולה ויכולה להתנגד!"

"אני רוצה להציג בפנייך את עמדת ההלכה בנושא הזה," אמר הרב. "כשפגיעה מתחילה בלי רצון האישה ונגמר ברצון האישה – היא נקראת פגיעה".

הרב המתין קמעא, כדי שאוכל להרהר בדבריו, ואחר כך המשיך:"נגיד שהיה לך חלק קטן של אשמה - דבר שאני לאמאמין בו, אבל ככה את מרגישה. את יודעת שיש בעולם כוח אדיר של תשובה וניקוי. ישטהרה. כל העולם שלנו בנוי על תשובה. היא היסוד של העולם. ממש כמו שפצע בידיכול להתרפא, גם פצע בנפש מתרפא.נגיד שטעית ויש עלייך קצת אחריות? הרי עברת ייסורים! את לא חושבת שנטהרתממנה אלף פעמים?! אז גם אם היה לך חלקיק של עוון - הוא נמחק לגמרי לגמרי. לדעת התורה אין לך אפילו חלקיק קטנטן של עוון. כלום. אבל גם אם לשיטתך היה לך, ואת מרגישה כאילו את אשמה, הכול נמחק מזמן, מזמן".

הרב שתה מכוס המים וניסה להירגע.

לא הכרתי את הרב כאדם סוערוהופתעתי, אך הדברים חלחלו ללבי. "אני פוסק לך הלכה. מצווה עלייך. מבקש ממך. קחי את המילים שלי איך שתרצי:תזרקי לגמרי את כל רגשות האשמה והטומאה. דעי שהם לא קשורים אלייך בשום דרך! בכל פעם שהמחשבות האלה יעלו בך, תדעי שזה פשוט היצר הרע שמנסה להפילאותך. זה היצר הרע שמנסה לדחוף לך לראש מחשבות כאלה מעוותות, שאת האשמה והואפחות אשם. כשמחשבות כאלה קופצות לך לראש - תדחי אותן ותילחמי בהן.תילחמי לחשוב מחשבות נכונות, מציאותיות. את טהורה".

בחדרו של הרב השתררה שתיקה, ולפתע פניו חזרו להאיר, והוא אמר: "תגידי בבקשה: אני טהורה!"

לא יכולתי להוציא את המילים האלו מהפה.

הוא הרגיש בקושי שלי ואמר לי: "תגידי: ביני טמא!"

אמרתי: "ביני טמא". זה היה קשה, אבל אמרתי.

"עוד פעם", ביקש הרב.

אמרתי: "ביני טמא".

"עוד פעם".

שוב אמרתי. כל פעם שאמרתי, זה היה יותר ויותר קל.כל פעם שאמרתי הרגשתי שאני משלימה עם זה שהוא אשם. שהוא רשע.שהוא באמת הרע בכל הסיפור הזה ולא אני.

כך הוא ביקש ממני עוד ועוד, ואמרתי עוד ועוד.

אחר כך הוא ביקש ממני לומר: "אני טהורה".

זה היה קשה. אני לא מרגישה טהורה. ההפך הוא הנכון.

הרב הרגיש בקושי שלי ואמר: "את טהורה. כך אלוקים מסתכל עלייך.אלוקים רואה את כל הסבל שלך ובוכה אתך".

כשהוא אמר לי שאלוקים בוכה יחד אתי, הרגשתי את הדמעות זולגות מעיניי, שוטפות ומטהרות אותי. הדמעות הפכו לבכי. בכי מטהר. מסיר ממני אבן רחיים אדירה שישבהעליי.

כשנרגעתי, שמעתי רק "טהורה. טהורה. טהורה".

**
את יומנה המלא של 'שירה' ניתן למצוא באתר 'מילה טובה'. רשמו בחיפוש באתר: טהורה

 

לעצה וסיוע אל תהססו להתקשר (סודיות מובטחת!):

לבנות - תהל - המרכז לסיוע לנשים וילדים דתיים – 02-6730002 (24 שעות ביממה)

לבנים - המרכז לגברים דתיים נפגעי תקיפה מינית - 02-5328000 (ימים ב,ג,ה בערב)

 

atarMbaolam

 

 

 

אולי יעניין אותך גם

כתבות אחרונות

Prev Next
ניגון העשבים השוטים

  דספסיטו שלא הכרתם ואתם...

רוצים לחיות – לא להתמגן

   הרבנית נעמי שחור במאמר...

הפרסום בעולם קטן עובד

האתר החדש של עולם קטן

לפרסום באתר או בשבועון

This email address is being protected from spambots. You need JavaScript enabled to view it.

052-5471494 נדיה 

מקום בעולם - מגזין הנוער מבית עולם קטן

לאתר מקום בעולם

שירות לקוחות מגזין - ok@okm.co.il 077-6621680

הירשמו לניוזלייטר

וקבלו את גיליון "עולם קטן" במייל הרבה לפני כולם