כשהבן דוד מטריד אותך

10 bahura

טהורה – חלק ראשון 

יש טקסטים שהיינו ממש רוצים לברוח מהם, אבל אנחנו לא יכולים בשום אופן להרשות לעצמנו >>> את היומן שלפניכם כתבה שירה (שם בדוי) בעקבות תקיפה מינית קשה שעברה מבן דודה, כדי שעוד כמה אנשים יכירו את הבור הזה שלא מעט ילדים וילדות נופלים אליו בעל כורחם – כדי שאולי בזכות זה יהיו ולו אחד או אחת פחות כאלה, אבל גם כדי שמי שזה חלילה קרה לו, ידע שאפשר לצאת משם
 

מאת: שירה

 

"את מי את הכי אוהבת?"

"את השם!"

"ואחר כך?"

"את המלאכים!"

"ואחר כך?"

"את אבא ואמא".

"ואחר כך?"

"אותך!"

"גם אני הכי אוהב אותך", הוא אמר בלחש, "את החברה הכי טובה שלי!"

הייתי בעננים. ילדה בת שש ביחד עם ביני הגדול. בן דודי המוצלח מכולם. זה שכולם אוהבים - אוהב רק אותי. אני יושבת על הברכיים שלו בגינה, מאושרת מתשומת הלב. מהמילים היפות. מלכה.

"בגלל שאנחנו חברים טובים אני מוכן לגלות לך סוד של גדולים: כשאדם מת ברחוב, עושים לו החייאה. את יודעת איך עושים אותה?"

"לא, אבל אתה בטח יודע!" אמרתי בנימת הערצה.

"אני אגלה לך, אבל אל תגלי לאחרים".

"בסדר", אמרתי מאושרת.

"בואי איתי, אני אראה לך".

הוא החזיק בידי והוביל אותי עמוק אל תוך השיחים.

לפתע הוא נעצר ואמר לי כממתיק סוד "אבל שירה, אסור שאף אחד בעולם ידע מזה. אם אמא שלך תדע שאנחנו עושים את זה - היא תכעס עלינו מאוד! זה הסוד שלי וגם שלך. זה הסוד שלנו".

***

במשך שלוש שנים, בכל מפגש משפחתי, בכל מסיבת ראש חודש, בריתות וטיולים - ביני לקח אותי למקום מוסתר והתעלל בי. ואני, ילדה קטנה, בתחילה נהניתי מתשומת הלב, אבל אחר כך סבלתי גם כאב פיזי וגם כאב נפשי. הרגשתי שהדבר לא נכון. רציתי להתנגד ולברוח. אבל לא יכולתי.

לאט לאט טבעתי בתוך המערבולת העמוקה הזאת מבלי יכולת לצאת. ביני ידע שפחדתי מהרגע שזה יתגלה. הוא נתן לי להרגיש שותפה לפשע. הוא הזכיר לי כל הזמן שזה סוד ושאם זה ייוודע - שנינו ניפגע. שנינו שותפים.

פחדתי מההורים, פחדתי מהדודים, פחדתי מביני ופחדתי מאלוקים. הייתי פשוט לבד.

***

ישבתי ברכב עם כל המשפחה וכססתי ציפורניים.

היום ראש חודש חשוון, וכמו בכל ראש חודש יש סעודה משפחתית בבית של דוד יהודה, אבא של ביני.

אני כבר בת שבע, ואחרי שנה שלמה שביני התעלל בי בכל מפגש, ידעתי שהוא מרגיש שאני כבר שלו, שאני חייבת לו. ידעתי שהוא מחכה לי בחוסר סבלנות, וברגע שאגיע הוא ייקח אותי לאמבטיה כאילו אני צעצוע.

וכשידעתי שגם היום זה הולך לחזור על עצמו – התמלאתי אימה. הייתי במצר נוראי. כבר בבית התחלתי להרגיש בבחילה שמטפסת ועולה מתחתית הבטן אל הגרון. הראש שלי קדח מניסיון לחשוב על רעיון שיגרום להוריי להשאיר אותי בבית.

