הוויתור הראשון Featured

 390 15 sivan

סיון רהב מאיר

1.

המגזר – זה לא הכול. נערה מבית דתי סיפרה לי כמה קשה לה להפריד בין טענות שיש לה על החברה שסביבה, לבין התורה עצמה.

לאנשים רבים יש חשבון עם המגזר שלהם. עם החברה שגדלו בה, עם המורים, עם השכנים, עם ההורים. לפעמים הם באמת עברו דברים קשים. אבל אז, בגלל העבר, הם קמים ומחליטים לזרוק את הכול, את כל החבילה, כולל הקדוש ברוך הוא.

ליוסף, בפרשת השבוע, היו כל התירוצים והסיבות לעזוב. האנשים הכי קרובים אליו שנאו אותו, זרקו אותו לבור, מכרו אותו. הוא היה יכול להחליט לחתוך הכול, וגם לכתוב ספר, לצלם סדרת דוקו ולהתראיין לכל העיתונים תחת כותרות ענקיות על הנטישה. אבל יוסף בחר אחרת.

למרות הכאב, הוא לא זרק את העיקר: את הזהות, את היהדות, את הדבר עצמו. ככל שהמצב שלו הידרדר, הוא רק הלך והתעלה, והחיבור הישיר שלו לאלוקים רק התעצם. הוא התגלגל למצרים, ובמקום לכעוס ולנקום הוא חי שם כיהודי מאמין, מחובר, שכל מי שפגש אותו ידע מה המנוע הפנימי שלו.

סוציולוגיה, מגזר, בני אדם – זה ממש לא הכול. מעבר לאנשים, שיכולים באמת לטעות, יש גם אמת, ועליה יוסף לא ויתר.

2.

זו ההודעה שקיבלתי לפני השבת שעברה: "שלום סיון, קוראים לי ענת. הייתי אמורה להתחתן ביום רביעי הקרוב. לצערי, לפני שבת התברר שאני חולת קורונה. כשגיליתי את זה התפרקתי לגמרי. נכנסתי לבידוד מיידי בחדר שלי, חדר שבו שמלת כלה והינומה וכל כך הרבה חפצים ודברים - כשהכול כבר מאורגן ומוכן לחתונה. ביום שישי בבוקר קמתי מדוכדכת, ואז נזכרתי ברעיון של חני וינרוט ז"ל שפרסמת: צריך להפריד בין סבל הכרחי לסבל לא הכרחי. הרגשתי שזה נכתב בשבילי.

הסבל ההכרחי שלי הוא ברור: לדחות את החתונה, להיכנס לבידוד, להכניס לבידוד את הקרובים אליי, להתגבר על כאבי הראש והתסמינים שהתחילו להופיע. עם כל זה אני חייבת להתמודד. זה ברור. אבל יש גם סבל לא-הכרחי, שאני עלולה לגזור על עצמי: לבכות כל השבת ולדמיין את 'שבת הכלה' שתכננתי עם חברות, להישאר בחדר מבולגן עם כל הדברים לחתונה, לא לענות לחברות שלי לטלפון כי אין לי כוח, וכמובן לריב עם כל האנשים הכי קרובים לי ולכעוס כי אחד מהם כנראה הדביק אותי בקורונה, הרי נשמרתי מאוד.

הבנתי שאני יכולה להימנע מכל זה. קמתי, התחלתי לסדר את החדר לשבת, פרסתי מפה לבנה על השולחן, וביקשתי שיכניסו לי לחדר את זר הפרחים שהחתן שלי שלח. אפילו התחלנו לחשוב מחדש על תאריך לחתונה. בתוך כמה דקות כבר הרגשתי יותר טוב. וברגע שאפשרתי לאחרים לעזור, גיליתי כמה הם יכולים להקל, גם מרחוק. אני מחכה לשבועיים עם כמה שפחות כאב הכרחי, כמה שפחות כאב לא הכרחי, ובתפילה לחתונה שמחה ובריאה".

3.

