אלוף במיל' גרשון הכהן

mu3tfila

אלוף במיל' גרשון הכהן
האדם המודרני חש מאוים ממציאות העולם הנתונה בשינוי מתמיד. תפילת חנה כתמצית תפילת ראש השנה נותנת ביטוי לתקווה הטמונה בחוסר היציבות

 "ה' מוריש ומעשיר... אף מרומם. מקים מעפר דל מאשפות ירים אביון... כי לה' מצוקי ארץ וישת עליהם תבל" (שמואל א' ב, ז-ח).

 בהשקפת העולם המונחת ביסוד תפילת חנה טמון קוד גנטי להשקפת העולם התנ"כית על אודות מקומו של אדם בטלטלות ההוויה. תפילת חנה מבטאת יסוד מרכזי בהבנתנו את מצב האדם. מדי יום הכול מתהווה מחדש ונתון לשינוי: העשיר עלול ברגע לאבד את עושרו, החזק עלול לאבד את כוחו, ומצד שני, באותו כוח שינוי, העני והחלש יכולים בהרף עין להיוושע. הכול פתוח להתהווּת, והיציבות כתופעה אינה יותר מאשליה בורגנית. זו תפיסה המבקשת בכל רגע להזכיר לאדם שהכול ארעי. אם גם זריחת החמה מדי בוקר חוזרת על עצמה רק מכוח רצון הא-ל וחסדו – כנאמר בתפילה "יוצר אור ובורא חושך... המחדש בטובו בכל יום תמיד מעשה בראשית" – הרי "מה אנו, מה חיינו"?

 

סיפור ישועת חנה ותפילתה הנקראים בהפטרת יום א' דראש השנה, נראה על פניו כסיפור המשך לפקידת שרה והולדת יצחק הנקראים באותו היום. אולם בכריכתם יחד שני הסיפורים יוצרים משהו חדש. בזיקתם זה לזה הם צובעים לנו, בקווי יסוד אקטואליים, תוכן מעשי הנוגע למשמעותו האנושית-קיומית של יום הרת עולם, במשמעותו הכפולה. בממד האחד, יום הרת עולם מאזכר את ראש השנה כרגע של הולדת, כיום שבו נברא העולם אי אז בימי בראשית. בנוסף, ואולי אף בממד חשוב יותר, יום הרת עולם מדגיש את הממד הדינמי העכשווי: מדי יום היקום הולך ונברא מחדש, כל יום הוא למעשה יום הרת עולם. אך במיוחד בראש השנה, בזיקה הכוללת המתהווה בו, בין היקום העומד לגורלו בידי בוראו, לבין גורלו של כל יחיד ויחיד.

האם נכון לתפוס את השינוי כסוג של תאונה, כמו רכבת שנפלה מן המסילה, והתיקון במסגרת "המִנהל התקין" משיב מצב לקדמותו, או שהשינוי הוא תופעת יסוד מתמדת, המתהווה מתוך טבעו של עולם?

 

האם נכון לתפוס את השינוי כסוג של תאונה, כמו רכבת שנפלה מן המסילה, והתיקון במסגרת "המִנהל התקין" משיב מצב לקדמותו, או שהשינוי הוא תופעת יסוד מתמדת, המתהווה מתוך טבעו של עולם?

 

הפער בין איש המערב לאיש המזרח

 

קו רעיוני רציף מחבר בין לידת יצחק, גירוש ישמעאל, עקדת יצחק ותפילת חנה: חיי אדם מיטלטלים בין אסון לבין ישועה, בין לידה לבין סכנת המוות, בין הצלה נסית ההופכת ללידה מחודשת, לבין הכרת היותנו עפר ואפר. גם ההבטחה הגדולה "כי ביצחק יקרא לך זרע" נראית מרגע ציווי העקדה כארעית ונתונה לטלטלה.

 

כאן תמצית הפער התפיסתי בין איש תרבות המערב לבין איש תרבות המזרח. השאלה היא כיצד תופסים את השינוי המאיים על היציבות - האם נכון לתפוס את השינוי כסוג של תאונה, כמו רכבת שנפלה מן המסילה, והתיקון במסגרת "המִנהל התקין" משיב מצב לקדמותו השגרתית הסדורה והיציבה; או שהשינוי הוא תופעת יסוד מתמדת, המתהווה מתוך טבעו של עולם. התיקון בהיבט הזה הוא למעשה בריאה מחודשת של סדר חדש הנתון אף הוא לשינוי, וחוזר חלילה. בתרבות האירופית-מערבית, היציבות מבוקשת בתור מצב היסוד – כסדר אידיאלי, בר מימוש בידי אדם תבוני. אם לרגע אבדה השליטה ונוצרה אי יציבות, הרי שנדרש לטפל בה, כמו טיפול בתאונה, במאמץ להשיב את הסדר אל מסילתו הקבועה.

