מוטציה של שינוי לטובה Featured

 15 sivan
 

סיון רהב מאיר

1.

כשאומרים "שדה קרב" חושבים על חזית בצפון או בדרום, אבל שדה הקרב הוא לפעמים בתוך הבית, בסלון. הרצח הנורא של דיאנה רז בידי בעלה זעזע רבים, והזכיר לי שני ביטויים חריפים של חז"ל בתלמוד:

"קשה תרבות רעה בתוך ביתו של אדם יותר ממלחמת גוג ומגוג". את המשפט הזה אומר רבי שמעון בר יוחאי, והוא מזכיר לנו כי היחסים בתוך הבית הם התשתית של החברה. מלחמת גוג ומגוג נשמעת כמו איום קטלני, אבל לפי רבי שמעון בר יוחאי, התרבות בתוך הבתים שלנו, כלומר היחסים בין בני הזוג, הקשר עם הילדים, הכבוד, השפה, האווירה – מהותיים אפילו יותר. המלחמה באלימות בתוך המשפחה צריכה להתנהל ברצינות לפחות כמו מלחמה באויב חיצוני.

"קורות ביתו של אדם מעידים בו". בסוף בסוף, לא הפוסטים בפייסבוק מעידים מי אנחנו, ולא התדמית החיצונית. מי שמעיד מי אנחנו באמת – הם קירות הבית. שם אנחנו הכי אמיתיים. שם, לצערנו, כשאחרים לא רואים, עלולות להתרחש טרגדיות.

כולנו קצת "מאבדים את זה" בתקופה הזאת, כולנו על הקצה. צריך לפקוח עיניים ולהיות ערניים ורגישים, וגם לדעת לבקש עזרה ולהגיש עזרה מבעוד מועד.

לזכר דיאנה רז ז"ל.

2.

יותר מ-5,000 איש מתו מקורונה בישראל, ואנחנו לא מספיקים להספיד אותם כראוי. הנה קטע קצר לזכר אחד מהם, ויהיו הדברים לעילוי נשמת כולם:

הרב ד"ר אברהם טברסקי היה פסיכיאטר נודע, מומחה להתמכרויות, שחיבר יותר מ-60 ספרים והציל אלפים בארץ ובחו"ל מהחיים בצל הסמים והאלכוהול. הסיפור שלו על "אהבת דגים" היה אחד המפורסמים בהרצאותיו.

"שאלו פעם בחור צעיר: למה אתה אוכל את הדג הזה? והוא ענה: כי אני אוהב דגים. ובכן, הוא אוהב את הדג ולכן הוא מוציא אותו מהמים, הורג אותו ומבשל אותו. בחור צעיר, אתה לא אוהב את הדג אלא את עצמך. וכיוון שהדג טעים לך – אתה מוציא אותו מהמים ואוכל אותו.

הרבה ממה שאנחנו מכנים 'אהבה', היא בעצם 'אהבת דגים'. לפעמים כשזוג צעיר מתאהב, זה רק אומר שכל אחד מחפש למלא את הצרכים האישיים שלו. זו לא אהבה כלפי האחר, אלא האדם האחר הופך אמצעי לסיפוק הצרכים שלי. אהבה נצחית, לעומת זאת, לא עוסקת במה שאני אקבל אלא במה שאתן. הרב אליהו דסלר אמר על כך: 'אנשים עושים טעות כשהם חושבים שהם מעניקים לאלה שהם אוהבים. הם אוהבים – את אלה שהם מעניקים להם'. אם יש משהו שארצה ללמד את הדור הצעיר, זה שאהבה אמיתית היא נתינה ולא קבלה".

3.

אתם גיבורים. אתם, ששומרים. שלמרות הבלגן בממשלה, פשוט לוקחים אחריות אישית על החיים שלכם ושל יקיריכם. אתם שמסתכלים על נתוני התחלואה והתמותה, ומפעילים את השכל הישר. אתם שלא הלכתם להלוויה המונית, ולא למסיבה לא חוקית, ולא הורדתם מסכה במשרד. אתם שמג'נגלים כבר שנה בין עבודה ובית, שמתגעגעים לארוחת בוקר זוגית בבית קפה, אחרי שהילדים עלו על ההסעה (אח, איזו נוסטלגיה).

החזית של מדינת ישראל נמצאת היום בשדה קרב חדש: בין הסלון למטבח. המדינה הזאת מחזיקה מעמד כעת בזכות מיליוני אנשים כמוכם. אנשים שמעירים את הילד בבוקר ללמידה מרחוק, מנגבים דמעות אחרי מריבת ילדים, מדפיסים שיעורי בית, חושבים על הפעלות לאחר הצהריים ובמקביל מתפקדים כטכנאי זום, חדרנים, מנקים, מזכירות בית ספר (מתי מישהו ימציא לי אפליקציה שתדמה צלצול?).