אמרתי שאני לא מרגישה טוב, אבל ההורים חשבו שהמפגש המשפחתי דווקא ייטיב אתי.

הבטתי באבי, מתחננת בעיניי שיראה אותי, את המצוקה שלי, אבל הוא היה טרוד בלזרז את כולנו להיכנס לרכב.

הצטרפתי לכולם בלית בררה, מרגישה כבדה ומשותקת. הרגשתי כמו נוסע שמידרדר לתהום, כשהאפשרות להיעזר בבלמים נשללה ממנו. השתוקקתי לקחת לידי את ההגה ולעשות פניית פרסה לכיוון הבית.

קראתי בלחש את כל התהילים שהמורה בכיתה לימדה אותנו וביקשתי מהשם שיעשה נס, שביני לא יגיע היום.

כשהגענו, התבוננתי בחשש לכל עבר ונשפתי בהקלה כשלא ראיתי אותו. ליתר ביטחון רצתי לאמא שלו, דודה אביגיל, ושאלתי אותה איפה ביני.

"ביני? ביני בישיבה! הוא לא יבוא היום".

עשיתי פרצוף מבואס, אבל הלב שלי התרונן מאושר. לקראת סוף הסעודה נפתחה הדלת וביני נכנס מחויך. האוכל נתקע לי בגרון ותרתי במצוקה אחר מחבוא שאוכל להיעלם בו. בבת אחת הרגשתי איך הגוף נעשה שוב כבד וכואב.

הבטתי באמי, בתקווה שהיא תראה את המצוקה שלי, אבל היא הייתה עסוקה בענייניה.

ביני קירב אלינו כיסא, התיישב לידי והחל לספר לאמי איך הוא נהנה עם החברים בישיבה וכמה קשה הוא לומד. אמא, שנהנתה לדבר אתו, נאלצה לקטוע את שטף דבריו כדי להביא מהמטבח את הפיצוחים. קמתי גם אני להושיט יד, וביני, בפרץ נדיבות הצטרף אלינו והחל לעזור.

ידעתי שזה הסוף שלי. נצמדתי לאמא וחיבקתי את רגליה בחזקה.

כשהחיבוק התארך והפריע לה להמשיך ולהגיש, היא פנתה אליי בפנים תמהות ואמרה: "למה את כל הזמן חייבת להיות הזנב שלי?! למה את לא יחד עם כל הבנות דודות? עזבי אותי!"

תליתי בה עיניים מתחננות, מבקשות. רציתי לומר לה משהו. אבל במקום זה נשארתי במטבח מבוישת, וביני בא ודפק לי על הכתף שלוש דפיקות סמכותיות.

החסרתי פעימה. זה היה הסימן שלו. אשר יגורתי בא לי. המבט המצווה והמצמית שהיה לו בעיניים פילח את גופי הקטן והמפוחד.

הוא לא היה צריך לומר הרבה, המבט שלו אמר הכול: "או שאת באה אתי או שאני פשוט אכעס עלייך..".

באותו הרגע ידיי ורגליי נאזקו באזיקי ברזל חזקים ושקופים. הלכתי אחריו.

"את כועסת, לא כופרת. וזה הבדל גדול. רק שאת הכעס שלך את לא צריכה להפנות להורים ולא אל עצמך. לא לאלוקים ולא לשום מקום אחר, רק לביני.כל פעם שאת מפנה את הכעס למישהו אחר, את מורידה מביני אחריות. זה לא נכון ולא חכם. למה להוריד מהרשע הזה אחריות?!"

***

ערב אחד, אבא החליט לקחת אותי לפיצה.

הייתי אז כבר בכיתה ד' ועדיין נמצאת תחת ידיו האכזריות של ביני. דיברנו על בית הספר, על הלימודים, על המשפחה... ולאט לאט התחלנו לדבר על מצבי הרוח המשתנים שלי.

"שירה, אני מרגיש שקורה לך משהו וזה מדאיג אותי".

