הזנחה מול השתדלות Featured

 11 sivan

סיון רהב מאיר

1.

איך מתקנים את האישיות שלנו ואת מידותינו? השבוע ציינו 67 שנים לפטירת הרב אברהם ישעיהו קרליץ (המכונה חזון אי"ש). וכך הוא מסביר בספרו "אמונה וביטחון":

אנחנו נוהגים לפרט את המידות שזקוקות לתיקון – כעס, גאווה, תאווה, קנאה, נקמנות ועוד. התרגלנו לחשוב שאלה הן תכונות נפרדות. אבל בשורש הדברים, יש לנו רק מידה אחת טובה ומידה אחת רעה. המידה הרעה היחידה היא ההזנחה, ההחלטה להשלים עם הטבע שלנו, בלי השתדלות. בדרך הזאת האדם הופך להיות כעסן מצוין, גאוותן מעולה וכן הלאה. לעומת זאת, המידה הטובה היחידה היא הניסיון התמידי להשתפר. הניסיון להשליט את המוסר על הטבע. ההכרעה החשובה מכול לא קשורה לתכונות ספציפיות, אלא להחלטה: אם מחליטים לא לזרום אלא לצמוח, לא סתם לחיות אלא להתאמץ – הרי שנלחמים בכל המידות הרעות שיש, ומתקרבים לכל המידות הטובות שיש.

לזכרו.

2.

זה קורה. השבוע – בזהירות ולפי כל הכללים – חזרו ללימודים כחצי מיליון ילדים, בכיתות א' עד ד'. בדיונים על הנושא נשמעת לפעמים הטענה שהם חוזרים ללימודים כדי שהמבוגרים יוכלו לעבוד. זו כמובן לא הסיבה המרכזית: הם יוצאים ללימודים כי חיוני ללמוד ולהתפתח. כי החינוך הוא סלע קיומנו. חז"ל כותבים שלא מפסיקים תינוקות של בית רבן מלימודם – אפילו לבניית בית המקדש.

אז אחרי כל הבדיחות על כך ש-1 בספטמבר הפך ל-1 בנובמבר, ועל כך שהם לא יודעים באיזו כיתה הם, צריך לשמוח, כי חלק חיוני בחוסן שלנו חוזר לתפקד. זו גם ההזדמנות להודות לאנשי ההוראה על מסירותם בתקופה משוגעת שבסופה הם לא מקבלים חופשה, אלא חוזרים הבוקר לכיתות.

בשיר "לא תנצחו אותי" מספר יהורם גאון מה הוא רואה מהחלון: "ותינוקות של בית רבן, עם הילקוט שעל גבם". הפזמון שכתבה נעמי שמר הוא: "לא תנצחו אותי, לא מנצחים אותי כל כך מהר". כשחברה שמה בראש סדר העדיפויות ילדים שהולכים בבוקר עם ילקוט על הגב לבית הספר – לא ינצחו אותה כל כך מהר.

בהצלחה, ובתקווה שעוד מיליוני תלמידים יצטרפו אליכם בקרוב, עם ילקוט על הגב.

3.

אברהם אבינו מקבל הבטחה: וְנִבְרְכוּ בְךָ כֹּל מִשְׁפְּחֹת הָאֲדָמָה. תלאות היומיום משכיחות את האתגר הזה שלנו, להיות ברכה לכול. הנה שתי תזכורות לדוגמה:

בימים אלה פורסם מיהם הזוכים בפרס נובל השנה. לפחות שלושה יהודים מופיעים ברשימה הקצרה – לואיז גליק זכתה בפרס נובל לספרות, רוג'ר פנרוז בפיזיקה ופול מילגרום בכלכלה. עד היום הוענקו יותר מ-900 פרסי נובל, ויותר מ-200 יהודים קיבלו אותם. היהודים הם חמישית אחוז מאוכלוסיית העולם, אבל יותר מ-22% מזוכי פרס נובל. זו לא טענה גזענית שאנחנו חכמים יותר. אלה פשוט הפירות של השקעה בת אלפי שנים ברוח ובמוח, בלמדנות ובאוריינות. הסבא של הסבא של כל הזוכים בוודאי ישב בכל יום ופיצח סוגיות בגמרא מתוך התמדה ומסירות, אהבת תורה וסקרנות. התוצאה היא צאצאים שמקדמים את העולם ומביאים לו ברכה, בכל התחומים.

הדוגמה השנייה היא הסכמי השלום האחרונים, שאפילו קרויים "הסכמי אברהם". בפרשת לך לך אברהם מתבקש להיכנס לארץ ישראל. צעד קטן לאדם, צעד גדול לאנושות. אלפי שנים אחר כך, העולם הערבי מכיר סוף סוף בקשר הזה, ורוצה להצטרף לסיפור שאנחנו בונים פה. שלושה הסכמים בחודשיים: איחוד האמירויות, בחריין, והנורמליזציה המרגשת מכול – סודאן. בלי הקורונה היינו מדברים רק על זה, יומם ולילה. זו מדינת אויב שבוחרת לנטוש את אל-קאעידה, איראן ושאר מתועבי העולם, ולחבור למדינה היהודית הקטנה.