לא, עורך דין בן 35 לא אמור לשבת בעשר בבוקר וללמד ילדה בכיתה א' לכתוב חיריק, בזמן שהאח המתבגר מתלונן ברקע על הוויי-פיי. לא, מתכנתת בת 38 לא אמורה להשאיר הודעות קוליות בוואטסאפ בענייני עבודה ב-12:00 בצהריים, בעודה מנסה להשתיק ילדים ברקע. רק השבוע הקטנה שלנו שאלה אם אנחנו מזמינים לה עכשיו תחפושת לפורים רק בשביל עצמה, או שהחברות יראו, והוסיפה משפט: "אימא, אני כבר לא זוכרת איפה המקום שלי בכיתה".

כשכל זה ייגמר, אתם אלה שיגיע להם עיטור העוז. אתם ששמרתם על בידוד גם אם יכולתם לחפף. אתם שלא פתחתם את העסק. אתם ששוב ושוב הייתה לכם ביקורת על ההתנהלות, אבל המשכתם להתפלל בגינה הציבורית, או הסברתם לילד למה לא נחגוג השנה מסיבת יום הולדת כמו תמיד, ולא בגלל הפחד מקנסות ומשוטרים. אין פה תמונת ניצחון אחת, יש פה אינספור רגעים קטנים של ניצחון.

הרמב"ם כותב שהאדם השלם, המושלם, לא מקיים מצוות בגלל פחד ויראה, ולא כדי לקבל שכר, אלא – "עושה האמת מפני שהוא אמת – וסוף הטובה לבוא".

מיליוני אנשים בישראל, מכל המגזרים, עדיין עושים כעת את האמת פשוט מפני שהיא האמת. תודה. וסוף הטובה לבוא.

4.

"שלום, שמי מיטל גלאור, תושבת שדרות. הלכתי לבקר הלילה את אבא שלי, שמאושפז במחלקת קורונה, וחזרתי עם שתי חוויות שחשוב לי לחלוק:

בהתחלה, כשלבשתי את חליפת המגן, כמעט נחנקתי. הרגשתי כלואה בתוך כובע ועוד כובע, סרבל, נעליים, מסכות, משקף מגן. היה לי חם וקשה, אבל המטרה – לראות את אבא לכמה דקות – הייתה חשובה כל כך שהצלחתי להתגבר. פתאום קלטתי כמה תודה צריך לחוש כלפי הצוותים הרפואיים שעובדים כך במסירות נפש, הרבה יותר מכמה רגעים, ולא בעבור אבא שלהם אלא בעבור ההורים של כולנו. האם הקדשתי רגע של מחשבה לתנאי העבודה שלהם, כבר כמעט שנה?

כשחיכינו בחוץ, עמדו לידי גבר ואישה חרדים, ממוגנים. נרתעתי מהם. 'נו, בטח', אמרתי לעצמי, 'הם הלכו להלוויה המונית ונדבקו, מה הפלא?' אבל כשהקשבתי לשיחה ביניהם הבנתי שהם שני מתנדבים שעזבו הכול ובאו לעזור מרצונם הטוב. הם חילקו ביניהם את שמות החולים, והביאו קרואסונים חמים לחולה שביקש זאת במיוחד. התחלתי לבכות. הם לא הבינו מה קרה לי, והתחלתי לספר כמה טעיתי בהם, ושבאתי לבקר את אבי המאושפז. האישה הרגיעה אותי ואמרה שהיא הייתה השבוע ליד אבא ועודדה אותו.

מזיעה ובקושי נושמת, התחלתי להתבייש בעצמי. להתבייש באדישות שלי עד היום כלפי הצוותים הרפואיים, להתבייש בסטראוטיפים שלי כלפי אותו זוג. הרהורי תשובה מיוחדים עברו עליי הלילה, בתוך חליפת המגן. הלוואי שהקורונה תחולל גם בנו מוטציה – של שינוי לטובה. שיהיו הדברים לרפואת אבי, משה בן רחל, בתוך שאר חולי ישראל".

אולי יעניין אותך גם

כתבות אחרונות

Prev Next
האומץ לחשוב פעמיים

  הטור של סיון רהב...

הפולמוס על התקווה

  מאמר מאת הרב אברהם...

הפרסום בעולם קטן עובד

לפרסום באתר או בשבועון

This email address is being protected from spambots. You need JavaScript enabled to view it.

דניאל 055-920-5666

מקום בעולם - מגזין הנוער מבית עולם קטן

לאתר מקום בעולם

שירות לקוחות מגזין - ok@okm.co.il 077-6621680

הירשמו לניוזלייטר

וקבלו את גיליון "עולם קטן" במייל הרבה לפני כולם