נחרדתי עד מוות; האם הוא עלה עלינו?! קימצתי את שפתיי בחזקה ולא הגבתי.

אבא, ששם לב לדבר והבין שאכן קרה משהו, התעקש יותר: "תגידי לי מה אתך. בבקשה, שירונת, אני אבא שלך, אני אוהב אותך".

המילים האלה כיווצו אותי יותר ודקרו בי עמוק בלב; הוא אוהב אותי כי הוא לא יודע מה עשיתי. הרגשתי שאני מקבלת את אהבתו במרמה, ופחדתי מהרגע שהיא תתגלה.

אבא היה נחוש להבין מה קרה, אבל אני התגליתי כאגוז קשה. צללנו לתוך הלילה. במשך שש שעות אבא חיכה להסברי, ואני ישבתי ובכיתי.

מצד אחד ייחלתי בכל לבי שיתייאש ויעזוב אותי ומצד שני התפללתי שהוא לא ירפה לעולם ויביא אותי לספר את האמת.

"אני מבטיח לך שלא אגלה לאף אחד! לא לדודים, לא לאחים, לא לאמא, לא למורה זהבה. לאף אחד! הכול נשאר רק אצלי, פה". והוא הצביע על הלב שלו כדי להמחיש זאת בבירור.

"אבל אבא, אתה תכעס!" עניתי לו מתייפחת.

"אבא תמיד אוהב את הילדים שלו, שירה. גם אם אח אחד רצח את אחיו - אבא עדיין אוהב את הבן שלו, הרוצח. את מבינה? לא משנה איזה מעשה רע עשית - אני אוהב אותך לעולם!"

"גם אם זה מעשה ממש ממש ממש רע? הכי רע שיכול להיות?"

"הכי רע שיכול להיות!"

השפלתי עיניים וסיפרתי לו בבכי על ארבע השנים האחרונות. לא ידעתי איך לקרוא לזה במילים ולא ידעתי איך לתאר, אז רק סיפרתי שביני ואני עשינו מעשים לא צנועים.

הוא כעס. אוהו איך שהוא כעס. נרתעתי לאחור בזהירות, אלא שאז הבנתי שהוא בכלל לא כועס עליי - הוא כועס על ביני: "רשע, רשע, רשע! איך הוא מעז לגעת בבת שלי? איך הוא מעז לגעת בבת המתוקה שלי? רשע!"

הופתעתי; ציפיתי למנה של צעקות ובמקומה הגיע חיבוק חומל ומגן. זו הייתה הפעם הראשונה שרסיס הבנה חדר אליי וסיפר לי שלא אני האשמה.

****

כבר עברו שמונה שנים מאז שאבא ואמא גילו את מה שקרה.

כבר שמונה שנים שהוא לא נוגע בי.

אבל עדיין, אני עדיין מלאת זיכרונות. מלאת כאב. מלאת אשמה. מלאת מחשבות.

ערב שבת. אני מתבוננת מהצד במשפחתי הקטנה ששרה בקול את "שלום עליכם" ונשאבת במחשבותיי שנים אחורה, לליל שבת אחר:

שבת בת מצווה לרות, אחות של ביני. סעדנו באולם מתחת לבית הכנסת השכונתי. ביני היה המלצר בסעודה, ובכל פעם שהוא עבר ליד השולחן שלנו, חטפתי בעיטה שסימנה לי לבוא אתו.

עשיתי עצמי כלא מרגישה, וכשהבעיטות לא פסקו - התיישבתי על הרגל של אבא.

אבל אז, הרגשתי דפיקות על הכתף. הרגשתי כאילו יורים לי בלב שלוש יריות. הסתובבתי אליו חיוורת, אבל המבט המצפה בעיניו לא אפשר לי לסרב ולאכזב אותו. כל כך פחדתי ממה שהולך לקרות.

אבל יותר פחדתי לפגוע בקשר עם ביני. הייתי כל כך צמאה וזקוקה להערכה, לקבלה ולשייכות מהסביבה שלי, שפחדתי להפר אותה.