יש עוד מה לעשות כדי לתקן את העולם כולו, אבל אנחנו בדרך.

4.

איך יודעים אם המוטיבציה שלנו טובה או רעה? איך אפשר להעריך את טיבו של מעשה? פרשת השבוע מספקת סוג של מבחן – "מבחן השמחה". הנה הפסוקים שמתארים איך אברהם אבינו אירח את האורחים שלו: "וַיְמַהֵר אַבְרָהָם... אֶל שָׂרָה, וַיֹּאמֶר מַהֲרִי שְׁלֹשׁ סְאִים קֶמַח סֹלֶת, לוּשִׁי וַעֲשִׂי עֻגוֹת. וְאֶל הַבָּקָר רָץ אַבְרָהָם, וַיִּקַּח בֶּן בָּקָר... וַיִּתֵּן אֶל הַנַּעַר, וַיְמַהֵר לַעֲשׂוֹת אֹתוֹ". ארבע מילים יש כאן: וימהר, מהרי, רץ, וימהר. לא קשה לחוש שיש פה התלהבות רבה. אברהם ממש רוקד עם המאכלים בידיו, ממש שמח לקראת אורחיו. זה נכון בכל תחום של פעילות – אפשר לעשות את אותו מעשה בדיוק, בגישה של "אוף, באסה, לא מתחשק לי אבל חייבים", ואפשר לפעול כמו אברהם ולחוש שזה הדבר הכי חשוב שאפשר לעשות כרגע.

הרב ירוחם ליבוביץ' ממיר כתב על כך: "דברי תורה צריכים להיות אצל האדם כעסק. בעסק מסחרי, כשקונה אחד בא לחנות, ובייחוד קונה ידוע אשר מרוויחים ממנו הרבה, כולם עומדים על רגליהם הכן לקראתו, לעשות רצונו. בבית אברהם אבינו, כשהיה נכנס איזה אורח, כל בני הבית עמדו על רגליהם, כולם רצו ו'עפו' סביבו, כי ידוע העסק הגדול אשר לרגלי האורח". כלומר, השאלה היא לא רק מה אתה עושה, אלא איך אתה עושה.

5.

אחד הנושאים המרכזיים בפרשה הוא הצחוק. אנשים צוחקים שוב ושוב לאורך פרשת "וירא", אבל בשני סוגים שונים לגמרי של צחוק. ישמעאל "מצחק", וגם לוט "מצחק". זהו צחוק ציני, ארסי, מרושע, שמוביל למעשים לא מוסריים, להקטנת האחר. אבל פרשנים רבים כותבים על כך שאברהם ושרה מתקנים את הצחוק המזויף הזה בצחוק כשר ובריא. הם מוכיחים שלא רק הרשעים צוחקים, אלא גם המאמינים: "וַיִּקְרָא אַבְרָהָם אֶת שֶׁם בְּנוֹ... אֲשֶׁר יָלְדָה לּוֹ שָׂרָה יִצְחָק... וַתֹּאמֶר שָׂרָה צְחֹק עָשָׂה לִי אֱלֹקים, כָּל הַשֹּׁמֵעַ יִצְחַק לִי." חז"ל מוסיפים שביום שבו נולד יצחק – "רוב צחוק היה בעולם". כלומר, זו הייתה מהפכה עולמית של אופטימיות ושל שמחה.

פרשנינו מסבירים שגם היום אפשר לצחוק בשתי דרכים: האחת היא הסחת דעת, זלזול במציאות הקיימת, לא כדי לבנות אלא כדי להרוס, לרדד את הכול, ובעצם לצחוק על הכול, כולל מה שחשוב. ליצנים כאלה מתייחסים לכל דבר באופן ציני, ובעצם מפספסים את מה שקדוש ובעל ערך, כי הכול בחיים זה דאחקות וקאלטים. הדרך האחרת – והיהודים משתמשים בה כבר אלפי שנים – היא צחוק ששובר את המציאות הקשה מתוך מבט לעתיד. לצחוק כדי לתת פרופורציה, כדי להקל, כדי לפוצץ בועות של חשיבות עצמית יתרה, כדי להתמודד עם אתגרי החיים בשמחה.

 

 

אולי יעניין אותך גם

כתבות אחרונות

Prev Next
המלחמה ששינתה אותנו

  מאמר מאת עדו רכניץ

מוצאים דרכים חדשות

  הטור של סיון רהב...

הפרסום בעולם קטן עובד

לפרסום באתר או בשבועון

This email address is being protected from spambots. You need JavaScript enabled to view it.

דניאל 055-920-5666

מקום בעולם - מגזין הנוער מבית עולם קטן

לאתר מקום בעולם

שירות לקוחות מגזין - ok@okm.co.il 077-6621680

הירשמו לניוזלייטר

וקבלו את גיליון "עולם קטן" במייל הרבה לפני כולם