שני חזיונות על בית המקדש Featured

 4 mikdash-2
לקראת יום הזיכרון להרצל, כ' בתמוז

הרב אברהם וסרמן

א. הרצל מסייר במקדש האחווה והחירות

ספרו האוטופי של הרצל, "אלטנוילנד" (ארץ ישנה-חדשה), מביע חזון ושאיפה אשר שיאם הוא סיור בבית המקדש בירושלים. העיר עצמה היא "כטעם המאה העשרים". אבל העיקר הוא העיר העתיקה שבליבה בית המקדש, אשר מראהו גורם למבקר היהודי – משכיל צעיר שהתרחק מהדת ומתקרב מחדש – להתפעם במיוחד.

על פי תיאורו, הבניינים בעיר העתיקה נועדו למעשים טובים או לתפילה. בולט במיוחד – היכל השלום האדיר, שם מתקיימות אספות לאהבי השלום מכל הארצות, וגם למלומדים מכל ענפי המדעים, כשהעקרונות המנחים הם: אמונה, אהבה, חוכמה.

שם ישנו מוקד לבקשות עזרה מכל העולם, לטיפול באסונות: שרפות, שיטפון, רעב, מגפות. הפתגם הלטיני הישן המתנוסס על שער היכל השלום הוא Nil humani a me aleenum puto שתרגומו: אין דבר אנושי זר לי. זו סיסמתו של דור ההשכלה והנאורות. בית המקדש נבנה מחדש, ובו העמודים יכין ובועז, וגם מזבח נחושת, והכיור הגדול, ה"ים" שעשה שלמה. אך אין זכר לעבודת קורבנות.

בכניסת השבת נשמעת זמרת הלויים בליווי כלי-שיר בשירת "לכה דודי", המזכירה למבקרים האירופים את שירתו של היינריך היינה (משורר יהודי שהמיר את דתו) בשבחה של השבת. הם נזכרים בניסיון היהודי להכחיש את מוצאו, ללא הצלחה, ומדגישים את עובדת היותו מיוחד מעמים אחרים. הם רואים את התגשמות דברי שלמה המלך: "ה' אָמַר לִשְׁכֹּן בָּעֲרָפֶל, בָּנֹה בָנִיתִי בֵּית זְבֻל... מָכוֹן לְשִׁבְתְּךָ עוֹלָמִים" משמעותו – כי כאן יוכלו להיות עדה חופשית, ולפעול בעד אחווה וחירות בכל העולם.

בית המקדש שמתואר באלטנוילד נבנה מחדש, ובו העמודים יכין ובועז, וגם מזבח נחושת, והכיור הגדול, ה"ים" שעשה שלמה. אך אין זכר לעבודת קורבנות

תיאור זה עורר ביקורת חריפה מצידו של אחד-העם, על שאין כל תוכן יהודי בירושלים ובמקדש שתיאר, והוא טען שהאידיאלים של עזרה חירות ושוויון הם אוניברסליים. מקס נורדאו נחלץ לעזרתו של הרצל, וקבע נחרצות כי התרבות האירופית על ערכיה האנושיים היא יצירת העם היהודי לא פחות מאשר יצירתם של עמים אחרים, ולכן היא זו שתתקיים בירושלים. ולא נחה דעתו עד שכתב:

לא נרשה שמישהו ימציא ניגוד דמיוני בין תרבות יהודית, ובין התרבות האירופית... לעולם לא נסכים ששיבתם של היהודים לארץ אבותיהם תהא נסיגה אל הברבריות... העם היהודי יפתח את מהותו המיוחדת בתוך מסגרת התרבות המערבית הכללית... לא מתוך אסייתיות פראית, שונאת תרבות, כפי שזה רצוי כנראה לאחד-העם.

אלא שלא פירש מהי אותה "תרבות יהודית" והשאיר מושג זה בעמימותו, כפי שעשה גם הרצל. (ואם כבר "אסייתיות פראית" – הרצי"ה קוק אהב לשוב ולהזכיר כי "אנחנו אסייאתיים", והוסיף את המשפט הלטיני ex orient lux אשר משמעותו "האור יוצא ממזרח", כפרפרזה לכך שהאור בא מהמזרח התיכון. כך הסביר את דרשת חז"ל על הפסוק בישעיהו (מא), שמדבר על אברהם אבינו "מי העיר ממזרח צדק יקראהו לרגלו" – "אברהם המזרחי" הביא את אור ה' לעולם).