פחדתי שאם אגיד לו "לא" - הוא, הבן דוד הגדול והמוצלח, יפסיק לאהוב אותי. יפסיק להעניק לי יחס מיוחד. הרגשתי כל כך לא שווה בלעדיו. כל כך קטנה ושברירית. ועצם העובדה שהוא 'בחר' דווקא בי העניקה לי הרגשה של כבוד. של ייחוס.

וגם כשידעתי שהיחס המועדף הוא מדומה – העדפתי אותו על פני תחושת האפסיות שמילאה אותי.

והעיקר - פחדתי שהוא ישנא אותי. לזה לא הייתי מוכנה. התלות המוחלטת שלי ברגשות של הסביבה כלפיי – הניעה אותי להסכים לכל דבר.

הוא סימן לי לבוא אחריו.

"ביני", אמרתי לו כשאני מנסה להתגבר על הרעד בקולי, "אתה יודע שסיפרתי את הסוד שלנו לאמא שלי? אתה יודע שהיא מאוד כועסת עלינו?"

הוא הביט בי בעיניים מכווצות, חשב כמה דקות ואחר אמר בזלזול - "מ'כפת לי מאמא שלך..." הוא לא האמין. לא הצלחתי.

בפעם הראשונה מזה שנתיים דמעות הציפו את עיניי. לא, רק לא שוב. רק לא בהשפלה הזאת. אני לא יכולה יותר.

הוא ירד רגע לאולם, והורה לי לחכות לו ולא לזוז לשום מקום, אך אני נסתי להיכל בית הכנסת.

פגשתי שם באבא, יושב ולומד.

התיישבתי על הרגל שלו בהתפנקות. גופי עדיין רעד ממה שעבר עלי עכשיו, אבל אבא היה עסוק בלימודו ולא ממש הרגיש בזה.

בזווית העין ראיתי את ביני חוזר ומסמן לי לבוא. עשיתי עצמי כלא רואה, בידיעה ברורה שאחר כך אשלם על כך ביוקר...

התחלתי לדבר עם אבא, מנסה לשוות לקולי עליצות, ואז שמענו את ביני מתעטש בקול. אבא שלי, שידוע כמי שתמיד יש לו טישו בכיס, מסר לי כמה ממחטות נייר כדי שאתן אותן לביני.

הרגשתי שגופי שוקל מאות קילוגרמים, אבל לא נותרה לי בררה. בלב כבד וברגליים כושלות לקחתי את ממחטות הנייר והתקרבתי אתן לביני. הוא בתמורה מלמל על משהו שהוא צריך להראות לי, והוביל אותי בחזרה לשירותים, לבית הקברות שלי.

מצמצתי בעיניי וניסיתי להתנתק ולחזור להווה.

פתאום נפלה עליי ההכרה שההורים שלי ידעו. ידעו ושתקו. הכחישו לעצמם את המציאות האכזרית.

לא יכולתי לשאת את המחשבה הזאת. לא יכולתי לשאת את המשפחה שלי. ערקתי לחדר ונפלתי על המיטה בכאב. מניחה לאמת לסטור לי על הפנים.

ונגיד שהוא באמת פעל בתחכום והם לא ידעו - איך הם לא ידעו?! זה קרה להם מתחת לאף!

אמא לא שמה לב שהבת שלה לא נמצאת בשום אירוע משפחתי? הם לא דאגו כשהם ראו אותי הולכת יד ביד עם בן דוד גדול? הם לא ראו שאני לחוצה ומפוחדת? הם לא ראו את שפת הגוף שלי?

הם פשוט לא ראו אותי... פשוט לא ראו אותי, אלוקים!

"כי אבי ואמי עזבוני", שרתי את הפסוק הזה כל אותו הלילה, "וה' יאספני". ניסיתי להתעודד, אבל בבוקר הוצב בסופו סימן תמיהה גדול.

ה' יאספני?! הוא אסף אותי? הוא דאג לי? ההפך!

