נפל עליו שעון חורף ענק

6ABU

אשר בן אבו

ביום בהיר אחד, או יותר נכון בלילה חשוך אחד, קם כל עם ישראל ומזיז את מחוגי השעון שלו שעה אחת לאחור. לא יודע מה אתכם אבל אותי זה מכניס למצב של תלישות וחוסר ודאות. אם היום השעה שתיים הופכת באבחת מחוג לשעה אחת, מי מבטיח לי שהשעה שתיים של אתמול היא לא השעה שלוש בכלל? או שמונה ארבעים? ומאיפה כל הביטחון הזה בעשרים וארבע שעות ביממה?!

"זמן זה זמן זה זמן", הייתה נוהגת לומר לי המורה שלי כל שנה בכל מוסד. בזמנו לא ידעתי מה להשיב, אבל היום פי מלא כשעון חול מלא. מה שאיינשטיין "גילה" בתורת היחסות אני אומר כבר שנים - הזמן הוא יחסי! ההבדל בין תורת היחסות של איינשטיין לבין תורת היחסות של אבו היא השאלה "יחסית למה". בעוד שאצלי הוא יחסי לחומר, דהיינו, מתי החומר שבי מתכוון להזיז את עצמו ולהגיע או לא לשיעור - אצל אלברט הוא יחסי לקוונטים או אנא עארף.

מתברר שלאפקט היחסיות של הזמן יש גם השפעה נפשית אמורפית. אפשר לראות בחוש ממש כיצד נפשו של אדם מתרחבת עליו כשהוא מזיז את המחוג משתיים בלילה לאחת בלילה, וחוזר אל מיטתו כעולל שלא טעם צער מימיו. רוצה לומר, האדם הוא יצור בטלן ומעדיף את השינה על פני העבודה. יעידו על כך הפנים העצובות של האנשים בבוקר יום א' של אחרי החגים, יעידו על כך העידודים של השדרנית ברדיו "עוד פחות מחודשיים חנוכה" ועוד יותר מכך השיר שהיא בחרה לשים מיד לאחר מכן - "התחנה הבאה טרבלינקה".

גם אם לא הודינו בכך בגלוי, העדפנו להיות עם הצרצר בימי הקיץ העליזים, וכשיגיע החורף - נו! נזרוק איזו מילה לגברת נמלת. אם כך אין פלא, שכאשר עוברים החגים אנחנו מרגישים שאנחנו בנפילה עמוקה אל תהום השגרה, העבודה וגמילות החסדים מי שנוהג

ברשותכם, הייתי רוצה להתייחס למצב העגום הזה באמצעות ניתוח של הסיפור החסידי על הצרצר והנמלה, ולהאיר אותו באור שונה, ודרכו לענות על כל הקושיות ששאלנו על הרמב"ן. או ווה, גלשתי קצת. ובכן, מאז שאנחנו בגן מחנכים אותנו להתחקות אחר דרכיה של הנמלה - מה היא זריזה אף אתה זריז, מה היא עמלה אף אתה עמל, מה היא נמלה אף אתה נמל. אבל מעולם לא התעכבנו על האישיות שלה, רוצה לומר אף פעם לא שאלנו את עצמנו האם היינו רוצים להיתקע עם טיפוס כזה במעלית, או סתם בחגיגת סידור של הקטנה בגן. הנמלה עומדת בניגוד לצרצר, שבסתר לבנו כולנו אהבנו דווקא אותו וחשבנו שהוא תותח, למרות כל הביקורת עליו. הרי הצרצר, לבוש במכנסי הפדלפון שלו, עם פאות הלחיים הארוכות, מניע את מחושיו אנה ואנה לצלילי מוזיקת קאנטרי, מדבר אלינו הרבה יותר מאשר עקרת בית חסרת חוליות ששומרת פיתות במקפיא וחיה בתודעה צרובה של מלחמת העולם ותקופת הצנע. כולנו, גם אם לא הודינו בכך בגלוי, העדפנו להיות עם הצרצר בימי הקיץ העליזים, וכשיגיע החורף - נו! נזרוק איזו מילה לגברת נמלת. אם כך אין פלא, שכאשר עוברים החגים אנחנו מרגישים שאנחנו בנפילה עמוקה אל תהום השגרה, העבודה וגמילות החסדים מי שנוהג. אנחנו לא אוהבים להיות אנשים עובדים.

אם כן, נדרש כאן תיקון. הזמן הוא אכן יחסי, וככזה הוא תלוי ביחס שלנו אליו. האם אנחנו רוצים להעביר אותו, ולחיות משבת לשבת, מחג לחג, משביתה במפעל העופות לשביתה במפעל העופות, למי שעובד שם, או, שאנחנו שמחים על כל דקה מזמננו, ועל הזכות להשתמש בה וליצור בעולם. הגיע הזמן (חחח הבנתם) שנפסיק להתנהג כצרצרים ששמחים בקיץ ועצובים אחרי החגים. אפשר, צריך וכדאי להיות נמלה שמחה! כל יום הוא הזדמנות, כל דקה היא מתנה, שבה אנחנו יכולים לחוות, ליצור, להתרשם, וכן, גם ללכת לדואר לשלם ארנונה. אבל הי, בדרך לדואר יש כל כך הרבה עצים שלא שמת לב שהם קיימים, וכמו שאמר רבי נחמן מברסלב - "הסתכלת היום על השמים?" ואם לא, אז זריז, כי אין זמן, תכף מנחה.

לתגובות: This email address is being protected from spambots. You need JavaScript enabled to view it.

 

atarMbaolam

 

 

אולי יעניין אותך גם

כתבות אחרונות

Prev Next
הערבה של פרופ' פאוץ'

  אבינועם הרש בטור לחג...

ה"מנטור" לעולם התורה

  ליאור לביא מתגעגע לרב...

הפרסום בעולם קטן עובד

האתר החדש של עולם קטן

לפרסום באתר או בשבועון

This email address is being protected from spambots. You need JavaScript enabled to view it.

052-5471494 נדיה 

מקום בעולם - מגזין הנוער מבית עולם קטן

לאתר מקום בעולם

שירות לקוחות מגזין - ok@okm.co.il 077-6621680

הירשמו לניוזלייטר

וקבלו את גיליון "עולם קטן" במייל הרבה לפני כולם