 

לאדם בתרבות המזרח – בכלל זה ביהדות התנ"כית, בתרבות הערבית, בתרבות הסינית ואפילו הרוסית – זה ממש להפך. אין מסילה קוסמית קבועה. דווקא תודעת אי היציבות היא מצב היסוד. אם לרגע נוצרה יציבות, הרי היא נתפסת כתוצאה של שיווי משקל אקולוגי ארעי, כמו הרוגע על פני הים. הכול פתוח, הכול בר חלוף. במצב תודעתי שכזה, אדם חי תמיד בחרדת קיום, ברוח הגיונו של ר' יוחנן שפתח במסכת גיטין את אגדות החורבן בפסוק "אשרי אדם מפחד תמיד" (גיטין נ"ז). השקפת עולם כזו אכן מעוררת חרדה קיומית נוראה ומעוררת אימה. למי שאינו מאמין בישועה ממש קשה לחיות כך. אם הכול ארעי, כיצד יוכל אדם לשאת את אי הוודאות הכרוכה בשינוי המתמיד? כיצד יעז לצעוד לקראת הבלתי נודע, בלי היכולת לייחל לישועה?

האם נכון לתפוס את השינוי כסוג של תאונה, כמו רכבת שנפלה מן המסילה, והתיקון במסגרת "המִנהל התקין" משיב מצב לקדמותו, או שהשינוי הוא תופעת יסוד מתמדת, המתהווה מתוך טבעו של עולם?

כשירת הפרטיזנים

 

דווקא לשָׂבע ולעשיר חשובה תודעת היציבות, היא מאפשרת להם להאמין שכל מה שישנו בידיהם יוכל להישאר בידיהם גם מחר. בדיוק אליהם מכוונת קריאת ההתעוררות השזורה בתפילת ימים נוראים, המזמינה אדם להכיר בארעיותה המתמדת של יציבות חייו ועולמו. מצד שני, דווקא בעומק תודעת הארעיות, טמון פוטנציאל השינוי, ועליו נישאת בשורת הגאולה והישועה בעבור אלה החיים בסבלות העוני, הדיכוי והקיפוח. הידיעה שבהרף עין הכול יכול להשתנות היא אכן איום למי שמצפה להמשיך להחזיק בעושרו ובכוחו, אך גם בשורה ותקווה למייחלים לשינוי. מתוך אמונה זו שרו הפרטיזנים בימי החשכה הגדולה: "אל נא תאמר הנה דרכי האחרונה, את אור היום הסתירו שמי העננה, זה יום נכספנו לו עוד יעל ויבוא...".

 

תפילת חנה אכן מציינת לראשונה את הציפייה לישועה הטמונה בצמיחת קרן משיח ה', ומהדהדת במילים המסיימות: "וייתן עוז למלכו, וירם קרן משיחו" (שמואל א', ב, י). על רעיון המשיח כבשורת גאולה אנושית וקוסמית אמר הפילוסוף היהודי-גרמני הרמן כהן, שהוא התרומה המשמעותית ביותר של עם ישראל לאנושות.

 

על יסוד זה של עולם הנתון בהתהוות מתחדשת ובבריאה מתמדת, עומד גם רעיון התשובה. לא כאפשרות לתיקון, כמו תיקון טכני של מצב תאונה, אלא כפוטנציאל שינוי הטמון בכוח להיברא מחדש. כבקשת דוד: "לב טהור ברא לי א-לוהים" (תהילים נ"א, יב).

 

ובכן, היקום הולך משתנה ובתוכו גם האדם. עם ההתהוות הבראשיתית המתחוללת מחדש ביום הרת עולם, יכול אדם להשתלב בתנועה הגדולה, ויחד עמה נתונה בידו הבחירה להשתנות ולהיברא מחדש - לטוב או לרע, מוכוון בבחירתו החופשית בכוח תשוקותיו, חרדותיו, תבונתו ויראתו את א-לוהיו. מתוך ראיית האדם כישות משתנה, נאמר בפרקי אבות: "ואל תאמין בעצמך עד יום מותך". הכול פתוח לשינוי ואף הבחירה בין טוב לרע, כמו שימור כל מה שהשיג אדם בחייו, כרוכים במאבק מתמיד, המתחדש חדשים לבקרים. באין לאדם בחייו מקום ורגע של יציבות ממשית - תפילת ראש השנה ובמיוחד תפילת חנה מציבות את חרדת אי היציבות דווקא כמקור השראה לאמונה ולתקווה.

 

 

 

נכתב לעילוי נשמת אמיר בן צבי וטובה אלטשולר, צדיק נסתר שהלך לעולמו בכ"ב באב תשע"ו. כל חייו היה מופת של ציפייה לישועה. שנים רבות היה כמעט חסר כול ועסק באמונה בימיו ובלילותיו, בצדקה וחסד לרבים.