הוא היה אתי באמבטיה, ראה אותי מתענה והתעלם. אותו אלוקים שעזר לאבותיי לצאת ממצרים, אותו אלוקים שקרע להם את הים - בחר פשוט להתעלם. הרי כל הכוח בידיים שלו! הוא יכול היה להציל אותי. הוא יכול היה לעשות נס!

איך, אלוקים? איך יכולת לראות אותי סובלת ולא להושיט לי יד? התרסתי בכעס. איפה האהבה שלך?!

הכול נעלם לי. הקרקע נשמטה מתחתיי והרגשתי שאני הולכת באוויר. כעסתי על אחותי, על ההורים, על אלוקים. כל החיבור העמוק שהיה לי לכל דבר בחיים – התפוגג.

הרגשתי נבגדת, ויותר מכך - תלושה ובודדה. לא נכנסתי לשום שיעור בבית הספר - כי זה תמיד היה קשור לאלוקים; נטשתי את כל מה שמזהה אותי עם אלוקים. עם הדת. אנשים ניסו להעיר לי ולהחזיר אותי לתלם, אבל לא הסכמתי לשמוע. מבחינתי, מי שלא עבר את השואה שלי – אין לו זכות להגיד לי מילה.

את ההורים שלי זה הכי ציער. אבל בחכמתם הגדולה הם לא העירו לי דבר. האמת היא שגם מהם התנתקתי. כמעט ולא ישנתי בבית, וכשהגעתי וההורים שלי ניסו לדבר אתי - קטעתי אותם בחדות וביקשתי שירדו לי מהווריד. הם נפגעו, אבל לי זה כבר לא הזיז; לכל מעשה יש מחיר. ואם הם בחרו לא לדאוג ולהגן על הבת שלהם - שישלמו.

כעסתי. כעסתי באמת. היו לי טענות לכולם. טענות מוצדקות. כעסתי והרגשתי כל כך לבד. כעסתי והשתוקקתי לחיבוק אימהי שיחמם את הלב הקפוא.

***

יש לי שכנה שאפשר לדבר אִתה על הכול. בלי להצטדק.

תחיה קוראים לה.אישה שעברה אינספור ניסיונות ומכשולים, ואת כולם היא צלחה. כנראה לא סתם קוראים לה תחיה.

חיפשתי את ההזדמנות, ובפעם הבאה שהיא עברה לידי, היא קלטה.

"מה שלומך, שירונת?"

"שום דבר מיוחד!" עניתי לה בקריצה ושתינו פרצנו בצחוק.

"מה דעתך להצטרף אליי לגלידה?", היא שאלה, ופתאום מצאתי את עצמי מספרת לה, הכול, והיא הקשיבה בלי לשפוט בכלל.

אני מדברת ולא צריכה להתנצל. לא מרגישה אשמה או טמאה. לא צריכה לשקר שהיה לו אקדח. לא צריכה להסביר כלום.

אמרתי לה שיש לי כמה שאלות על אלוקים.

"את פונה אלי כדוברת שלו?", היא שאלה בחיוך.

"לא. אבל את דוסית אמתית. את בטח יודעת לענות".

"טוב, אז קדימה, תשאלי. לא מבטיחה תשובות".

"את רוצה להסביר לי למה אלוקים עשה לי את זה? מה עשתה ילדה קטנה בת שש וחצי שעברה כזה דבר?!"

במקום תשובה קיבלתי חיוך של הבנה וחיבוק ענק.

"אוי, נשמה שלי, עם איזו שאלה את מתמודדת!" היא אמרה ועטפה אותי.

נשמתי את החום והאהבה הגדולה אל תוך קרביי, וכדי שלא תבחין בנקודת החולשה שלי, מוססתי את הרגע בציניות – "הי, את שמה לב שאת מחבקת כופרת? זה קורה לך הרבה?"

"את כועסת, לא כופרת. וזה הבדל גדול. רק שאת הכעס שלך את לא צריכה להפנות להורים ולא אל עצמך. לא לאלוקים ולא לשום מקום אחר, רק לביני.

