שירֵי דרכים Featured

 15 sivan

סיון רהב מאיר

  1. עומס יתר. זו אחת הבעיות של דורנו, בפרט בקורונה. רוב ההורים בישראל הם כרגע שפים בחברת קייטרינג ביתית, טכנאי זום, מנהלי צוות תחזוקה, מזכירי בית ספר משפחתי, ובמקביל מנסים גם לעבוד. בפרשת השבוע יתרו מגלה עומס יתר אצל משה רבנו: "וַיַּעֲמֹד הָעָם עַל מֹשֶׁה מִן הַבֹּקֶר עַד הָעָרֶב". יתרו מגיב בחריפות: "מָה הַדָּבָר הַזֶּה אֲשֶׁר אַתָּה עֹשֶׂה לָעָם? מַדּוּעַ אַתָּה יוֹשֵׁב לְבַדֶּךָ, וְכָל הָעָם נִצָּב עָלֶיךָ מִן בֹּקֶר עַד עָרֶב?... לֹא טוֹב הַדָּבָר אֲשֶׁר אַתָּה עֹשֶׂה. נָבֹל תִּבֹּל גַּם אַתָּה, גַּם הָעָם הַזֶּה אֲשֶׁר עִמָּךְ. כִּי כָבֵד מִמְּךָ הַדָּבָר, לֹא תוּכַל עֲשֹׂהוּ לְבַדֶּךָ".

אלה מילים נוקבות: אם זה יימשך כך, גם משה רבנו ייבול וגם העם. יתרו מציג לראשונה את עקרון האצלת הסמכויות. הוא מציע למשה לבחור שרי אלפים, שרי מאות, שרי חמישים ושרי עשרות. כל אחד יקבל אחריות לחלק מהעם, ורק הדברים החשובים יגיעו עד למשה רבנו. ככה העם כולו יחוש מעורב ומחובר יותר, ואנשים נוספים יקבלו תפקידי מנהיגות. משה עושה זאת, והכול בא על מקומו בשלום.

אי אפשר לעשות הכול לבד. אפילו משה רבנו לא יכול. זו לא בושה לבקש עזרה במצב הנוכחי ולהעביר סמכויות לילדים, לחברים ולגורמים חיצוניים. כמעט הכרחי לדחות כרגע משימות לא דחופות ולשים לב מה שואב את הכוחות שלנו ומה מתאים כרגע. שלא ניבול, חלילה.

  1. "שלום, כאן שני יעקובסון, בת 29, ואמיר ציוני, בן 34. בערב ראש השנה שני נמצאה חיובית לקורונה והתפנתה למלונית קורונה, ל'קרלטון' בנהרייה. ממש באותו זמן גם אמיר, שעובד כאח בבית חולים, נמצא חיובי והגיע לאותה מלונית ממש. שנינו נכנסנו לראש השנה בתחושה קשה מאוד. יצאנו למלון כדי שלא להדביק את בני המשפחה שלנו בחג, והיינו די מיואשים מהמחלה, מהבדידות ומחוסר הוודאות.

"ביום א' בתשרי, יום הדין שפותח את השנה החדשה, התפללנו שם בבית הכנסת המאולתר לפתיחת שערים, לבשורות טובות. בתקיעת השופר שנינו ביקשנו שנזכה לבנות בית. אנחנו רווקים לא צעירים, אחרי הרבה פגישות ודייטים, אבל לא דמיינו שדווקא בחדר אוכל של מלון קורונה הישועה תגיע. בדיעבד הכול נראה כל כך מוזר: האם צריך לומר תודה למי שהדביק אותנו? להודות לפיקוד העורף על השידוך? להודות לכמה אורחים עקשנים במלון שתפסו יוזמה והשאירו אותנו לבד בחדר האוכל כדי שנדבר ונכיר?

"שמענו הרבה פעמים את הביטוי של חז"ל 'קשה זיווגו של אדם כקריעת ים סוף'. השבת, כשקראנו בתורה על קריעת ים סוף, הרגשנו בעצמנו את הנס הזה. אנחנו מאורסים. אנחנו יודעים כמה המצב בחוץ, מחוץ לבועה שלנו, קשה וכואב ומתסכל. לכן אנחנו רוצים לפרסם את הסיפור ולצעוק לכל העולם ולתת תקווה לאנשים בתוך התקופה הנוראה הזו. גילינו על בשרנו שגם מתוך החושך יכול, במפתיע, לצמוח אור גדול".