 

 

תפילה – היכולת האנושית להיברא מחדש

האדם המודרני חש מאוים ממציאות העולם הנתונה בשינוי מתמיד. תפילת חנה כתמצית תפילת ראש השנה נותנת ביטוי לתקווה הטמונה בחוסר היציבות

אלוף במיל' גרשון הכהן

"ה' מוריש ומעשיר... אף מרומם. מקים מעפר דל מאשפות ירים אביון... כי לה' מצוקי ארץ וישת עליהם תבל" (שמואל א' ב, ז-ח).

בהשקפת העולם המונחת ביסוד תפילת חנה טמון קוד גנטי להשקפת העולם התנ"כית על אודות מקומו של אדם בטלטלות ההוויה. תפילת חנה מבטאת יסוד מרכזי בהבנתנו את מצב האדם. מדי יום הכול מתהווה מחדש ונתון לשינוי: העשיר עלול ברגע לאבד את עושרו, החזק עלול לאבד את כוחו, ומצד שני, באותו כוח שינוי, העני והחלש יכולים בהרף עין להיוושע. הכול פתוח להתהווּת, והיציבות כתופעה אינה יותר מאשליה בורגנית. זו תפיסה המבקשת בכל רגע להזכיר לאדם שהכול ארעי. אם גם זריחת החמה מדי בוקר חוזרת על עצמה רק מכוח רצון הא-ל וחסדו – כנאמר בתפילה "יוצר אור ובורא חושך... המחדש בטובו בכל יום תמיד מעשה בראשית" – הרי "מה אנו, מה חיינו"?

סיפור ישועת חנה ותפילתה הנקראים בהפטרת יום א' דראש השנה, נראה על פניו כסיפור המשך לפקידת שרה והולדת יצחק הנקראים באותו היום. אולם בכריכתם יחד שני הסיפורים יוצרים משהו חדש. בזיקתם זה לזה הם צובעים לנו, בקווי יסוד אקטואליים, תוכן מעשי הנוגע למשמעותו האנושית-קיומית של יום הרת עולם, במשמעותו הכפולה. בממד האחד, יום הרת עולם מאזכר את ראש השנה כרגע של הולדת, כיום שבו נברא העולם אי אז בימי בראשית. בנוסף, ואולי אף בממד חשוב יותר, יום הרת עולם מדגיש את הממד הדינמי העכשווי: מדי יום היקום הולך ונברא מחדש, כל יום הוא למעשה יום הרת עולם. אך במיוחד בראש השנה, בזיקה הכוללת המתהווה בו, בין היקום העומד לגורלו בידי בוראו, לבין גורלו של כל יחיד ויחיד.

הפער בין איש המערב לאיש המזרח

קו רעיוני רציף מחבר בין לידת יצחק, גירוש ישמעאל, עקדת יצחק ותפילת חנה: חיי אדם מיטלטלים בין אסון לבין ישועה, בין לידה לבין סכנת המוות, בין הצלה נסית ההופכת ללידה מחודשת, לבין הכרת היותנו עפר ואפר. גם ההבטחה הגדולה "כי ביצחק יקרא לך זרע" נראית מרגע ציווי העקדה כארעית ונתונה לטלטלה.

כאן תמצית הפער התפיסתי בין איש תרבות המערב לבין איש תרבות המזרח. השאלה היא כיצד תופסים את השינוי המאיים על היציבות - האם נכון לתפוס את השינוי כסוג של תאונה, כמו רכבת שנפלה מן המסילה, והתיקון במסגרת "המִנהל התקין" משיב מצב לקדמותו השגרתית הסדורה והיציבה; או שהשינוי הוא תופעת יסוד מתמדת, המתהווה מתוך טבעו של עולם. התיקון בהיבט הזה הוא למעשה בריאה מחודשת של סדר חדש הנתון אף הוא לשינוי, וחוזר חלילה. בתרבות האירופית-מערבית, היציבות מבוקשת בתור מצב היסוד – כסדר אידיאלי, בר מימוש בידי אדם תבוני. אם לרגע אבדה השליטה ונוצרה אי יציבות, הרי שנדרש לטפל בה, כמו טיפול בתאונה, במאמץ להשיב את הסדר אל מסילתו הקבועה.