לפני כמה ימים שוחח הרב ישראל מאיר לאו בזום עם תלמידי ישיבת "אורט מעלות". הוא התבקש להעביר מסר לנערי בר מצווה שנאלצו לוותר על חגיגה גדולה בגלל הקורונה, וסיפר סיפור מפתיע ולא מוכר:

"במשך חודשים התכוננתי וקראתי את פרשת 'שלח', לקראת בר המצווה שלי", סיפר הרב, שהגיע ארצה כיתום, פליט מן השואה, וגדל אצל דודו. "בבית הכנסת בקריית מוצקין היה יהודי שתמיד קרא בתורה, ר' מוישה. הגבאים שכחו לומר לו שהוא משוחרר, כי בשבת הקרובה יש בר מצווה לילד ישראל לאו. וכך בעוד אני עולה על הבמה מצד אחד, הוא עולה מהצד השני. הגבאי אמר לו: 'מוישה, היום אתה לא קורא, ילד בר-המצווה קורא'. כשר' מוישה אמר: 'אבל לא אמרו לי', ענה הגבאי: 'אז עכשיו אומרים לך'. בתגובה אמר ר' מוישה: 'כל השנים אני קורא כאן בהתנדבות, ודווקא עכשיו כשבית הכנסת מלא וגדוש, ואורחים מכל הארץ באו לכבוד בר מצווה של ילד יתום, ניצול שואה, אתם אומרים לי לרדת?' הוא דיבר כמעט בבכי. כבר עמדתי שם, הטלית עליי, אבל ראיתי שהוא כל כך נרגש, עד שעברתי לצד שלו ואמרתי: 'ר' מוישה, אני עוד צעיר, אני מקווה שעוד יהיו לי הרבה הזדמנויות בחיים לקרוא בתורה. אני לא רוצה לקפח את הזכות שלך'. ירדתי מן הבמה, והוא זה שקרא את הפרשה בשבת בר המצווה שלי".

הרב לאו אכן קיבל מאז אין-ספור הזדמנויות לדבר, לקרוא ולהופיע בציבור. את השיחה סיים כך: "אני חושב שזו הייתה המצווה הראשונה שקיימתי בתור נער שמתחייב במצוות – המצווה לוותר. ראיתי יהודי בצרה, יהודי שכל הכבוד והנחת שלו תלויים בכך, כשבית הכנסת מלא וגדוש. תזכרו: מוויתור לא מפסידים. מזל טוב".

4.

זכיתי להנחות בשבוע שעבר את אחד מאירועי "צמאה", לכבוד י"ט בכסלו. בתאריך הזה לפני 222 יצא מהכלא מייסד חסידות חב"ד, אחרי עלילה נגדו ברוסיה. אבל לא רק הוא יצא מהכלא – ביום הזה חוגגים את העובדה שתנועת החסידות יצאה מהכלא, שהתקבל אישור רשמי להפיץ אותה וללמד אותה, עד היום.

זה היה ערב נשי של דיבורים ושירים, עם הזמרות דין-דין אביב, יובל דיין, רוחמה בן-יוסף ויפה ברכהן. משיר לשיר, מניגון לניגון, הבנתי עד כמה בכל השנה אני לא מתייחסת למוזיקה בצורה נכונה. בערב הזה בוצעו "ניגונים מכוונים". זה כינוי לניגונים שהלחינו צדיקים, בכוונה מסוימת. לפני כל ניגון הקראנו את ההסבר שנכתב עליו: זה ניגון שמנקה את הלכלוך מהנשמה, זה ניגון שמסוגל לעורר הרהורי תשובה, זה ניגון שמעורר את הנפש לשמחה. רשימת השמעה שלמה של עבודה פנימית.

והמילים? מדוד המלך, או הבעל שם טוב, או מתוך סידור התפילה. כמה עומק ועושר יש בשפה היפה שלנו, וכמה חבל לרדד ולחלל אותה. אבל הניגונים העמוקים ביותר, כך למדנו במהלך הערב, הם אלה שאין בהם מילים כלל, רק מנגינה. הם כאילו מעל למילים המוגבלות, נכנסים היישר לנשמה.

המוזיקה שאנחנו שומעים היא לא קישוט, לא תוספת. היא חלק מהותי מהאישיות שלנו, ממי שאנחנו. בערב הזה הבטחתי לעצמי להתייחס אליה יותר ברצינות.

אולי יעניין אותך גם

כתבות אחרונות

Prev Next
עצמאות הרבנות

  מאמר מאת הרב אברהם...

תחפושות לכל עת אמת

  סיפור מאת מיכל

הפרסום בעולם קטן עובד

לפרסום באתר או בשבועון

This email address is being protected from spambots. You need JavaScript enabled to view it.

דניאל 055-920-5666

מקום בעולם - מגזין הנוער מבית עולם קטן

לאתר מקום בעולם

שירות לקוחות מגזין - ok@okm.co.il 077-6621680

הירשמו לניוזלייטר

וקבלו את גיליון "עולם קטן" במייל הרבה לפני כולם