כל פעם שאת מפנה את הכעס למישהו אחר, את מורידה מביני אחריות. זה לא נכון ולא חכם. למה להוריד מהרשע הזה אחריות?!"

"נכון, צודקת. ובכל זאת: למה אלוקים אִפשר לו לעשות את כל הרע הזה?"

"אז את שואלת על כל הרע שבעולם. למה אלוקים נותן לו לקרות. תראי, זה עולם שיש בו בחירה חופשית לכל אדם לעשות טוב או רע. האחריות היא על האדם, לא על אלוקים. לכן האדם מקבל עונש על המעשים שלו".

"אז למה ביני לא מקבל עונש?" המשכתי להקשות.

"אני חושבת שהוא כבר מקבל את העונש שלו. ובטח יקבל עוד הרבה בעתיד".

"הוא לא מקבל!" אני כמעט נחנקת מכעס. "הוא דווקא חי טוב. כולם חושבים שהוא הכי טוב. מכבדים אותו.. וחוץ מהטיפול שהוא נמצא בו – הכול סבבה בשבילו. כאילו לא קרה כלום!"

"אני לא מאחלת לאף אדם להיות במקומו", השיבה תחיה בהחלטיות. "קודם כול הוא חי בשקר, וזה כבר עונש אחד גדול. וחוץ מזה, אנחנו צריכות לדאוג שייכנס לבית הסוהר לכמה שיותר שנים".

***

"טוב. עזבי רגע את ביני. יש לי שאלות על עצמי. אני לא מצליחה להבין למה אלוקים התעלם מהצער ומהסבל שלי! למה אלוקים לא עצר אותו?!התעללו פה בילדה קטנה! תהרגי אותי ואני לא אבין!" הרמתי את קולי בסערה.

היה נראה שתחיה מבינה את הכאב, כי לרגע היא לא הצליחה לייצב את קולה.

"יש אנשים שעושים רע ויש אנשים שעושים טוב. אנחנו בוחרים בטוב".

"אבל למה לעשות את הרע דווקא בי?"

"אני לא יודעת לענות לך על הכול... אבל שמעתי פעם מישהו שאומר שהטירונות הכי קשה בצבא היא ליחידות הכי מובחרות. ואליהן שולחים את האנשים הכי טובים. אולי יש לך תפקיד חשוב למלא בעתיד, ובשביל זה הטירונות הקשה שלך.

אומרים שזה הסיפור של עם ישראל והצרות שלו. אבל באמת זו שאלה גדולה. לא אני מנהלת את העולם, ואני בטוחה שמי שמנהל אותו יודע מה הוא עושה. מה, שירה, עושה קצת סדר בראש?"

שתקתי, לא ידעתי מה לענות לה.

 

המשך בשבוע הבא

 

לעצה וסיוע אל תהססו להתקשר (סודיות מובטחת!):

לבנות - תהל - המרכז לסיוע לנשים וילדים דתיים – 02-6730002 (24 שעות ביממה)

לבנים - המרכז לגברים דתיים נפגעי תקיפה מינית - 02-5328000 (ימים ב,ג,ה בערב)

 

atarMbaolam

 

 

 

אולי יעניין אותך גם

כתבות אחרונות

Prev Next
ניגון העשבים השוטים

  דספסיטו שלא הכרתם ואתם...

רוצים לחיות – לא להתמגן

   הרבנית נעמי שחור במאמר...

הפרסום בעולם קטן עובד

האתר החדש של עולם קטן

לפרסום באתר או בשבועון

This email address is being protected from spambots. You need JavaScript enabled to view it.

052-5471494 נדיה 

מקום בעולם - מגזין הנוער מבית עולם קטן

לאתר מקום בעולם

שירות לקוחות מגזין - ok@okm.co.il 077-6621680

הירשמו לניוזלייטר

וקבלו את גיליון "עולם קטן" במייל הרבה לפני כולם