לאדם בתרבות המזרח – בכלל זה ביהדות התנ"כית, בתרבות הערבית, בתרבות הסינית ואפילו הרוסית – זה ממש להפך. אין מסילה קוסמית קבועה. דווקא תודעת אי היציבות היא מצב היסוד. אם לרגע נוצרה יציבות, הרי היא נתפסת כתוצאה של שיווי משקל אקולוגי ארעי, כמו הרוגע על פני הים. הכול פתוח, הכול בר חלוף. במצב תודעתי שכזה, אדם חי תמיד בחרדת קיום, ברוח הגיונו של ר' יוחנן שפתח במסכת גיטין את אגדות החורבן בפסוק "אשרי אדם מפחד תמיד" (גיטין נ"ז). השקפת עולם כזו אכן מעוררת חרדה קיומית נוראה ומעוררת אימה. למי שאינו מאמין בישועה ממש קשה לחיות כך. אם הכול ארעי, כיצד יוכל אדם לשאת את אי הוודאות הכרוכה בשינוי המתמיד? כיצד יעז לצעוד לקראת הבלתי נודע, בלי היכולת לייחל לישועה?

כשירת הפרטיזנים

דווקא לשָׂבע ולעשיר חשובה תודעת היציבות, היא מאפשרת להם להאמין שכל מה שישנו בידיהם יוכל להישאר בידיהם גם מחר. בדיוק אליהם מכוונת קריאת ההתעוררות השזורה בתפילת ימים נוראים, המזמינה אדם להכיר בארעיותה המתמדת של יציבות חייו ועולמו. מצד שני, דווקא בעומק תודעת הארעיות, טמון פוטנציאל השינוי, ועליו נישאת בשורת הגאולה והישועה בעבור אלה החיים בסבלות העוני, הדיכוי והקיפוח. הידיעה שבהרף עין הכול יכול להשתנות היא אכן איום למי שמצפה להמשיך להחזיק בעושרו ובכוחו, אך גם בשורה ותקווה למייחלים לשינוי. מתוך אמונה זו שרו הפרטיזנים בימי החשכה הגדולה: "אל נא תאמר הנה דרכי האחרונה, את אור היום הסתירו שמי העננה, זה יום נכספנו לו עוד יעל ויבוא...".

תפילת חנה אכן מציינת לראשונה את הציפייה לישועה הטמונה בצמיחת קרן משיח ה', ומהדהדת במילים המסיימות: "וייתן עוז למלכו, וירם קרן משיחו" (שמואל א', ב, י). על רעיון המשיח כבשורת גאולה אנושית וקוסמית אמר הפילוסוף היהודי-גרמני הרמן כהן, שהוא התרומה המשמעותית ביותר של עם ישראל לאנושות.

על יסוד זה של עולם הנתון בהתהוות מתחדשת ובבריאה מתמדת, עומד גם רעיון התשובה. לא כאפשרות לתיקון, כמו תיקון טכני של מצב תאונה, אלא כפוטנציאל שינוי הטמון בכוח להיברא מחדש. כבקשת דוד: "לב טהור ברא לי א-לוהים" (תהילים נ"א, יב).

ובכן, היקום הולך משתנה ובתוכו גם האדם. עם ההתהוות הבראשיתית המתחוללת מחדש ביום הרת עולם, יכול אדם להשתלב בתנועה הגדולה, ויחד עמה נתונה בידו הבחירה להשתנות ולהיברא מחדש - לטוב או לרע, מוכוון בבחירתו החופשית בכוח תשוקותיו, חרדותיו, תבונתו ויראתו את א-לוהיו. מתוך ראיית האדם כישות משתנה, נאמר בפרקי אבות: "ואל תאמין בעצמך עד יום מותך". הכול פתוח לשינוי ואף הבחירה בין טוב לרע, כמו שימור כל מה שהשיג אדם בחייו, כרוכים במאבק מתמיד, המתחדש חדשים לבקרים. באין לאדם בחייו מקום ורגע של יציבות ממשית - תפילת ראש השנה ובמיוחד תפילת חנה מציבות את חרדת אי היציבות דווקא כמקור השראה לאמונה ולתקווה.

 

נכתב לעילוי נשמת אמיר בן צבי וטובה אלטשולר, צדיק נסתר שהלך לעולמו בכ"ב באב תשע"ו. כל חייו היה מופת של ציפייה לישועה. שנים רבות היה כמעט חסר כול ועסק באמונה בימיו ובלילותיו, בצדקה וחסד לרבים.


אולי יעניין אותך גם

כתבות אחרונות

Prev Next
מבחן השבת העולמי

    מוטי קרפל במאמר לכבוד...

הציבור קורא לה'

    מזכ"ל אריאל במאמר לחודש...

הפרסום בעולם קטן עובד

האתר החדש של עולם קטן

לפרסום באתר או בשבועון

This email address is being protected from spambots. You need JavaScript enabled to view it.

052-5471494 נדיה 

מקום בעולם - מגזין הנוער מבית עולם קטן

לאתר מקום בעולם

שירות לקוחות מגזין - ok@okm.co.il 077-6621680

הירשמו לניוזלייטר

וקבלו את גיליון "עולם קטן" במייל הרבה לפני כולם