ב. הראי"ה עולה לרגל

כנגד התיאור של הרצל, כתב הראי"ה קוק (אורות התחיה פרק ה) תיאור אוטופי של עלייה לרגל ועבודת הקורבנות במקדש. זכר המקדש בתפילותינו, והמצוות התלויות בארץ, הם שמזינים את התקווה והתהליך לחידוש ימינו כקדם בעבודת המקדש. לא רק חיזיון דמיוני – נוסח אלטנוילנד – אנו מטפחים. אלא חיזיון המתאר את שהיה ונחרב, ועתיד לשוב במלואו – מקדש ועבודת-כוהנים, והשראת שכינה עלינו המשפיעה לעולם כולו:

כשאנו מקיימים עתה מצות תרומה ומעשר, גם בשעה שאין לנו "לא כהן בעבודתו ולא לוי בדוכנו", הנה החיזיון מתייצב לפנינו והננו מתמלאים רוח שירה... המקדש על מכונו לגאון ולכבוד לכל הגויים והממלכות, והנה אנו נושאים ברִנה אלומות ארץ חמדתנו, באים ברוח מלא חֹפש אמִתי ובטחה טהורה אל הגורן והיקב... לפנינו מופיעים כהנים אנשי קדש... לבם מלא אהבה וחסד, רוח הקדש שפוך על פניהם, וזוכרים אנו את כל רוממות רגשי הקדש אשר מלאנו בעת ראינו את פניהם בעלותנו לרגל... מאושרים אנו ליתן להם את תרומתם בשמחה... ועולים יחד עם התרומה אל אותו הגֹבה הרוחני ששם אנשי קדש הללו מתעלים... והנה הלויים... אשר לקחו לבבנו בנועם זמרתם בקדש בהתקדש חג, כאשר עלינו... לראות את פני האדון ה' א-לוהי ישראל. פניהם הצוהלים ועדינים מזכירים לנו את זמרתם קדש, ואנחנו מתעדנים בנחלי עדנים רוחניים ונותנים להם בלב מלא שמחה ואושר את המעשר.

לעומת דבריו של נורדאו, כי לא ניסוג מההתקדמות התרבותית האירופית, הראי"ה קורא "לשוב לילדות שלנו". המקדש ועבודת הקורבנות, השראת השכינה והנבואה יקרינו גם על ערכי החיים החברתיים, הכלכליים והפוליטיים. אלה לא יהיו עומדים בפני עצמם, אלא חלק מהמארג של הקשר החי בין עם ישראל לא-לוהיו. המקדש ייתן לאנושות כולה את המעמד והיחס הנכון בין האדם לבוראו, כילד המתרפק על אביו, ועבודת הקורבנות היא הקשר היסודי והחיוני:

לקדמוניות ולשלמות הננו מתגעגעים, והגעגועים הם געגועים א-לוהיים... ממלכה ומקדש, כהונה ונבואה, המטביעים את חותמם על כל קניני חיים הכוללים, שאין אנו פחותים בייחושׂם מכל העמים... המקדש, זהו המכון של הקולטוס (התרבות) הדתי, העתיק אשר יהיה חדש לעד... וניתן לאנושיות בסיס טהור ונשגב לחייה הרוחניים, אשר ממנו יצאה אורה וחופשה ההולכות ומתפתחות בתולדה האנושית...

האנושיות הבריאה, כשהיא מכרת את הוד הא-לוהות, תישאר נכחו כגמול עלי אמו, תשכח מפני גבהו, אורו ועזו, את כל התחכמויותיה, ותדע שֶיָקָר לה רגשה הטבעי המחכימה יותר מכל חכמה, כשהוא בנוי על יסוד האיתן של טבעה הפסיכי (הנפשי), ומעוטר בעטרת ההכרה... הגעגועים של יחשׂ ושל קירוב מעשי יתגברו, וכל פִּנות הדעת והמוסר ישפיעו על רגש נערץ זה את אוריהם.

לקראת סיום דבריו, הראי"ה מותח ביקורת חריפה על מי שאצלם התרבות החדשה היא העיקר:

אין קץ לעונג השירה אשר תתחולל בכל העולם הנעור לרגלי המחזה הנשגב הזה, של התחדשות העתיקות המקורית של מקור השירה הא-להית אשר בישראל... רק סכל ואין לב, אשר לא יוכל קולו להיות נשמע בעת תחית האורה, יוכל לחפוץ ליתן כחל ושרק של התרבות החדשה הלקויה... על גלי ים החיים הבריאים ועתיקים הללו... הכל ישמח דוקא במחזה הנאור הטבעי כמו שהוא, עם כל תמימות עתיקותו שהוא מנהיר דוקא אז את כל שלל צבעי אורותיו ומפזרם בישראל ועל אדם רב.

הנה כי כן, הרצל לא ויתר על המקדש בחזונו, וראה אותו כעיקרה של גאולת ישראל ושיאה. אמנם התוכן שגוי, ואין להאשים בכך את הרצל, שגדל על ברכי התרבות האירופית.

בא הראי"ה ותיקן, והעמיד את המקדש על מכונו.

 

אולי יעניין אותך גם

כתבות אחרונות

Prev Next
תרופה של פעם בשנה

  הטור של סיון רהב...

מחשבות מתחת לסכך

  הטור של סיון רהב...

הפרסום בעולם קטן עובד

לפרסום באתר או בשבועון

This email address is being protected from spambots. You need JavaScript enabled to view it.

דניאל 055-920-5666

מקום בעולם - מגזין הנוער מבית עולם קטן

לאתר מקום בעולם

שירות לקוחות מגזין - ok@okm.co.il 077-6621680

הירשמו לניוזלייטר

וקבלו את גיליון "עולם קטן" במייל הרבה לפני כולם