התעודות שמחולקות בימים אלה מהללות בעיקר את הרצון, לא את ההגעה ליעד. את המאמץ, את הדרך, את ההחלטה לנסות כל יום מחדש, להתלבש בבוקר למרות שאין לאן לצאת. תסתכלו אחורה. אם הצלחנו להגיע עד לכאן, איך לא נשיר?
  1. "אימא, אנחנו בתחילת הקורונה, באמצע הקורונה או בסוף?" שאלה הבת שלנו לפני כמה ימים. מול השאלה הזו – שכולנו שואלים בימים אלה, מתוך תקווה גדולה שאנחנו בסוף – יכולים לעזור הדברים שכתבה המורה נחמה יעקובוביץ מצפת לתלמידותיה שמקבלות תעודת מחצית:

"בשבת שעברה קראנו בתורה את השירה המרגשת ששר עם ישראל אחרי קריעת ים סוף. מה הכוח של השירה הזו? ובכן, בני ישראל עוד לא הגיעו לארצם ולנחלתם, הדרך עוד ארוכה, אבל הם אומרים שירה על מה שכבר השיגו, על קריעת ים סוף. מחכות להם עוד שנים רבות במדבר, אבל האם שרים רק כשהמצב מושלם? רק כשמגיעים אל התכלית? יש משהו מיוחד בשירי דרכים. הם מלווים את ההתפתחות, את הצמיחה, את האמונה והתקווה.

"חצי שנת לימודים חלפה, חצי שנה מאתגרת לתלמידים, למורים ולהורים, והתעודות שמחולקות בימים אלה מהללות בעיקר את הרצון, לא את ההגעה ליעד. את המאמץ, את הדרך, את ההחלטה לנסות כל יום מחדש, להתלבש בבוקר למרות שאין לאן לצאת. תסתכלו אחורה. אם הצלחנו להגיע עד לכאן, איך לא נשיר?"

  1. "שלום, קוראים לי מעיין גבאי, אני בן 20 עם שיתוק מוחין. אני משתדל לראות את המגבלה שלי כהזדמנות לצמיחה. למדתי ערבית, ואני משרת היום במחלקה הערבית בדובר צה"ל. בכל שבת אני לומד את הפרשה, ושמתי לב לרעיון מעניין.

"יציאת מצרים מוזכרת שוב ושוב בתורה, בסידור התפילה ועוד. הרי יצאנו משם כבר, לא? אישית, תמיד ביאס אותי שמזכירים לנו את יציאת מצרים, ואנחנו אף פעם לא נוכל לשחזר את זה. מתסכל שהחוויה כבר הסתיימה. השבוע הבנתי משהו: יציאת מצרים היא תחילת ההתהוות שלנו כעם. אנחנו מתחילים מהמקום הכי נמוך שיש, שעבוד למצרים, ומכאן אפשר רק לשאוף כל הזמן לעלות ולהתקדם. במובן מסוים יציאת מצרים לא נגמרה. היא מוזכרת שוב ושוב כדי שנזכור את העיקרון הזה: תמיד לשאוף קדימה, תמיד לצאת משעבוד לחירות.

"בכל שנה חוגגים פסח כדי שנראה שהפסח הקודם היה במקום נמוך יחסית, והשנה צריך לעלות עוד יותר למעלה. הפסח של השנה יהיה נקודה נמוכה ביחס לפסח הבא, וכן הלאה. יציאת מצרים מסמנת לנו כיוון תמידי בחיים, למרות הקשיים והמגבלות: למעלה".

אולי יעניין אותך גם

כתבות אחרונות

Prev Next
האומץ לחשוב פעמיים

  הטור של סיון רהב...

הפולמוס על התקווה

  מאמר מאת הרב אברהם...

הפרסום בעולם קטן עובד

לפרסום באתר או בשבועון

This email address is being protected from spambots. You need JavaScript enabled to view it.

דניאל 055-920-5666

מקום בעולם - מגזין הנוער מבית עולם קטן

לאתר מקום בעולם

שירות לקוחות מגזין - ok@okm.co.il 077-6621680

הירשמו לניוזלייטר

וקבלו את גיליון "עולם קטן" במייל הרבה לפני כולם